ציורי ילדים

    רקע

    "אירוע של פגיעה מינית בילד הוא אירוע רב-נפגעים. לא רק הקטין נפגע אלא גם הוריו, בני משפחתו המורחבת ולעתים אף חברים". אלא שפעמים רבות, חולף זמן רב עד שהסוד מתגלה ושבמהלכו הפגיעה נמשכת.

    קשר השתיקה סביב נושא הניצול המיני בילדים מונע איתור מוקדם של העבירה, וכשהילד כבר בוגר יש קושי בחשיפת המקרה, כיוון שהוא כבר פיתח מנגנוני הכחשה והדחקה כדי להעלים את עוצמת הכאב וההרס האישי שלו. לכן, לאנשי מקצוע שבאים במגע או בקשר עם ילדים (כגון רופאים, מורים עובדים סוציאליים ושוטרים) תפקיד מפתח באיתור וטיפול בילדים שנפגעו מינית. חשוב להדגיש שהחוק במדינת ישראל (חוק חובת הדיווח) אף מחייב זאת.

    מחקרים מראים כי לא כל אנשי המקצוע מודעים לתפקידם החשוב באיתור ילדים שנפגעו מינית. לדוגמה, בסקר שנערך בישראל בקרב רופאי חדר מיון ורופאי ילדים במחלקות ילדים התקשו הרופאים לזהות ילד שנמצא בסיכון לניצול מיני, וגם כשזיהו אותו כקורבן כזה, רק מעטים מהם דיווחו על כך למשטרה. רובם התעלמו או הפחיתו מחומרת המקרה.

    לעיתים מתקשים אנשי המקצוע להתמודד עם פגיעות מיניות מסוגים שאינם "שכיחים" או  מדוברים. במחקר אחד לדוגמא נמצא כי אנשי מקצוע סירבו להשתתף במחקר אודות אימהות פוגעות מינית כיוון שטענו כי התופעה אינה קיימת.


    מסקר עמדות ציבור בנושא, שנערך על-ידי מכון "חרוב" בנובמבר 2009 עולה כי רק כ 55% ממי שהכירו או ראו מקרה של פגיעה או התעללות של הורים בילדם דיווחו על כך לרשויות. כ- 60% מהמדווחים דיווחו לשירותי הרווחה, 20% – למשטרה ו 20% – למערכת החינוך. מי שלא דיווחו ציינו בסיבות לאי-דיווח חוסר נעימות ופחד, ידיעה שהמקרה כבר מטופל, קושי להעריך אם באמת מדובר בהתעללות, חשש מפגיעה בילד או חוסר ידע אל מי לפנות. כרבע מן הנשאלים טענו כי אינם יודעים אל מי לפנות במקרה של פגיעה בילד. כמו כן יש בלבול בקרב המשיבים בדבר המקרים שבהם קיימת חובת הדיווח, בדבר האפשרות שתוגש נגד המדווח תביעה בשל האשמת שווא ובשאלה אם אפשר למסור דיווח אנונימי.


    מידע על הכשרה מקצועית, ימי עיון וכנסים בנושא פגיעות מיניות ניתן למצוא באתר מכון חרוב.

     

    מידע נוסף:

     

    עבור לתוכן העמוד