The website supports Exploer 11 and up

טסט- סיגל עמוד כתבה

מנערה בסיכון למנהיגה - על הפרידה מדניאל כהן

התמודדות משותפת עם אבל ואובדן בהוסטל נאות אביב לנערות

הביאה לפרסום – הילה שוהמי בוסביב,
ראיון עם הצוות המוביל בהוסטל נאות אביב, דרור קדם, נוי עזורי, ודניה קורן שמשוני

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

ב־19 באוקטובר היה אמור להיערך אירוע פרידה לדניאל לכבוד סיום עבודתה כמדריכה בהוסטל "נאות אביב"[1]. דניאל הזמינה נשות צוות ונערות מהעבר ותכננה ערב קריוקי, לעשות "על האש" ולשתות קולה מבקבוקי זכוכית – כל הדברים שהכי אהבה. היא קיימה שיחות פרידה עם הנערות ושיתפה בהתרגשות על העסק החדש שפתחה. ב־12 באוקטובר הודיעו לנו שגופתה של דניאל זוהתה, היא נרצחה במסיבה ברעים. הנערות ביקשו שלא נבטל את האירוע והציעו שנערוך אותו בדיוק כפי שהיא תכננה. ב־19 באוקטובר הפך אירוע הפרידה מההוסטל לאירוע פרידה וזיכרון.

דניאל כהן הגיעה להוסטל "נאות אביב" כנערה ב־2013, ושהתה בו שלוש שנים. היא נשארה בקשר עם ההוסטל, התנדבה, הרצתה והייתה מנטורית לנערות. ביולי 2022 החליטה דניאל להשתלב כמדריכה בצוות ההוסטל. היא האמינה שידע מניסיון חיים הוא כלי משמעותי בעבודה, ושדרך הזדהות עם סיפורה, היא יכולה לגשר בין הצוות לבין הנערות. היו לה אנרגיות חיוביות בלתי נגמרות; בכל ערב שלה עם הנערות שיחקו, שרו וצחקו. במקביל הרצתה בפני צוותי חסות הנוער ושיתפה בסיפורה האישי ובניסיון חייה. אחרי יותר משנה בהוסטל החליטה להקים עסק עם חבר. בספטמבר 2023 התחילה בתהליך הפרידה מהנערות ומההוסטל.

שבעה באוקטובר: 

בשעות הבוקר קיבלנו חדשות נוראות והבנו שדניאל הייתה במסיבה ברעים. בשל הכאוס והחרדה החלטנו לחכות לפרטים נוספים לפני שעדכנו את הנערות. בדיעבד טעינו, ולצערנו נודע להן מהרשתות החברתיות. הן הגיבו בהלם – בבכי רב וסערה רגשית. כצוות ניסינו להסביר שכל עוד אין מידע ודאי, מחכים לעדכונים. ההיעדרות של דניאל מילאה את ההוסטל והכתיבה את ההתנהלות שלנו. ככל שלא נודע על גורלה, הנערות והצוות נעשו פסימיות, אך קיוו לבשורות טובות. הנערות חיפשו את שמה ברשימות הניצולים ושוחחו עם בני משפחתה. בצוות ניסינו לתווך את המצב לנערות, הקפדנו שלא לטעת תקוות שווא אך לשדר אופטימיות. כלקח מהיום הראשון למלחמה הקפדנו לשתף בכנות בנוגע למתרחש.

 


[1] "נאות אביב" היא מסגרת משלבת בקהילה לנערות במצבי מצוקה, שעמותת "אותות" מפעילה כחלק מרשת המענים של רשות "חסות הנוער" במשרד הרווחה.

"היא האמינה שידע מניסיון חיים הוא כלי משמעותי בעבודה, ושדרך הזדהות עם סיפורה, היא יכולה לגשר בין הצוות לבין הנערות"

בימי ההמתנה גברו תחושות של אימה וחוסר ודאות והתבטאו בקושי בתפקוד, מצב רוח ירוד והיעדר חיוניות. חוויית חוסר השליטה והביטחון, המשותפות לכל אזרחי מדינת ישראל, התעצמו במפגש עם נערות שחוויות אלה מוכרות להן מחייהן. גם בצוות הורגשה חרדה ופחד בנוגע לדניאל ולמלחמה. התאמנו את שגרת היום למצבן הרגשי ולדרכי ההתמודדות שלהן באמצעות יצירה, משחקי קופסא ואפשרויות להתנדב, למי שחיפשו עשייה והסחת דעת. אפשרנו שחרור מחלק ממשימות היומיום, כדי לתת תוקף להיעדר פניות ללמידה ולמטלות. הקצבנו שעות טלפון רבות יותר, שאפשרו תחושת שליטה וקשר עם העולם. אפשרנו שינה משותפת בסלון להגברת תחושת ביטחון וחיבור. ההרגשה הנעימה והקרובה ויסתה את התמודדות הרגשית המורכבת. חששנו שהבשורה על דניאל תגיע כשלא נהיה בהוסטל והחלטנו שבכל משמרת תהיה נציגה מהצוות המוביל. כך נתנו מענה ונוכחות לנערות וגם לצוות המדריכות.

12 באוקטובר:

ב"הערכת מצב" נראה שחלק מהנערות זקוקות לשגרה ושהנוכחות המתמדת של הצוות המוביל מעצימה חרדה בקרב המדריכות. ההחלטה להתפרס על כל שעות היום יצרה טשטוש של גבולות התפקיד שלנו ולכן ביטלנו אותה. בשעה 19:00 הגיעה ההודעה הרשמית על מותה של דניאל והצוות המוביל חזר מייד. וידאנו שכל המדריכות יודעות והזמנו אותן. הנסיעה הקצרה להוסטל נמשכה נצח, וחשבנו איך ומה לספר. גם המדריכות במשמרת היו צריכות לחכות להגעתנו ולהתנהג כאילו לא שמעו שחברתן לצוות נרצחה. כשהגענו ראינו איך הפנים משתנות והאסימון נופל. כינסנו את הצוות והנערות ובלי להתמהמה אמרנו להן שהגיעה ההודעה הרשמית על מותה של דניאל. חלק מהנערות התפרקו וחלק שתקו. חלק מהמדריכות בכו וחלק ניסו לתמוך. עדכנו אנשי צוות ונערות מהעבר והודענו כי נקבל אורחים למוחרת בבוקר. הערב היה מורכב ועצוב.

בשישי בבוקר הודיעו שההלוויה תתקיים בצוהריים. הגיעו נשות צוות ונערות שליוו את דניאל כשהייתה נערה בהוסטל. יצרנו מרחב לאירוח בחצר באופן שייתן מענה לקהילה העוטפת את ההוסטל אך יאפשר לנערות פרטיות ושקט. ההתאספות של צוות מהעבר הייתה מרגשת והנכיחה את משמעותה של דניאל עבור ההוסטל. עבור נערות וותיקות, מפגש עם צוות שהכירו היה עוד מקור לתמיכה. 

לקראת ההלוויה שיתפנו את הנערות כיצד היא תיראה והשארנו להן את הבחירה להשתתף. היה חשוב לתת לגיטימציה לכל בחירה, כי אין דרך אחת נכונה להתאבל. להלוויה יצאו צוות ההוסטל, צוות ונערות מהעבר וארבעה נערות מההוסטל כיום.

אחרי ההלוויה חזרנו כל הצוות ונשארנו עד שהבנות הלכו לישון. ביום הזה במיוחד, הכאב המשותף של כולנו, צוות ונערות, יצר תחושה חזקה של חיבור, אווירה מיוחדת ולא מוכרת של התמודדות משותפת. שיחקנו משחק טאקי ארוך ורב־משתתפות בצוהרי היום שלאחר ההלוויה. נראה שכל החרדה שהצטברה בגוף של כולנו בימי ההיעדרות של דניאל, וכל הכאב שהורגש בהלוויה, התפרצו במשחק שכללו צחוק משותף.

בימי ההמתנה, ההודעה וההלוויה, התמודד צוות ההוסטל לראשונה עם אירוע טראומטי קולקטיבי, אשר נוגע להן בדיוק כמו לנערות. הנערות נחשפו ישירות לרגשות של הצוות והביעו פליאה ותמיהה נוכח בכי של נשות צוות. נראה כי חשיפה זו לא הייתה קלה לשני הצדדים, אך אפשרה קירבה ואינטימיות ייחודיות שלא היו נוצרות בשום סיטואציה אחרת.  

בשבוע העוקב החלטנו לנהל סדר יום כבשגרה, בסובלנות כלפי מי שאינן מצליחות לחזור לתפקוד הנדרש. החל ארגון אירוע הפרידה שתוכנן ליום 19.10.2023. רצינו שהאירוע יופץ בתפוצה רחבה ובעזרת צוותי עבר הגענו לצוותים ולנערות מתקופת שהותה של דניאל בהוסטל כנערה, וגם בני משפחתה הוזמנו. מתנדבי ההוסטל ומורה מבית הספר התנדבו לקנות אוכל ולהביא את הציוד הנדרש. הכנו עם הנערות אלבום תמונות והקמנו פינת הנצחה. חלק מהנערות עיצבו פוסטר עם תמונות של דניאל, הצוות הכין מצגת כנהוג בפרידות ונרכשו בקבוקי קולה בזכוכית כפי שדניאל אהבה.

"ביום הזה במיוחד, הכאב המשותף של כולנו, צוות ונערות, יצר תחושה חזקה של חיבור, אווירה מיוחדת ולא מוכרת של התמודדות משותפת"

 

 

19 באוקטובר:

ביום 19.10.2023 התכנסו עשרות אנשים שאהבו את דניאל. צוותים ונערות מהעבר, משפחה, בת זוגתה, מתנדבי ההוסטל לדורותיהם וצוות ונערות ההוסטל הנוכחיים. שוחחנו, נזכרנו, צחקנו, בכינו ובסיום עשינו "מעגל פרידה" כנהוג לצוות ולנערות שנפרדות מההוסטל. רק שעכשיו הפרידה הייתה שונה מאוד. בספונטניות עלו זיכרונות על הזמן עם דניאל לצד רגשות ומחשבות על איך שחייה הסתיימו. הסיפורים היו מצחיקים מאוד, על שטויות ובלגן שדניאל נהגה לעשות כנערה וגם כמדריכה. דמותה האנרגטית, השמחה, הרגישה והחמה בלטה. כולם ראו בה מישהי שתמיד תשמח לעזור, שלא מוותרת. היו הבעות כאב על הירצחה, אבל היה ברור שדניאל נגעה בלבבות רבים. בסוף מעגל הפרידה, נערות מההוסטל כיום שיתפו באופן מרגש ובכנות בקשיים עם הגבולות שדניאל הציבה והביעו הבנה והערכה שכל מה שעשתה היה לטובתן. תיארו אותה כמדריכה שמבינה לליבן, שיודעת לדבר איתן כך שיקשיבו ויעריכו, ושיכולה ליצור קשר אישי אוהב וקרוב. חלק שיתפו בשיחות הפרידה שהספיקו לעשות ועל הכאב הגדול על הירצחה. בסיום הדברים צפינו במצגת פרידה מרגשת ועצובה.  

הניסיון לחזור לשגרה בצל המלחמה והאבל לווה בהתנגדות של חלק מהנערות ובתחושה שחזרה לשגרה משמעותה ששכחנו את דניאל. נראה שתחושות אלה לא אפשרו תוקף למי שרצתה לשוב לשגרה. חלק מהנערות רצו ביטוי קונקרטי לזיכרון, כמו פינת ההנצחה ופוסטר התמונות, ואילו לצוות ולחלק מהנערות היה קשה לראות את התמונות כל הזמן. עלתה השאלה, כאשר האבל והטראומה הם קולקטיביים במרחב של יחסי מטפל־מטופל, היכן המקום של המטפל להביע את עמדתו או לבקש התחשבות? התמדנו לשוחח על זה בניסיון לשקף דרכי םשונות וקשיבות לצורכנו ללא ביטול צורכי הסובבים. הנערות כעסו על הצוות באופן שלא אפשר שיח. היה נדמה שהאירוע שחזר "אובדנים" מעברן ואת אותן התגובות. הרגשנו שהפרנו את החוזה הבסיסי שההוסטל הוא מקום בטוח, טיפולי, וחיובי ותפקידנו לשמור עליהן מחוויות טראומטיות. הורגש שאיבדו תקווה לעתידן, ומודל לחיקוי והשראה.

תשעה בנובמבר:

במלאת 30 יום התכנסנו לאזכרה בטקס אינטימי שחולק לשניים. הכנסנו מכתבים וזיכרונות שכל אחת כתבה לתיבה. כל אחת כתבה משהו לדניאל על בלון הליום ומי שבחרה שיתפה. ולשמיים הופרחו עשרות בלונים באמונה שלמה שיגיעו לדניאל. בליווי נשות צוות, הנערות שרצו יצאו לטקס בבית העלמין והניחו על קברה את תיבת המכתבים מההוסטל.

 

לזכרה של דניאל כהן, 2023-1998, נוחי על משכבך בשלום.

 

המערכת בפעולה, אין לסגור את הדפדפן עד להצגת אישור ההרשמה באתר.