The website supports Exploer 11 and up

הפנים שמאחורי

 

סיפור הצלחה בימים של סערה

איך עדי לברון עטיה ועמותת יחדיו בנו תשתית רחבה של מענים לילדי המפונים במלונות בדרום.

מאת – סיגל כנפו, עורכת ראשית

עדי לברון עטיה

בת 50
נשואה לאלי, אימא לשלושה (שניים מהם לוחמי מג"ב)
מהיישוב עומר בדרום
מנהלת תחום מסגרות חירום בעמותת "יחדיו"
עובדת עם נוער בסיכון 24 שנים

"אני מרגישה שכל החיים המקצועיים שלי הכינו אותי באיזשהו אופן לעבודה בחירום, למה שקרה במלחמת חרבות ברזל. הרגשתי שכל הידע המקצועי שלי התנקז לכדי אירוע אחד שהוא משמעותי מאוד, לנו כעם ולי כאזרחית במדינה וכעובדת סוציאלית."

 

התחלתי את עבודתי כעובדת סוציאלית בעיריית דימונה עם נערות במצבי סיכון. אחר כך עבדתי במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (מסל"ן) והתמחיתי בעבודה עם טראומה, במתן סיוע ובהתערבות בשעת משבר. למדתי איך להיכנס למשפחה שחווה אירוע קשה ואיך ללכת עם מטופל למרחבים מחוץ לקליניקה. אנחנו, אנשי המקצוע, לרוב רגילים שהמטופל מגיע אלינו לטיפול. בעבודה על טראומה עם נוער, את לא יושבת וממתינה למטופל, אלא הולכת איתו לאן שהוא צריך. אנשים בטראומה הופכים לפסיביים, ואת כאשת מקצוע נדרשת להיות אקטיבית ולאתר את המטופלים שלך.

בעמותת "יחדיו" התמחיתי בניהול וכך הצלחתי להקים23  מסגרות במהרה. במלחמה הקמנו 17 מועדוניות בים המלח ובאילת, שלוש משחקיות התפתחותיות ושלוש יחידות איתור נוער לילי בים המלח. נדרשנו לקלוט 120 עובדים תוך חודש וחצי. לזה אני קוראת עבודה סוציאלית במיטבה: גיוס עובדים, תפעול, רכישת ציוד, ניהול תקציב – למעשה כל מה שנדרש ממנהל – וגם היכולות לעבוד בזמן חירום, בכל מרחב, לדבר בגובה העיניים, להיות אקטיביים, גמישים ויצירתיים כדי להגיע למענה המיטבי.

כמנהלת כל הזמן נאלצתי להתבונן פנימה והחוצה. רגע אחד אני לומדת מה אומרים לי, ואחר כך כמומחית בטראומה ובמצבי משבר בוחנת איך להתאים מודלים שגדלתי עליהם ומסיקה איך להנחות בהתאם. הבנו שזו זירת עבודה שלא הכרנו קודם, ואין לנו תיאוריות מוכחות להסתמך עליהן. לכן ליקטנו מדברים דומים ומתאימים בשטח, מהר ככל האפשר. מצאתי את עצמי יושבת מול שני מסכי מחשב, בונה מצגות להכשרות של צוותים שונים, מראיינת בנהיגה עובדים בטלפון, כשמגיעה ליעד עולה לזום קצר רק כדי לראות פנים ונעזרת באינטואיציה שלי כי אין זמן לתהליכים ארוכים. היה לחץ לספק מענה מיידי.

"לא הייתי יכולה לעשות את כל זה לבד. היו סביבי מתנדבים, אנשים מהעמותה, מהמלונות 
ומהפיקוח שהיו גמישים ומגויסים. רמת האנושיות שפגשתי הייתה מדהימה"  

 

ים המלח - מתחם לנוער

התעוררתי בשבעה באוקטובר לקול האזעקות ביישוב עומר שבדרום והבנתי שזה לא אירוע רגיל. למוחרת כבר התחלתי לעבוד על הקמת משחקיות התפתחויות ומועדוניות למען המפונים בים המלח ובאילת.

בשבוע הראשון למלחמה הכול נעשה מרחוק. בשבוע השני כבר ירדתי למלונות בים המלח. הייתי צריכה להשיג ציוד ולנהל במקביל את התרומות הרבות שהגיעו. לצדי היה כל מטה עמותת "יחדיו" בראשות המנכ"ל. עבדנו בשיתוף פעולה רחב עם כל מי שהיה שם מסביב לשעון. גם בתשע וחצי בערב עלינו לזום עם נציגים ממשרד הבריאות, מהרווחה, מהקרנות ומהמלונות.

התחלנו עם פתיחת משחקיות בים המלח למפוני שדרות ולקיבוצים סעד ובארי, ואז פתחנו באילת משחקייה ניידת שעברה בין בתי המלון. באילת התחברנו למרכזי הגיל הרך, למרכז הורים למתבגרים, למתנ"ס ולבתי ספר. מבחינת המדינה נדרשנו לשמור על מענים קיימים, לעדכן את קופות החולים, לשתף פעולה עם הגופים בעיר ולשמור על גבולות הגזרה שלנו.

המשחקיות כל הזמן שודרגו והותאמו מתוך שיח כדי שהמענה יהיה בדיוק מה שהקיבוץ צריך. מצאנו אנשי מקצוע שהסכימו לשהות ארוכה במלונות ים המלח, והפכתי לסוכנת נסיעות שמטיסה, מלינה ויוצרת כרטיסי מועדון למלונות. מספר החדרים שהזמנו מטורף – הקמנו מערך שלם לקליטת 120 עובדים בחודש וחצי. נאלצנו להתמודד גם עם מקרים שלעובד נהרג בן משפחה, או שעובדת חלתה כשבית המרקחת היה סגור, וקפצתי לערד לקנות תרופות – זו רק דוגמה קטנה לדברים שעלו מהשטח.

"הבנו שזו זירת עבודה שלא הכרנו קודם, ואין לנו תיאוריות מוכחות להסתמך עליהן"

 

ספרי על הקמת המועדוניות

בתחילת נובמבר הקמנו חמש מועדוניות בים המלח ובאילת עוד 12. טל הקולגה שלי באזור המרכז פתחה עוד 16. אני חייבת לפרגן לצוות שעבד איתי, לרכזת דקל שלום ולמעיין מנדלברג שעדיין מנהלת את המועדוניות באילת.

ראשית נדרשתי למצוא מי הגורמים הרלוונטיים במלון וליצור עימם שיתופי פעולה. לא הייתי יכולה לעשות את כל זה לבד. היו סביבי מתנדבים, אנשים מהעמותה, מהמלונות ומהפיקוח שהיו גמישים ומגויסים. רמת האנושיות שפגשתי הייתה מדהימה. בעזרת מסגרות החינוך מיפינו את הילדים – כמה יש, מה הגילאים, ואיזו מועדונית להציע. שנית חיפשנו מרחב פיזי כי מסגרות החינוך לא תמיד נתנו לנו לעבוד במרחב שלהן.

המועדוניות הטיפוליות לילדים הן מענה משלים לבית הספר. נחשפנו לכל מה שהילדים חוו, לכל ההתנהגויות שלהם: ילדים שרצו להתחפש לגיבורי־על ולחיילים, לילד שירק עלינו כל הזמן, לילדים שעשו לנו אצבע משולשת, קיללו או צעקו כשדיברו איתם. נדרשנו לווסת התנהגויות ופיתחנו טכניקות התמודדות משלנו, גם כדי שהצוות לא ייבהל.

בעבודה בחירום במלון הכול מתנהל לפי לו"ז חדר האוכל, שלוש ארוחות ביום. בית ספר עובד עד אחת, הילדים אוכלים צוהריים, והמועדונית מתחילה משתיים ועד שש. כך נתנו להורים זמן לטפל בענייניהם – והיה במה לטפל. בהתחלה הילדים לא באו למועדונית אז הלכנו להביא אותם. צוות אחד קיבל ואחר הביא. גם במשרד הרווחה באגף לשירותים אישיים נתנו לנו כלים ותמיכה. בנינו תוכנית מסודרת. ראינו שהתיאוריות עוזרות והצלחנו להטמיע אותן בעבודה. בשגרה היינו מחלקים אותם לפי גיל, אבל איך מפרידים 15 ילדים שהם אחים, בני דודים ואחיינים? נדרשנו להתאמות לפי המצב וההרגלים שלהם. היו ימים שרבים לא הגיעו כי נסעו לנופש או לשבוע הפגה.

היה לא פשוט לנהל מעומר מה שקורה בים המלח ובאילת. הצוותים שנאלצתי לקלוט לא תמיד היו בסטנדרט הרגיל. איפה מוצאים מדריכה עם ניסיון של שנתיים בעבודה עם ילדים, שתבוא בחירום לגור באילת לתקופה לא ידועה? מצאתי אנשים טובים גם אם הם לא בדיוק הטייפקאסט. העם שלנו התגלה בגדולתו. לפעמים מהודעת חיפוש אחת בוואטסאפ קיבלתי מאות פניות.

טיפחתי את הצוותים. פתחנו כל שבוע בפגישת זום. גייסנו צעירות אחרי שירות לאומי, מדריכים מבני עקיבא, מהנוער העובד והלומד ואחרים, שהיו צריכים כלים פרקטיים. בניתי לוח ידע אינטרנטי שהיה זמין עם תוכן לכל יום עבודה. ליקטתי דפי עבודה על רגשות, טכניקות לוויסות, הנחיות במקרה אזעקה, איך לחבק? מה להגיד? בהתחלה הייתי נוכחת ואז קלטנו אנשים שייתנו מענה יומיומי. ההשקעה הרבה בתחילת הדרך מניבה פירות עד היום.

"עלו שאלות, כמו איך להחזיר את הסמכות ההורית בתקופת המלחמה? איך מנהלים משפחה עם חמישה ילדים בחדר אחד במלון?"  

על מה לא חשבתם ועלה מהשטח?

ההורים היו קהל שלא חשבנו עליו בהתחלה. כשראינו שגם הם זקוקים לעזרה, בנינו קבוצות הורים. בערב המועדונית הפכה למקום מפגש להורים עם הנחיה מקצועית מטעם גופים המומחים בהנחיית הורים. עלו שאלות, כמו איך להחזיר את הסמכות ההורית בתקופת המלחמה? איך מנהלים משפחה עם חמישה ילדים בחדר אחד במלון? אימהות איבדו את הביטחון שלהן בעצמן. היו ששאלו "איזו אימא אני, אם אני לא יכולה להרדים כמו שצריך? שלא מקריאה סיפור?". התפקיד שלנו היה לנרמל ולעודד שהן עושות את המקסימום שאפשר במצב שלהן.

חוץ מזה באחד המלונות היה צריך להכשיר צוות בנוגע לפגיעה מינית. ובעבודה עם מפוני בארי היו בני נוער שההורה חטוף, או בני נוער שחזרו מהשבי. היה צריך לחשוב עד כמה אפשר לגעת בהם בכלל? הדילמות שם היו חדשות. למשל, כשאני רואה ילד יתום שמתנהג בפזיזות בלובי, האם יש לי זכות למשמע אותו כהורה? יש הורים שהילדים שלהם איבדו חברים. אפשר לדרוש מילד כזה לשבת בכיתה?

ספרי על הקמת המענה לנוער

בקורונה פתחתי והפעלתי 40 יחידות איתור של הנוער, שתפקידן להסתובב בשטח ולראות מה קורה עם בני הנוער. כדי לדעת מה קורה עם מתבגר צריך להגיע אליו. מתבגר לא יהיה רק בלובי של מלון ובטח לא כשהם בים המלח או באילת, כשיש חוף ים וכל מיני אטרקציות. עם זאת בחורף באילת אין מה לעשות, אז הקמנו מרחב לנוער עם מגוון פעילויות מגניבות והבאנו אותם. שם התחלנו להבין מה קורה איתם ופיתחנו מענים ספציפיים והתערבויות. הבנו לאילו בני נוער צריך להצמיד חונך פרטני ולמי טיפול קבוצתי. בסוף הגענו לכ־200 בני נוער. פתחנו קבוצת וואטסאפ עם לו"ז יומי של פעילויות במרחב הנוער – כמו הופעה, סדנת תיפוף, אמבטיות קרות, מסיבת אוזניות. הצוות איתר שם נוער והתחבר דרך שיחות אישיות ובמעגלי השיח שיתפו מה שחוו. היו מקרים שהפנינו לרווחה, למנהל מחלקת הנוער בשדרות שפונה אף הוא לים המלח, מול נציג קיבוץ סעד בשיתוף המפקחת שלי. חלק מהילדים שאיתרנו השתלבו במסגרות המשך בחזרתם לשדרות ולאופקים.

האם ראיתם בקרב הנוער התנהגויות שלא ראיתם בעבר?

ראינו אובדן אמון במערכת. אני רגילה להגיד בשמחה שאני עובדת סוציאלית ממשרד הרווחה. הפעם חששנו להגיד את זה. תגי השם שענדנו קיבלו כינוי גנאי כ־Shame Tag. כדי לדבר איתנו ביקשו שנוריד את סימני הזיהוי הללו בעוד שהמדינה ביקשה שנישאר מזוהים. כמו שאמרה המפקחת שלי: "כשאני גאה בעצמי אני שמה את התג, אז גם כשלא, אשים תג". כולנו מתמודדים עם השלכות השבעה באוקטובר, חלק מהעובדות שלנו הן מהעוטף ומהדרום.

עלו שאלות סביב נושא הזהות היהודית ורגשי נחיתות של "עם סוג ב'". שנים שאני מפעילה בעמותה בתים חמים לנערות בדואיות, לבנות של משת"פים, לנערות ממוצאים שונים ולצבריות שנולדו פה בפריפריה. אנחנו עובדים איתן על זהות. ועכשיו עלו שאלות: האם כל הזמן ירצו להשמיד אותנו, מה זה אומר עליי כמתבגרת? האם אני סומכת על המדינה שלי? הרבה פעמים שמענו את ההורים שלהן דרכן.

טיפלנו גם בפגיעות מיניות. נערה סיפרה שהיא ישנה באותה מיטה עם סבא שלה במלון. לאחר בירור דיווחנו. במלון אחר ילדים סיפרו על שומר שהטריד אותם, העיר הערות לא מתאימות. כשהלובי הפך לסלון ראינו ריבים אלימים של הורים. הכול נהיה קיצוני.

"כדי לדעת מה קורה עם מתבגר צריך להגיע אליו. מתבגר לא יהיה רק בלובי של מלון 
ובטח לא כשהם בים המלח או באילת, כשיש חוף ים וכל מיני אטרקציות"

 

מה היית עושה אחרת?

כדי לייעל את העבודה, חשבתי שנכון היה להקים מנהלת חירום עליונה, עם מנכ"לי משרדי הרווחה, החינוך, הבריאות, הנגב המערבי ונציג פיקוד העורף. שבכל מלון יהיה מנהל משנה האחראי על כל מי שנמצא שם כולל העובדים. שיהיו הנחיות ברורות לשעות עבודה, לקביעת מרחבים ולהעברת מידע בין כל הגורמים. אז לא הייתי צריכה לחזר אחרי כולם. כמה כסף היה נחסך אם הכול היה מתואם. עם זאת, עבדתי בהרבה ארגונים ואני חושבת שהחוזק שלי הוא בליצור חיבורים והצלחת הפרויקט הזה הביא לסיפוק גדול.

משחקייה במלון לאונרדו

עמותת יחדיו הוקמה ב-1999 במטרה להרחיב ולשפר את השירותים החברתיים, הקיימים באזור הדרום. העמותה עוסקת בייזום, פיתוח והפעלת פרויקטים חברתיים בבאר שבע והדרום. מפעילה תכניות, היוצרות רצף שירותים טיפולי-שיקומי ובכך מקלה על מקבלי השירותים, לנוע בין המסגרות השונות, בהתאם לצרכיהם המשתנים.

העמותה נותנת מענה מותאם לאוכלוסיות רבות ומגוונת, ומפעילה תכניות בקהילה המתמקדות במתן מענים ייחודיים לילדים ובני נוער הזקוקים לתגבור, ליווי, הדרכה, טיפול, תמיכה והגנה לשם הקטנת רמת הסיכון בו הם מצויים. לנפגעי התמכרויות ובני משפחותיהם, לאפשר אורח חיים מיטבי ואיכותי לאנשים עם מוגבלות, מפעילה תוכניות טיפוליות בתחום האלימות ובתחום הרווחה והקהילה.

המערכת בפעולה, אין לסגור את הדפדפן עד להצגת אישור ההרשמה באתר.