"מונית נעצרת ליד המכללה, ממנה יוצאות ארבע נערות, מתרגשות, מפטפטות וצוחקות. מחוץ לבניין לעבודה סוציאלית הן פוגשות שתי סטודנטיות. הן מתחבקות, מבינות שאין להן זמן לעשן סיגריה ונכנסות ביחד לכיתה. כך מתחיל שיעור בקורס אקדמי שתפני שבו לומדות נערות ביחד עם סטודנטיות לעבודה סוציאלית". כך נפתח המאמר "לא לומדות עליהן – בלעדיהן" על הפרקטיקה של קורסים שתפניים בעבודה סוציאלית. למידה משני קורסים שנערכו במוסדות אקדמיים בארץ.

למה הכוונה במושג "שתפני"? הקורסים משותפים לבני הנוער כמומחים מניסיון חיים ולסטודנטיות הלומדות בו. התוכנית מציעה גישה חדשנית להוראה וללמידה שבה התאוריה והפרקטיקה משתלבות. בני הנוער מספקים תובנות מחיי היומיום ומהתמודדויותיהם עם מערכות הרווחה, בעוד הסטודנטיות משתמשות בידע התאורטי שרכשו כדי לעבד ולהבין את המציאות החברתית המורכבת.

ד"ר אביטל קאי-צדוק העבירה את הקורס הראשון, "שלנ"ו – שותפות, לומדות, נערות וסטודנטיות", במרכז האקדמי רופין. השתתפו בו 16 צעירות, מחציתן בנות 16–18 אשר נעזרו בחייהן בשירותי הרווחה, ומחציתן סטודנטיות לעבודה סוציאלית בשנה ב' של התואר הראשון. קורס השני העבירה פרופ' כרמית כץ באוניברסיטת תל אביב והשתתפו בו 40 תלמידים. מחציתם סטודנטים לעבודה סוציאלית בשנה ג' ומחציתם נערים ונערות בני 12 מבית ספר יסודי בעיר, שמרביתם ממצב סוציואקונומי נמוך, רבים מהם מהגרים. הקורסים נמשכו סמסטר אחד, אחת לשבוע, ובסופם נערכו אירועי סיום חגיגיים להם לקהילות ולמשפחות. בשני הקורסים כל נער או נערה צוותו לסטודנטית באופן אקראי ומרבית הפעילויות נעשו בזוגות או בקבוצות.

קורסים אלו מיישמים גישה חדשנית בהוראה ובלמידה, בה נערים ונערות החיים במצבי סיכון לוקחים חלק כשותפי למידה עם סטודנטיות לעבודה סוציאלית. מבנה הקורסים ותוכנם עוצבו בכוונה לאתגר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה בין עובדים סוציאליים לנוער בסיכון, באמצעות מודל למידה הדדית המאפשר יצירה משותפת של ידע, והבאת קולם של ילדים ומתבגרים בסיכון כמרכיב של ידע אקדמי רלוונטי,

ערעור יחסי הכוחות

חלק מהסטודנטיות שיתפו שהקורס ערער עמדות מקצועיות, כמו התפיסה שהוכשרו "להיות בעלות הידע". המפגש עם הנערים והנערות הוביל לאימוץ גישה של למידה הדדית, במקום ניסיון לחנך או ללמד. עבור חלקן להיות במקום חדש ולא ידוע היה מבלבל, אך רובן ציינו שזה סייע להן לעבוד עם בני הנוער. "בהתחלה היה לי מוזר רק להיות זאת שעוזרת ולא להוביל את התהליך, אבל אז הבנתי שרק דברים טובים יצאו מזה. הילד הרוויח ביטחון עצמי ואני הייתי שמחה לעשות דברים ביחד בלי לדעת מה הולך לקרות. פשוט להיות בתהליך ולוותר על השליטה" (אביגיל, סטודנטית).

עבור בני הנוער הייתה הלמידה באוניברסיטה כניסה למרחב שלא נתפס כבר־השגה. כך תיארה זאת עמית, בת 12: "הגענו לאוניברסיטה והכול היה גדול כל כך, כמו בסרטים. אף פעם לא חשבתי שאוניברסיטה היא רלוונטית עבורי, אבל להיות שם גרם לי לחלום על זה". בעקבות הקורס פיתחו גם הסטודנטיות מודעות חדשה למעמדן החברתי. הסטודנטית עאישה שיתפה: "ראיתי כמה הילדים היו בהלם כשנכנסו לאוניברסיטה וחשבתי לעצמי שאף פעם לא הבנתי שזה יוצא דופן, זה שאני כאן. עכשיו אני מבינה שזו פריווילגיה".