בינה יתרה

מה הייתה המטרה של קבוצת הפייסבוק?

המטרה הראשונית הייתה לבדוק איך אנשים אחרים עסוקים במפגש בין בינה מלאכותית לבריאות הנפש. קראנו לקבוצה "השלישי המלאכותי" והיא התפתחה די מהר. התכנים והדיונים בקהילה משלבים נקודת מבט תאורטית רחבה עם היבטים מעשיים כגון פיתוח כלים. בתאוריות הכוונה לתאוריות "מוקסמות", מושג שאנחנו משתמשים בו הרבה – להיות מוקסמים מהבינה המלאכותית, אבל גם תאוריות ביקורתיות שמחזיקות יותר את הסכנות, את המגבלות ואת המחירים שאנחנו משלמים ושנשלם. אנחנו מנסים להחזיק בהיבט התאורטי את החיובי והשלילי.

אתה מרגיש שאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש מצליחים להיפתח לתחום של הבינה המלאכותית?

פיתחתי מטריצה יחד עם כמה שותפים מצוות המחקר והפיתוח. השתמשנו בציר רעיוני שפיתח פרופ' ענר גוברין, המנחה שלי בדוקטורט, העוסק בשאלה איך קהילות ידע מתפתחות. הוא השתמש בהמשגה של מוקסמים מול מוטרדים. ואנחנו הוספנו עוד ציר – תאוריה מול פרקטיקה. מתוך זה יצרנו ארבעה סוגים של טיפוסים שמבטאים את התייחסותם של אנשי בריאות נפש אל הכניסה של בינה מלאכותית לתחומם. בפן היישומי יש "מְאמְצים" – אלו שעושים שימוש יישומי בפרקטיקות מבוססות בינה מלאכותית. לעומתם יש "שומרי סף" – אלו שנחשפים ליישומי בינה מלאכותית ומשתמשים בהם, אך מתוך רצון לצמצם את הנזקים האפשריים שלהם. בפן התאורטי, יש הרואים בבינה המלאכותית משהו אוטופיסטי, משהו שיכול לבשר שינוי חברתי גדול מאוד. מנגד ישנה גם הגישה הדיסטופית – אלו  המתעסקים בבינה מלאכותית, אבל מה שמסקרן אותם היא הדרך שבה היא עתידה להרוס את החברה שלנו. נוסף עליהם ישנם כמובן המתכחשים לנוכחותה הדרמטית של הבינה המלאכותית ואינם מכירים בה כלל, אלו האומרים "אני לא דיגיטלי, וזה לא חלק מהעולם שלי".

אני מתחבר לאלה וגם לאלה, כי לפעמים אני חושב שהבינה המלאכותית יכולה לחולל שינוי בבריאות הנפש ולפעמים אני חושש מאוד מהשינוי שהיא יכולה להביא. בעצם, יש פה מעין מרשם או תרופה חדשה לאנושות – "משהו" שאנחנו עדיין צריכים להבין לעומק, להבין את הפוטנציאל הגדול מאוד שלו אבל גם את הסכנות הטמונות בו.

אני חושב שהכניסה של הבינה המלאכותית היא לא עוד קפיצה של טכנולוגיה. לא נוסף פה איזה פיצ'ר חדש באינטרנט, שהוא רק נחמד ומגניב. יש פה עניין משמעותי מאוד, מהסיבה הפשוטה שהוא פיצח רכיב אנושי בסיסי מאוד – השפה. זו "המכה הנרקיסיסטית הרביעית". המושג לקוח מתוך תזה של פרויד, שלפיה המדע הנחית על האנושות שלוש מכות:

הראשונה הייתה המהפכה המדעית של קופרניקוס, שהוציא את בני האדם מהאשליה שהעולם סובב סביבם. המכה השנייה הייתה של דרווין, שגילה לבני האדם שהם רק חוליה אחת בשרשרת. המכה השלישית הייתה של פרויד, שתגליתו חשפה משהו מערער לבני אדם – אנחנו לא לגמרי רציונליים ושולטים במחשבותינו, אלא יש לנו דחפים ועולמות לא מודעים שמשפיעים עלינו.

ואני טוען שמדעי המחשב באמצעות הנדסת האלגוריתמים, מה שעומד מאחורי הבינה המלאכותית, הנחיתו על בני האדם מכה רביעית – באמצעות מודלים גדולים של שפה כגון Chat GPT. יש פה ישות חדשה שהיא לא אנושית אבל יכולה לתת פרשנות חדשנית שהיא רק שלה ומבוססת על ידע קודם אנושי, מה שנקרא generative AI. ואנחנו רק "בחיתולים" של הטכנולוגיה הזאת, ואפשר רק לדמיין לאן עוד זה יכול להתפתח. על כל פנים זו רעידת אדמה, בעיניי לפחות, מכיוון שיש פה סוכן חדש.

כאימא למתבגרים, אני מסתכלת על הדור הזה ורואה פתאום את השליטה שלהם, שהם מדברים את השפה הזאת בכזאת טבעיות. יש בזה משהו מקסים מאוד אבל גם מלחיץ. 

היום כל אחד, גם מי שאינו מבין בתכנות, יכול ליצור בקלות רבה יישומים חדשים מבוססי בינה מלאכותית. אני יכול עד סוף השיחה שלנו לבנות לך כלי שעובד עם ילדים על אוצר מילים. לדוגמה, בניתי לבת שלי יישום שעוסק בכתיבה. הילדה בכיתה ג', בקריאה היא חזקה ובכתיבה נדרש שיפור, והיא אוהבת מאוד לעצב בתוכנת בינה מלאכותית חדרים ושמלות. היא ממש נהנית מזה. היא כותבת בתוכנה ומתאמצת למצוא את האותיות. והתוכנה מבינה אותה כי יש לה יכולת מדהימה להבין את ההקשר כפי שאני הייתי מבין אילו הייתי קורא את הטקסט. היישום שפיתחתי עוזר לילדים ולילדות לעצב בגדים וחדרים, ו"על הדרך" מלמד אותם לכתוב נכון. הוא עושה את זה בצורה נחמדה מאוד, כי כך עיצבתי אותו. הוא לא "נכנס" בך, הוא קודם כול זורם עם הבקשות ובסוף אומר לך "יפה מאוד, אבל תשימי לב שספה כותבים בס' ולא בש'".

באופן כללי, מה שהכי מפריע לקלינאיות תקשורת זה היעדר האינטונציה. האינטונציה הולכת לאיבוד, ואיתה הרבה מידע תקשורתי משמעותי, למשל – ציניות והומור.

חשוב לי להגיד שבתפיסה שלי חשוב מאוד לשמור על הכניסה של הבינה המלאכותית לשדה הטיפולי כדבר שהוא הצד השלישי ולא תחליף למטפל או למבוגר. אני רואה בבינה המלאכותית שחקן שלישי שמתווסף לטיפול, או להורה ולילד או למורה ולילד, ויכול להעשיר את היחסים ביניהם. לא להחליף אותם. אני גם מאמין שבקרוב יימצאו פתרונות טכנולוגיים שיצליחו להביא בחשבון גם את המידע הזה.

אתה יכול לתאר לי איך פועל הכלי שפיתחתם, "קנבס הירו"? מגיע ילד, ומה למעשה קורה? מה עושים איתו?

זה תלוי מאוד במבוגר ובילד. אנחנו איננו שולטים בסטינג החיצוני, אנחנו רק אומרים מהן הוראות השימוש האופטימליות. אפשר להשתמש בכלי במרחב טיפולי, חינוכי או משפחתי. זהו יישום מבוסס AI שיושב על Chat GPT. פותחים אותו במחשב, בטלפון או בטאבלט, והוא מתחיל לתקשר איתך: הכלי מציג את עצמו, מספר שקוראים לו "קנבס הירו" והוא מבוסס על המתודה שפיתחו פרופ' מולי להד וד"ר עפרה אילון "סיפור בשישה חלקים" על מודל גש"ר מאח"ד, ושהוא פה כדי לעזור לספר סיפור. ואז הוא מתחיל באמירה "כל סיפור מתחיל בגיבור. ספר לי על הגיבור שלך".

הוא פשוט נותן הוראות ומכוון את הילד ואת המבוגר?

כן. "קנבס הירו" הוא מרחב פסיכו-חינוכי, ביבליותרפיסטי, מבוסס על יצירת סיפור שנועד לקדם חוסן בקרב ילדים ובני נוער ותקשורת בין הילדים ומבוגרים משמעותיים סביב הכוחות והמשאבים שלהם.

זהו מרחב עם ארבע יכולות עיקריות. היכולת הראשונה היא היכולת להחזיק את המרחב. זה כלי שמאפשר לאיש מקצוע שאינו מכיר את המתודה של "סיפור בשישה חלקים" להתנסות בה ובמודל של גש"ר מאח"ד. הכלי יודע איך להשתמש בטכניקה הזאת בלבד ואין לו יכולת לאלתר, שלא כמטפל האנושי. כאן תפקיד המבוגר בחדר – להיות רגיש לסיטואציה ולבדוק אם היא עוזרת או לא ואיך הילד מרגיש. היא יודעת להנחות ולהחזיק את המרחב, היא מביאה את הידע ומאפשרת למי שאינו מכיר את המודל – מורה, יועצת בבית ספר, קלינאית תקשורת או פסיכולוגית – להתנסות בכלי.

היכולת השנייה היא יכולת הסינתזה. אחרי שהילד מביא את כל המרכיבים של הסיפור לפי "שישה חלקים" – מי הגיבור, מה הייעוד שלו, מה המטרה שלו בסיפור, מה הכוחות שלו, מה החסם או המכשול בדרך להגשמת הייעוד ואופן ההתמודדות – הכלי יוצר מכל החלקים סיפור שלם.

היכולת השלישית היא יכולת האנליזה. הכלי מאפשר לנו להסתכל על הסיפור ולנתח אותו דרך מודל של גש"ר מאח"ד, וכך לזהות שני משאבי חוסן בסיפור. הכלי אומר לילד "אלה הכוחות שאני מזהה בסיפור, האם פגשת אותם בחייך?" ובעצם מזמין לדיאלוג בין הילד ובין המבוגר על המשאבים האלה. למשל, אפשר לפתח דיאלוג על השאלה איך המשאבים האלה יכולים לעזור להתמודד עם אתגרים שהילד מתמודד איתם עכשיו.

היכולת הרביעית היא הממד הג'נרטיבי, החזותי, וזה בעצם הסיפור הוויזואלי. הבינה המלאכותית עוזרת לילד או לילדה לייצר דימויים ויזואליים לסיפור שלהם.

אלה ארבע היכולות: החזקת המרחב הטיפולי, סינתזה, אנליזה וג'נרטיביות חזותית.

מבחינת השאלות, האם זה פתוח או שהילד מוגבל באורך התשובה? כלומר, האם יש הגבלות על התכנים שילד יכול להעלות? מה קורה אם ילד מעלה תכנים מאוד מאוד קשים?

חשוב להגיד שזה קורה, וצריך להיות ערניים לזה. בעקבות התנסויות ראשוניות הבנו טוב יותר את מגבלות הכלי, גם בהיבט של איזה פידבק גרפי אני נותן לילד. האם לכל דבר מתאים לתת ביטוי חזותי? האם בכל סיפור יש כוחות? בוודאי כשמדובר בילדים שחוו פגיעות או טראומות. הסיפור שלהם יהיה לאו דווקא סיפור ברור של כוחות. אבל בכל סיפור אפשר למצוא כוחות, וזה חלק מהעבודה של המבוגר המשמעותי, לאתר את הסוכן בתוך הסיפור – איך הוא נכח ואיך הוא פעל. אחת הסיבות שהמצאנו את הכלי הזה היא הרצון לקדם חוסן אחרי אירועי 7 באוקטובר, לנוכח המצוקה שהרגשנו באוכלוסייה. בעקבות ההבנה שלנו, שאנשי בריאות הנפש אינם מצליחים ולא יצליחו להגיע לכל האוכלוסייה – אפילו לא למענה ראשוני של שתיים-שלוש פגישות – חשבנו על דרך לתת כלים לדמויות משמעותיות בקהילה. אגב, זו גם התפיסה הרווחת והמתוקפת של הדרך להתערבויות קהילתיות במצבי דחק וטראומה. לא מביאים מישהו חיצוני, משתמשים בסוכנים הקיימים בקהילה, ואלה יכולים להיות מטפלים, מחנכים, היועצות, ההורים. החלטנו להנגיש כלי שאיננו מחליף טיפול אבל עוזר לדבר על כוחות, מאפשר דיאלוג של הורה וילד סביב כוחות ומה אפשר לעשות כדי להתמודד בסיפור ומה אפשר לעשות בחיים.

האם אותם גורמים קהילתיים – יועצות, מחנכות והורים – צריכים הכשרה או ידע מקדים לפני השימוש בכלי?

אני חושב שזה לא הכרחי, אבל ככל שאתה יודע פחות, היכולת שלך להעמיק את השימוש בכלי נמוכה יותר. אפשר לנתח את הסיפור בכל מיני רמות. אם אינני יודע לנתח סיפור, או לא הוכשרתי לנתח סיפור ברמת הקונפליקטים והסימבולים, זה לא אומר שאינני יכול להשתמש בכלי. זה פשוט אומר שאני יכול להשתמש בכלי עד רמת עומק מסוימת. ולשאלתך, נכון יותר – ועל זה  אנחנו עובדים ממש עכשיו – להעביר הכשרה בשימוש בכלי במערכות חינוך פורמליות ולא פורמליות ולצוותים טיפוליים. ואולם לדעתי, גם מתוך פידבקים סביבי, אפשר להשתמש בכלי גם בלי הכשרה. הכלי ייתן יכולת לספר סיפור, יכולת לזהות כוחות ומשאבים ויכולת לייצר דיאלוג של הורה וילד מעבר לחוויה המהנה שהוא מציע.

שפנית הניסיון הראשונה שלי הייתה הבת שלי. מובן שלא ניגשתי אל הסיפור שלה בכובע של פסיכולוג אלא בכובע של אבא. לא ניסיתי להעמיק איתה בתכנים אף על פי שהם קיימים. פשוט הסתפקתי בדיבור על המשאבים, על הכוחות, הייתי בחוויה יצירתית דמיונית עם הבת שלי. ואנחנו יודעים שליכולת לצאת למסע בדמיון יש ערכים תרפויטיים מאוד.

אולי הערך המוסף המשמעותי של הכלי הזה הוא אכן הנגישות לעולם הדמיון. האם זה משהו שמעלה אצל ילדים מוטיבציה להשתתפות?

בדיוק. הילדים מתלהבים מאוד מהחלק של יצירת תמונות. זו ההזמנה ליצור סיפור בדמיון, ואחר כך הם מתלהבים מהיכולת לייצר תמונות. אבל חשוב להגיד שכאן יש גם סכנות, כי הכלי הזה עלול לצמצם את הדמיון. אם אני מספר על אביר שנלחם בדרקון ואני מדמיין אותו, אני עכשיו בתוך עולם הדמיון שלי. ברגע שמישהו מחזיר לי את זה בצורה של ציור או תמונה שלא אני יצרתי, יש בזה משהו שקצת "מזהם" לי את הדמיון. הדמיון של הבינה המלאכותית לא בא משום מקום, הוא גם לא אובייקטיבי. הוא דמיון שמבוסס על ידע מאוד מאוד מוטה תרבותית. חשוב לדעת את זה.

יכול להיות בזה גם אלמנט מגביל. אם הילד לא מרוצה ממה שיצא לו, האם השיח הופך להיות טכני?

זה דווקא יכול להיות מעניין מאוד – אפשר לראות בזה מעין ניסיון התגברות על כשל אמפתי. יכול להתפתח בו דיאלוג משולש על הפידבק הוויזואלי שמתקבל. אני רואה בזה יותר ניסיון להתגבר על כשל אמפתי שיכול להיות לבינה המלאכותית.

בהקשר הזה, אם אני יוצא מנקודת הנחה שה"סיפור בשישה חלקים" הוא סיפור השלכתי, זה אומר שחלקים מהעצמי שלי מושלכים על הסיפור. בעצם, אם אני עושה משהו השלכתי לא מודע ומקבל גירוי חזותי, הגירוי החזותי לא ממש שלי אחד לאחד, הוא מעורב בפרשנות של הבינה המלאכותית. צריך לזכור את זה. עם זאת, אני בכל זאת מקבל עכשיו איזה עד חזותי לחלק טקסטואלי לא מודע שאני הוצאתי החוצה, וזה יכול להיות חזק ומעניין להמשך העבודה. זו יכולה להיות מראָה חזקה מאוד לחיוב, וזו יכולה להיות מראָה חזקה מאוד לרמת סיכון שעלולה להיות מציפה מדי. צריך להיות ערני לזה.

האם הפידבק הוויזואלי עלול להיות טריגר? להביא להצפה שאנחנו לאו דווקא רוצים בה בתוך הסיטואציה של הטיפול?

כן, הוא עלול להיות טריגר אבל יכול להיות גם מנוף טיפולי. אני לא הייתי מגביל את הילד באופן שבו הוא מספר את הסיפור שלו. צריך לזכור שאני מתכוון להשתמש בכלי השלכתי עם ילד שעבר טראומה, וזה משמעותי. כשמדובר בבינה מלאכותית יוצרת, צריכים להבין שהיא יוצרת את הפרשנות. בעצם, זה לא סתם מחשב שנמצא בחדר אלא יש פה עוד "שלישי בחדר". המבוגר צריך לקבל אחריות לבינה המלאכותית ולא להפך.

בעקבות התנסויות ראשונות עם הכלי ערכנו צמצום ניכר והגבלנו אותו: צמצמנו את יכולת היצירה שלו כדי שהכשלים האמפתיים יהיו מעטים ככל האפשר. מכיוון שהבנו שאנחנו עובדים עם ילדים ובני נוער סביב רגישויות, למשל בכל החלק של ה"סיפור בשישה חלקים" הוא אומר את המילים שאנחנו הכתבנו לו להגיד מילה במילה. כשניסיתי את הכלי ראיתי שהוא מגיב אליי: "אה, איזה סיפור יפה", אבל רגע, למה אתה קובע לי שהסיפור שלי יפה? הגבלנו גם את הפן החזותי – שלא ייתן גירויים ויזואליים של מוות או תכנים מורבידיים.

מה שהבינה המלאכותית עושה זו אינטגרציה של ה"סיפור בשישה חלקים" לפסקה אחת. הנחינו את הבינה מלאכותית לשאול את המשתמש או המשתמשת: "אני מסכמת לך את הסיפור. האם את מתחברת לזה? האם היית רוצה שנערוך שינויים מסוימים בסיפור?"

אצל ילדים שעברו טראומות מורכבות לעיתים קרובות היכולת השפתית, הדמיון והיכולת המשחקית פגועות מאוד. האם הילדים האלה יכולים להשתמש בכלי הזה?

אני חושב שככל שהילד קטן יותר נדרש יותר תיווך של המבוגר, וזה נכון בעיקר לגבי ילדים עם קשיים שפתיים. ככל שהמגבלה השפתית גדולה יותר כך קשה יותר השימוש בכלי הזה. לא הייתי מציע את הכלי הזה לילד שיש לו קושי שפתי ממשי. זה "יושב" על נקודות הקושי שלו. אולי הייתי משתמש בכלי הזה ככלי לעבודה שפתית-תקשורתית של קלינאי תקשורת טיפולית על הדרך לספר סיפור.

האם הכוונה שלכם לטווח הארוך שהכלי הזה יוכל להוות איזו שהיא עזרה ראשונה של טראומה אצל ילדים בגלל המוגבלות וחוסר הזמינות העצומה בנגישות לטיפול במדינת ישראל?

הכלי שלנו אינו מתיימר בשום אופן להפחית סימפטומים, לעשות התערבויות ראשוניות במצבי טראומה. עם זאת, יש ערך לשימוש בו במצבי דחק וגם במצבי טראומה המוניים. הוא מבוסס יותר על הגישה הסלוטוגנית ולא הפתוגנית.

כלומר, הוא לא בא למנוע את הסימפטומים, הוא בא לקדם בריאות נפשית, לחזק נגישות וזמינות של יכולת לזהות משאבים ולהשתמש בהם. זה כלי שנכון להשתמש בו בהתערבויות קהילתיות רחבות לקידום חוסן לפני מצבי טראומה ואחרי מצבי דחק או טראומה. אנחנו יודעים שלא כל הילדים הופכים להיות פוסט-טראומטיים, ומה שעוזר מאוד אחרי מצבי דחק הוא לזהות משאבים וכוחות. הכלי אינו מציע "הוקוס פוקוס" ואינו מציע להחליף מבוגר, אבל הוא יכול לייצר משאבי התמודדות ואת הצורה החזותית שלהם.

הוא מציע להצטרף, ללוות, ולהיות פלטפורמה שיהיה אפשר להיעזר בה – בעבודה פרטנית, כיתתית, טיפולית קבוצתית, קהילתית ברמת בית ספר, ואפילו מעבר לכך.