כתיבה מודעת טראומה

רקע

הצ'אט האנונימי ושירות הוואטסאפ של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוקמו בנובמבר 2015 במרכזי הסיוע בשרון ובחיפה בהתאמה. עם השנים התאחדו לשירות אחד באתר אחד בשם "1202 קולמילה", בתמיכת הקרן לילדים ונוער בסיכון של הביטוח הלאומי. השירות מאפשר למי שאינם חשים בנוח לשוחח בטלפון, או שאינם מסוגלים לשוחח בטלפון בשל לקות שמיעה או דיבור, לקבל סיוע תומך בכל מקום שהם נמצאים בו. עבור אותם נפגעות ונפגעים אשר ביתם אינו בטוח עבורם, מאפשר השירות פנייה שקטה ודיסקרטית לסיוע והתכתבות מוגנת, לעיתים בזמן הפגיעה עצמה.

לפי הנתונים על הפניות לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, ב-64% מהמקרים הפגיעה המינית התרחשה עוד לפני גיל 18. למרות זאת, הפנייה לסיוע נעשית בשלבים מאוחרים יותר בחיי הנפגע או הנפגעת, ולעיתים שנים רבות לאחר הפגיעה. השאיפה העיקרית של שירות הסיוע ברשת של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היא לצמצם את הזמן שחולף בין גיל הפגיעה לגיל הפנייה, באמצעות מענה נגיש באינטרנט לילדים ולבני נוער.

פגיעה מינית בילדוּת ובנערוּת היא תופעה מורכבת וסבוכה, ויש לכך כמה סיבות. סיבה אחת היא התמשכותה של הפגיעה, לעיתים, והקרבה לתוקף. עוד סיבה היא שהנפגעים, אם הם ילדים צעירים, לא תמיד מבינים שנפגעו. נוסף על כך הקושי לפנות למבוגר ולשתף אותו, אם משום שאין מבוגר שהם סומכים עליו ואם משום שהפוגע איים עליהם שלא לגלות את דבר הפגיעה. כל אלה מייצרים חשיפה מוגברת לניצול חוזר ולפגיעות נוספות ומתמשכות.

כדי לתת מענה לשכבת גיל זו סמוך לזמן הפגיעה, הקמנו ברשת שני שירותים המתבססים על כתיבה מודעת טראומה (כלי שפותח במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, השרון).

במרכז מאמר זה יתוארו מאפייניה הייחודיים של כתיבה מודעת טראומה שבאים לידי ביטוי בשני סוגי השירותים: "1202 קולמילה", המעניק סיוע אנונימי ברשת לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ו"קול הקיץ", המעניק ייעוץ וסיוע אנונימי לבני ובנות נוער בנושאים של זוגיות ומיניות בטוחה. שני השירותים מכווני נוער, ומטרתם לזהות ולאתר ילדים נפגעים כדי להפסיק את הפגיעה הנוכחית ולמנוע קורבנות חוזרת (רה-ויקטימיזציה) בעתיד.

אין מצב שאני אומרת את המילים האלה בקול

מחקרים מצאו כי מתבגרים מעדיפים את הפנייה לסיוע ברשת על פני אמצעים אחרים (ארהרד, 2014). מטבע הדברים, הקהל העיקרי של "1202 קולמילה" הוא בני ובנות נוער, צעירות וצעירים, אשר המדיום המועדף עליהם לתקשורת (כמעט בכל נושא) הוא זה הדיגיטלי, הבטוח והזמין. נמצא שהכתיבה ברשת מעודדת פתיחות וחשיפה אישית, ויש לה ערך תרפויטי ישיר בשיתוף ובשחרור לחץ רגשי (בוניאל-נסים, 2013; גילת, 2013). כמו כן היא מאפשרת אנונימיות, שליטה וביטחון, ובכך תורמת לצמצום חסמים המונעים פנייה לסיוע פנים אל פנים, כגון חשש מחשיפה והיכרות, סטיגמות, סטריאוטיפים ועוד (ארהרד, 2014; גילת, 2013). 78% מכלל הפונים לשירותי הסיוע ברשת של "קולמילה" בשנת 2023 דיווחו על פגיעות מינית מתחת לגיל 18, ו-94% מהפונים הכירו את התוקף.

הצוות המעניק מענה לפניות מורכב ממתנדבות ומתנדבים, ואלה מגויסים ומוכשרים במיוחד לתפקיד בידי צוות "קולמילה" במרכז הסיוע. המתנדבות והמתנדבים, בני גילים שונים, באים מתחומי עיסוק שונים, שאינם בהכרח מקצועות טיפוליים, ומרקעים מגוונים. אנו שואפות לכך שמתנדבות ומתנדבי "1202 קולמילה" ישקפו את המגוון הקיים באוכלוסייה, מתוך מחשבה שהגיוון הזה מקביל למגוון הפניות לשירות. קורסי ההכשרה והחניכה נמשכים כתשעה חודשים; במהלכם הם מקבלים הכשרה ייעודית בתחום הטראומה המינית, פגיעה מינית בילדות,PTSD  ו-complex, כלי סיוע והקשבה ברשת וכתיבה מודעת טראומה. שיחות הסיוע הכתובות עוברות בקרה ומישוב, והן הבסיס לפיתוח הידע במערך.

מתוך תמלילי השיחות בשנים הראשונות של פעילות השירות פותחה המתודה של כתיבה מודעת טראומה עבור נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

איך לכתוב הקשבה?

לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
רק מילה טובה
או שתיים לא יותר מזה

(יעקב גלעד)

כדי להבין את הייחוד של המענה הכתוב צריך להבין תחילה את ההיעדר, את ה"אין", לעומת מפגשים פנים אל פנים או מפגשים טלפוניים: בפגישה עם פונה או מטופלת, או בשיחה טלפונית איתה, אנחנו עושות שימוש מודע ולא מודע בסממנים הוויזואליים והשמיעתיים המגיעים אלינו. מגדר, גיל, לבוש, מנח הגוף ותנועותיו, המצטרפים לבכי, לצחוק, לרעד או לגמגום, מספרים לנו על מי שמולנו, על מצב רוחה, על הדחיפות בפנייתה, על נוכחות הטראומה ועוד.

את כל אלה סוֹכֵם מוחנו בד בבד עם מהלכים לא מודעים של שיקוף, הדהוד והכלה, כדי להרגיע ולהתאים את המענה שלנו לנוכחות שניצבת מולנו. בדרך הטיפול ה"רגילה" מטפלת קשובה משתמשת במבעים של שפת גוף ותקשורת לא מילולית לאורך השיחה הטיפולית כדי להביע אמפתיה ולשדר ביטחון, התעניינות ואמון.

אבל כיצד אפשר להביע הקשבה, רגישות ואמפתיה מבלי להישיר מבט לפונה, להנהן מולה, או להשתמש בצלילים (שאינם מילים) ובנשימותינו כדי להבטיח את הקשבתנו?

את כלי הסיוע והטיפול שברשותנו, כגון שיקוף, נרמול, מתן תוקף, הכרה ואמפתיה, נצטרך להמיר לטקסט ויזואלי, מתוך שימוש במילים יומיומיות, בגובה העיניים ובפיסוק מדויק, בקצב הקלדה ובהמון הבעה רגשית בכתיבה.

נקודות תמיד נראות לי כועס

אפשר לדבר פה על הכול? כותבת לי נערה בפנייתה הראשונה לצ'אט האנונימי של "קולמילה". כן, אני פה בשבילך, אני משיבה ומסמנת לה שהיא יכולה לשתף אותי בדברים הקשים שמעסיקים אותה. חלון הצ'אט מראה לי חיווי הקלדה של הפונה ואני ממתינה. אבל כמה אמתין? דקה? שתיים? הרי אילו הייתה מדברת איתי בטלפון שתי דקות או שלוש לא הייתי שומרת על שקט מוחלט. באמצעות מחוות קוליות של הנהון ונשימה הייתי מאותתת לה שאני מקשיבה, שאני עדיין איתה, שלא נעלמתי לעיסוק כלשהו או למחשבה אחרת.

משפט כגון אני כאן איתך, רואה שאת מקלידה יכול להישלח בזמן ההמתנה לאחר כמה רגעי הקלדה; אני צוחקת עכשיו – כשפונה הצחיקה אותי בסגנון הציני שלה; אני רואה שאת לא כותבת. רוצה לספר לי קצת על המחשבות שעולות לך עכשיו? – זו התייחסות מול שתיקה של הפונה. שתיקות הן מסר חשוב בתוך שיחת סיוע. הן יכולות לרמז על קושי, על חשיבה, על היסוס, על ניסיון לחדד מסר ועוד. בשיחות צ'אט שתיקות הן הפוגות לא ברורות שהופכות לתעלומה גדולה, ולכן הן מצריכות התייחסות מיוחדת. המילים את כאן? או את איתי? עלולות להיקרא בצד השני כשיפוטיות או כדוחקות למענה. בהיעדר טון דיבור לא נבדוק באמצעות מילים כאלה את הקשב של הפונה. מול שתיקה נעדיף לכתוב אני כאן.

יש משהו מוחלט בנקודה. נקודה היא סימן ברור. סוף פסוק.

בכתיבה של גיליון זה, מרבים הכותבות והכותבים להשתמש בנקודה, כפי שעושה מחברת מאמר זה. נקודה היא סימן פיסוק מוסכם ועיקרי בבואנו לחדד את המסר שלנו. ואולם, במעבר לטקסט של מסרים מיידיים השימוש בנקודה ובנקודות מצריך חשיבה מחודשת, מכיוון שמדובר בטקסט שממיר דיבור, והקורא אותו מייחס לו צלילים וטון דיבור, רגשות וכוונות.

נ': אני מרגישה שכולם מרימים ידיים ממני, כמו אימא שלי

מסייעת: מאכזב.

נ': ממש התאכזבתי ממנה, את לא מבינה כמה בכיתי אחרי, הרגשתי שזה כמו לדבר לקיר, מבינה?

מסייעת: מבינה לגמרי.

נ': את כועסת עליי?

מסייעת: לא כועסת בכלל, אני פה בשבילך.

נ: נקודות תמיד נראות לי כועס

ניתן להסביר את הדינמיקה כאן כאחת שמשחזרת חוויית קשר עבר שבו המטופלת לא הייתה מובנת, או ככזאת שבה התעוררה כלפי המטופלת תגובת כעס. מערכות היחסים מעורערות מעצם קיומן עבור נפגעות טראומה מורכבת בילדות. עם זאת, הסיוע הטקסטואלי במרחב מודע טראומה חייב להביא בחשבון את הכשלים העתידיים, את הבורות המוכרים, ובשל כך לשאת באחריות ובמחויבות יתר לשיחה. השמטת הנקודות בסוף משפט מסייעת להעברת מסר מרוכך וקשוב יותר, ומייצרת קשר נעים ומאוורר – לעומת חד משמעי, מוחלט, ולעיתים תוקפני.

כתיבה מודעת טראומה

טראומה מינית בילדות היא טראומה שיש בה ריבוי פגיעות בתוך ריבוי של מערכות יחסים. במערכת היחסים בין הילדה-הקורבן לתוקף כרוכים זה בזה פגיעה, הרס, בלבול וכאב, עם ביטחון, אהבה והגנה. לצד מערכת היחסים המרכזית ניצבות מערכות יחסים משמעותיות אחרות – עם בני משפחה וגורמי חינוך וטיפול אחרים הבאים במגע עם הילדה. מערכת יחסים עם ההורה האחר, הלא מתעלל, היא מערכת יחסים שיש בה התעלמות, אי-הגנה ואכזבה, בשל העיוורון, חדלות היכולת להגן או היעדר השמירה על הילדה הנפגעת. גם מול דמויות החינוך והטיפול בחייה של הילדה עולות תחושות מורכבות: הגננת שלא ראתה, היועצת שלא שמרה, המורה שלא הציל.

לעיתים קרובות התעללות מינית בילדות תגרום למורכבות רבה ביצירת קשרים בחייה הבוגרים של הילדה הנפגעת, ועל חלק מהקשרים, מיטיבים ככל שיהיו, יוטל צל הבגידה.

התכתבות, גם חד-פעמית ואנונימית כמו בשירות "1202 קולמילה", היא מערכת יחסים. מתוך כך אנחנו חייבות להתייחס לתקשורת הכתובה עם נפגעות ונפגעי טראומה מינית בהקשר הייחודי הזה.

ההתכתבות התמיכתית עם נפגעי ונפגעות טראומה מינית שונה מהתכתבויות אחרות משום שהיא חייבת לבטא את האחריות השיקומית והתרפויטית המוטלת על הגורם המטפל בתוך הקשר.

בבואנו ליישם קשר של כתיבה עם נפגעות ונפגעי טראומה מינית יש להתייחס לשלושה עקרונות בסיסיים:

1. החזרת שליטה ובחירה בכל רגע

אחד מעקרונות הבסיס בעבודה מול נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מקבל כאן משנה תוקף. נאפשר למטופלת שליטה ובחירה בשיחה בכל רגע, ניידע אותה מראש על המסגרת ומגבלותיה, נשוחח על הציפיות ההדדיות.

2. גבולות ברורים ועקביים

כל אדם או ארגון ינסח את גבולותיו על פי רציונל מקצועי ויוודא יישום עקבי, ובכלל זה השעות והימים שבהם מתנהלת ההתכתבות, משך השיחה, כללים לגבי תוכנה, הפעולה שתינקט בזמן מקרה חירום ועוד.

3. ניסוח ברור שאינו נתון לפרשנויות שונות

אחד הצעדים החשובים ביותר בדרך להפחתת חרדה בצד השני הוא ניסוח ברור, בחירת מילים נכונה וחד-משמעית, ופיסוק מדויק. מומלץ להימנע משימוש באימוג'ים בהתכתבות מכיוון שהם אינם חד-משמעיים ונתונים לפרשנות רחבה.

אחד המכשולים הגדולים בתקשורת הכתובה של השנים האחרונות הוא השימוש בסימן שלוש נקודות (…) – שימוש שהוא תקני בכתיבה בעברית אף על פי שאינו מופיע בדיבור. בשיחה מדוברת פרונטלית משתמשים לעיתים בהבעות פנים שממשיכות את המשפט שנאמר ומסמנות מעין שלוש נקודות (כגון קריצת עין, הרמת גבות, גלגול עיניים, חריצת לשון ועוד) – כל אלה מהוות רובד נוסף על המילים שנאמרו, כדי להעביר את המסר המבוקש.

בכתיבה השימוש בשלוש נקודות נעשה כדי לרמז על מה שלא נאמר, כדי לסמן מקום חסר, כדי להסתיר מילה או מילים שקשה לכתוב (או לקרוא). במרחבי הרשת נעשה בו שימוש רב במסרים מיידיים (כגון צ'אט, וואטסאפ), כדי לרכך את המסר של הכותב.

כך לדוגמה, הוספת שלוש נקודות בתוך התכתבות עלולה לשנות את המשמעות של המשפט ולעוות את המסר או את הכוונה, לייצר מקום לדאגה ולחוסר ביטחון.

לפונה ששואלת: מתי כבר יפסיקו הזיכרונות האלה?

התגובה אני באמת לא יודעת… תוחלף ב: אני לא יודעת את התשובה לזה, אבל אני מרגישה מהשאלה שלך כמה קשה לחיות עם הזיכרונות.

נמצא שמשפט שמסתיים בשלוש נקודות נתפס כבעייתי בעבודה מוכוונת טראומה, בשל הרמיזה וההסתרה שהן מייצגות – אלמנטים מוכרים מעולם הפגיעה. אפשר להבין מהמילים אני לא יודעת… שייתכן כי המסייעת יודעת אבל מעדיפה שלא להגיד לפונה את התשובה. לאורך שנות עבודתנו מצאנו כי רמת החרדה של הפונה בתוך השיחה עולה ככל שיש שימוש רב יותר בשלוש נקודות. רמת החרדה של הפונה מתבטאת בספקות כלפי המסייעת, בתחושה שאשת המקצוע מסתירה ממנה משהו, מנסה לגונן עליה, ועלולה להביא לסיום מוקדם של השיחה.