וְאְַף עַַל פִּיּ כֵןֵ הַַחַַיִּיּם,
וְאְַף עַַל פִּיּ כֵןֵ אַהֲֲבָהָ

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא

בערב יום הזיכרון לחללי בית הספר הובא למנוחות בוגר בית הספר אריאל צים ז"ל. אריאל, אדמוני, טוב לב ואהוב, נפל בקרבות בעזה כלוחם בנח"ל, והוא רק בן עשרים. בערב יום הזיכרון, תוך כדי מלחמת חרבות ברזל, אנו מוסיפים לשלם מחיר כבד וכואב עבור הברית עם הארץ.

אריאל השתייך לקהילת יחד. בית הספר העל יסודי יחד הוא בית הספר המשלב דתיים מסורתיים וחילוניים הגדול בארץ. בית הספר העל יסודי הוא חלק מקהילת הורים, המונה יותר מאלף משפחות בעיר מודיעין מכבים רעות, אשר הציבו לעצמם מטרה – לחבר בין אורחות חיים שונים כקהילה פעילה ובמסגרות החינוך – גנים, בתי ספר יסודיים ובית ספר על יסודי.

עם אריאל נפלו במלחמת חרבות ברזל עוד בוגרי ובוגרות בית הספר וחברי הקהילה. בבית הספר נחנך גן זיכרון לזכרם של עדן נימרי ז"ל, אשר נפלה ב-7 באוקטובר בקרב הרואי, אורי יעיש ז"ל, שנהרג כחייל בפיגוע בצומת ראם, אמיר לביא ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב במוצב סופה, ואיתם חבר הקהילה ואב לתלמידים בבית הספר היסודי רן יעבץ ז"ל.

והעצב אין לו סוף.

זה לא אותו הדבר

כולנו לא "אותו הדבר" מ-7 באוקטובר. השמיני עצר את כל מה שהכרנו – כעם, כחברה וכיחידים. כאבן הנופלת בלב מעיין, אדוות ההשפעה שונות: הלב נשבר עם המשפחות אשר אבד להם היקר מכול, בהתמודדותן עם החלל שנותר; הדמעות זולגות עם משפחות החטופים, המתפללות להחזרת יקיריהם מתוך אי-ודאות מצמיתה; הדאגה המתמשכת לחיילים ההולכים ושבים מהמלחמה ועם הפצועים בגופם או בנפשם וכריית האוזן לבני משפחתם; החיבוק מופנה אל המפונים והמתפנים מהדרום ומהצפון; הליווי והשמירה על העורף המתקיים בשגרת החירום. בכל הודעת "הותר לפרסום" – הלב הסדוק נסדק שוב.

ובתוך הכאב וההכלה מתנהלים החיים ובתוכם בית הספר, עם כ-830 תלמידים ותלמידות ואנשי צוות. וגם בית הספר לא כפי שהיה. התנהלות השגרה חשובה אך היא מקבלת משמעות אחרת, כל טקס ראש חודש נצבע בדרך אחרת, כל חג מקבל משמעות שונה – כיצד חוגגים פורים? כיצד מציינים אירוע עצוב כנפילתם של כ"א חיילי ההנדסה? כיצד מחבקים אח שכול הממשיך לבוא לבית הספר ואף מציין "בר מצווה"?

בתוך הסערה נמצאים גם אנשי ונשות החינוך ככלל ומנהלי בתי הספר בפרט. אין תוכנית הכשרה שהכינה אותנו לניהול ולהוראה בזמן מלחמה, אין תוכנית מגירה למנהל שכול המאבד בוגר, אין סילבוס פדגוגי סדור – ומספר שנות הוותק אינו משנה. כולנו חדשים, תוהים ומנסים. ולצד הכאב האישי על האובדן במעגלים הקרובים, ההתגייסות האישית של אנשי צוות ושלי למילואים, הדאגה לבני המשפחה במילואים ולבוגרות ולבוגרים בחזית – ישנה קהילת בית ספר הנתונה בטלטלה, ויש לייצר עוגני אחיזה כדי לעבור זאת, יחד.

לִהְיוֹת מְנַהֵל שַׁכּוּל

מְנַהֵל שַׁכּוּל

יוֹדֵעַ לִכְתֹּב עִדְכּוּנִים שׁוֹטְפִים לַהוֹרִים,

אַךְ אֵינוֹ בָּקִיא בְּנִסּוּחַ וְעִצּוּב מוֹדָעַת אֵבֶל.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

יוֹדֵעַ לִנְאֹם בְּמוֹעֲדִים וּבִטְקָסִים,

אַךְ קוֹלוֹ וְלִבּוֹ נִשְבָּרִים בְּעֵת שֶׁהוּא נוֹשֵׂא הֶסְפֵּד.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

יוֹדֵעַ לִבְנוֹת לו״ז עֶרְכִּי וּמַשְמָעוּתִי לְיוֹם הַזִּכָּרוֹן,

אַךְ מִתְחַבֵּט בְּנַפְשׁוֹ כְּשֶׁיְּמֵי הַזִּכָּרוֹן מִתְרַבִּים.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

מְבָרֵר בְּשִׂיחָה עִם הוֹרִים אֶת הֲפָרַת הַמִּשְׁמַַעַת שֶׁל יַלְדָם,

אַךְ נִתְקָע לְלֹא מִלִּים כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר אִתָּם לְאַחַר נְפִילָתוֹ.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

יוֹדֵעַ לְחַלֵּק לְקַפְּסוּלוֹת וּלְבוֹדֵד עַל פִּי מַעְגְּלֵי חֲשִׂיפָה,

אַךְ לֹא יוֹדֵעַ לְחַלֵּק אֶת הַהַשְׁפָּעָה עַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַשְּכוֹל בִּקְהִלָּתוֹ.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

יוֹדֵעַ לַחֲלֹם וּלְהַגְשִׁים וּלְהַדְבִּיק אֲחֵרִים בַּחֲלוֹמֹו,

אַךְ מִתְעוֹרֵר בִּבְעָתָה כְּשֶׁהֶחָלָל מוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ.

מְנַהֵל שַׁכּוּל

זוֹכֵר כִּי הֶחָלָל שֶׁנִּפְעַר הוּא שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה,

אַךְ, כִּמְבַקֵּר חוֹלִים, הוּא לָקַח אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מִכָּךְ.

לִמְנַהֵל שַׁכּוּל

אֵין דִיפְּלוֹמָה

אַךְ יֵשׁ עֶצֶב גָּדוֹל.   

(שגיב אלבז)

מי שומר על השומרים

חיבוק המשפחות מהקהילה, אשר חרב עליהן עולמן, הוא הדבר החשוב מכול: אשת צוות אשר בנה לא חזר מהמוצב שבו נלחם; הורים מהקהילה אשר שכלו את בִּתם הגיבורה שנלחמה בגבורה; משפחת הבוגר אשר נרצח בפיגוע; עצב שאין לו סוף עם פטירתה של בוגרת ממחלה – כל אחת ואחד מהבוגרים הותירו קו דק על פני האדמה, רישום רגיש ומדויק, וחובתנו להשאיר ולהנציח רישום זה, החל מליווי באירועי השכול – הלוויות, השבעה, האזכרה – ועד להנצחה חיה המשאירה עוד מהנופלים, בתקווה שהיא מעניקה מעט מזור למשפחות, ומתוך רצון חינוכי וקהילתי לשמור בינינו את אלה שהלכו. יחד – ננציח.

הרב סולובייצ'יק כתב על החד-פעמיות של כל אדם בעולם: "מכאן שאי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם שהלך לעולמו. אין אנו אומרים: הלך סנדלר — יבוא אחר במקומו; הלך חייט — יבוא אחר במקומו; יבוא פקיד אחר במקום פקיד שהלך… מפני שהאדם, כל אדם, אין לו תמורה. הוא אינו אחד שאפשר למלא מקומו באחד אחר… ובאבדתו יאבד העולם המיוחד שהוא מייצג".

הייחודיות של כל אחד ואחת מחברי הקהילה אינה בת תחליף. בהליכתם, משהו מת בנו, משהו נשאר איתם.

שגרה, חירום וזיכרון

שגרת החירום שלנו רצופה בימי זיכרון קטנים: בעצירה לזכרו של הבוגר שנפל אמש, ביום קהילה העוסק בהם, בתפילה ובשיח לזכרם של נופלי המשאית שהתפוצצה, ביצירת אומנות של נופל במבואת בית הספר – והרצון לזכור נמצא לצד הניסיון לשמור על שגרה, מתוך ההבנה שבכוחה לשמור על קהילת בית הספר. והמתח בין שגרה לחירום בשילוב הזיכרון אינו פשוט, והוא תלוי על בלימה. התחושה היא שכל טקס לציון ראש חודש או סיום תקופה הפך לטקס יום הזיכרון.

המורה,

איחרתי כי היה לי קשה לקום אחרי שלא הצלחתי לישון הלילה.

המורה,

אבא בצבא ולא יבוא לאסיפת ההורים, ולאימא קשה – מקווה שתבוא. בסדר?

המורה,

אפשר לקרוא לשיעורי הבית שיעורי אכסניה? המילה בית קצת קשה לי, וצפוף עם כל האחים.

המורה,

שיחקנו בהפסקה משחק חדש: ״חטופים״ – זה כמו מחבואים. רוצה לשמוע את החוקים?  

המורה,

אימא ביקשה שאהיה זמינה – אולי אחי יתקשר מעזה.

המורה,

זה אמיתי מה שראיתי בטיקטוק? נכון שלא? אין סיכוי.

המורה,

הבוגרת של בית הספר היא שכנה שלי, אחותה ואני חברות. היא הייתה תלמידה שלך?

המורה,

מה זה שלושים? זק״א הם חרדים? הג׳ינג׳ים בחיים? אבל הם ממש קטנים. המסיבה הייתה כל הלילה? לאיפה רצים באזעקה? למה הם שונאים אותנו? למה אנחנו לא מחזירים? מתי זה נגמר? אבא יחזור? אני יכולה לספר משהו רק לך?

המורה,

מה זה? אתה בוכה?

המורה? המורה?

זו לא דמעה,

זו רק שמחת תורה שנכנסה לי לעין,

ומסרבת לצאת.

צלצול.

(שגיב אלבז)

זיכרון חי

בספר זכריה נאמר: וּבַמֶּרְחַקִּים, יִזְכְּרוּנִי; וְחָיוּ אֶת-בְּנֵיהֶם, וָשָׁבוּ.

המרחק ילך ויגדל אבל כל עוד הזיכרון יהיה חי ונושם גם אנו נִתחיֶה ממנו וזכרם ישוב אלינו שוב ושוב. נזכור אותם חיים וזכרם יחיה בנו עוד.

איך נזכור?  ישנה חשיבות גדולה לשמירת הנופלים בזיכרון חי אשר ישמש את כלל התלמידים. מעבר לספסלי הזיכרון מצאתי לכל נופל ונופל זיכרון חי: בריצה לזכר, בתערוכה, במודל האו"ם לזכר, בבניית חדר כושר, במעשה קטן שהם היו עושים ובעיקר בדיבור עליהם: על היופי, על האומץ, על ההומור המשובח, על האופן הייחודי שבו חיו את חייהם והעניקו לעולם טביעת אצבע חד-פעמית. כי מדי דברי בו – זכור אזכרנו עוד.

גם לאומה יש מזג

הדאגה היום-יומית – לבוגרות ולבוגרים המגויסים, לאנשי הצוות במדים (לצד מתן מענה לחוסר במערכת), לבני המשפחה של הצוות (ולאנשי הצוות החוששים), לתלמידות ולתלמידים אשר הוריהם ואחיהם נקראו למילואים – הופכת את הכול לרגיש יותר. טלפונים בשעות לא רגילות… ההשכמה לעוד הודעת "הותר לפרסום" משאירה את הצוות כולו במתח, ואותי בתפילה מתמדת – שלא נידרש לעוד הנצחה ולעוד ליווי של משפחה הקרובה לנו. לנו ולעם כולו.

נוסף על כך, פתיחת הלב והבית למפונים היא הכרחית וחינוכית. לבית הספר הייתה הזכות לארח מפונים שהתארחו בעיר. המפגש היום-יומי הזכיר לנו שגם כשאנחנו במעין שגרה יום-יומית – יש כאלה שטרם שבו לביתם. זה היה שיעור חשוב מאוד עבורנו. האירוח היה לצד פעילות התנדבות וניסיון להשתתף ולתת כתף במציאות אשר השתנתה אצל חקלאים ואצל תושבי העוטף.

בחינוך אנחנו למדים כי לכל תלמידה ותלמיד יש מזג. וגם לאומה יש מזג, אותו מזג שפילג ב-6 באוקטובר הוא המזג שליכד ב-7 באוקטובר, הוא המזג של סימני השיבה ל-6 כעת, והוא המזג שמחייב ויכול לתיקון של כולנו. זיו העלומים, רגלי גיבורים, הטובים שבטובים לא הלכו לשווא. סיפורים קשים מנשוא ורבים מספור – ננציח אותם, ובד בבד נהיה ראויים ללכתם עבורנו. ערך היחד הוא יהודי וישראלי לא פחות מערכים אחרים שתפסו את הבמה. זו עבודה קשה. ללא תשובות ברורות. אבל גם העמימות אינה פוטרת אותנו מפעולה אקטיבית ברמה יום-יומית. ודווקא עכשיו.

כתיבה כתרפיה

עבודת המנהל בימי מלחמה מקבלת משמעויות נוספות. המתח הקבוע – בין המשך התנהלות שגרתית ובין התייחסות למתרחש – דרש מחשבה רבה. לאחר אירועים משמעותיים וכואבים עצרנו את הלימודים לטקס, או לתפילה ומעגלי שיח, ובתוך כך השתדלתי לאפשר שגרת לימודים פדגוגית וחברתית במידת האפשר.

מרחבי בית הספר אף הם קיבלו התייחסות לחטופים ולחטופות, לנופלים ולנופלות מקהילת בית הספר ומחוצה לה – בתערוכות, בגן הזיכרון, בבית המדרש, בספריית בית הספר ועוד.

ולמעלה מכול, ההבנה שהתלמידות והתלמידים, וגם הצוות, נתונים במתח מתמיד, בכאב – "אין מישהו שלא מכיר מישהו" – דרשה התייחסות מתמדת. ליועצת שהפכה לאם שכולה, למורות שילדיהן ובני זוגן נלחמים, לצוות במילואים, לתלמידים ולתלמידות החוזרים מלוויה – מערך הטיפול בבית הספר גדל, התקיימו סדנאות עיבוד לצוות ולתלמידים, במהלך הטקסים הרבים עלו תפילות ואזכורים של הסובב אותנו, כתיבת מזכרים ולוחות המזכירים וזוכרים, הקדשת שיעורים לזכר נופלים עם הדגשת נושאים שאהבו ועוד. בכל אלה ועוד הקפדתי לשמור על זיכרון וכבוד במתח עם שגרה המרפאת כשלעצמה.

באופן אישי, מצאתי את היכולת שלי לתת מזור לנפתולי הנפש בכתיבה. מעט מהציטוטים הופיעו שזורים במאמר הזה. ואסיים את דבריי בתפילה ובתקווה לימים טובים יותר. יהי רצון שתתגשם נבואת זכריה, שעוד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם, ובארי, וניר עוז, ושדרות ומטולה ושלומי, ומודיעין, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. הלוואי שבשדה החיטה עוד נלך יחד בסליחה ובחסד, אמן כן יהי רצון.

מִתְמַלֵּא

מִנְּתִינָה, מֵחִבּוּר מִשְׁפַּחְתִּי מְחֻדָּשׁ

מִתְרוֹקֵן

כְּשֶׁאֵין עוֹד אֲוִיר

מִתְנַפֵּץ

מֵעוֹד הֻתַּר עַל זִיו עֲלוּמִים

מִתְרַחֵב

מִגִּבּוֹרִים מְאִירִים עוֹשֵׂי חַיִל

נִרְפָּא

מִתְּפִלָּה וְשִׁיר

נִסְדַּק

מֵחֲשָׁשׁ

נִשְׁבָּר

מֵהֶסְפֵּדָהּ שֶׁל אֵם

מִתְחַזֵּק

מֵהֶסְפֵּדָהּ שֶׁל אֵם

וְתוֹהֶה

וְרוֹצֶה לְהָבִין

הָרִקּוּד הַמּוּזָר שֶׁל הַלֵּב

חֹרֶף 24

(שגיב אלבז)