הסיקור התקשורתי של ילדים נפגעי טראומה והתעללות בזמן מלחמה
שירלי בן שלמה בשיחה עם מיכל פעילן
שירלי בן-שלמה*
אוקטובר 2024
רצף האירועים שהמדינה התמודדה עימם בשנים האחרונות – החל ממגפת הקורונה, דרך קריסת שירותי הרווחה ושירותי בריאות הנפש ועד מלחמת חרבות ברזל – הפכו את תחום הרווחה והסיקור שלו למרכזי בסדר היום הציבורי. אחת מהכתבות הבולטות שקובעות את סדר היום הציבורי בתחום זה היא מיכל פעילן, כתבת הרווחה בחברת החדשות ובקשת 12. היא מסקרת את התחום מאז שנת 2019.
השנה האחרונה הייתה ועודנה מאתגרת במיוחד בעבודתה העיתונאית של מיכל, שנדרשה לסקר את כאבן של משפחות שאיבדו את יקיריהן, אלה שמצפות בכיליון עיניים לשובם של יקיריהן וגם של אלה שחזרו מהשבי ובהם ילדים צעירים.
אני מדברת עם מיכל בניסיון להבין כיצד היא מתמודדת, כעיתונאית, עם חשיפת ילדים שעברו טראומה, בתקשורת:
מיכל פעילן
כבר בראשית הריאיון מיכל אומרת:
מ-7 באוקטובר דברים השתנו. לפני כן, כשהייתי מראיינת ילדים, אלה היו ילדים שהתמודדו עם אלימות פיזית או מינית, אולי מקרים של חרם, אבל אף פעם זה לא נעשה בפנים גלויות. מאז 7 באוקטובר זו פעם ראשונה, בוודאי כשמדובר במסה כזאת, שילדים יושבים ומדברים בפנים גלויות – על מוות, אובדן, אלימות והתעללות.
היא מספרת שסיגלה לעצמה כללים מחמירים במיוחד בקשר למפגש עם הילדים שעברו טראומה:
אני יכולה להעיד על עצמי, אומרת מיכל, שאני מאוד נזהרת בשאלות, לא נוגעת ישירות בטראומה ונותנת לילדים להוביל את הסיפור. בכל הראיונות יש הורה, לפעמים ליד הילד לפעמים מאחורי המסך, אני אף פעם לא אשב לבד עם ילד. היא מוסיפה ואומרת שהראיונות אינם נערכים בשידור חי, ולכן אפשר להחליט על השמטת קטעים מסוימים. אני תמיד אומרת שאם משהו לא נוח לא צריכים לדבר עליו, וגם אם מתחרטים מאוחר יותר על משהו שנאמר בריאיון, לפני שהוא שודר, אפשר לבקש ממני ונוריד את זה בעריכה. בעצם, העיקרון הוא לתת לילדים תחושה של שליטה מלאה. היא מוסיפה ואומרת שהיא צריכה, כעיתונאית, לאזן בין הצורך לתעד את האירוע ההיסטורי שמתרחש לנגד עינינו ובין הרצון להגן על הילדים.
האם יש בראיונות עם ילדים שעברו טראומה גם יתרון עבור הילדים שמספרים את הסיפור שלהם? אני שואלת.
מיכל: שמתי לב שזה מחזק ילדים לספר את הסיפור. גם אנשי מקצוע אומרים זאת. מול איבוד השליטה שחוו, מקבלים הילדים שליטה מחדש. הם הגיבורים של הסיפור. הכתבה מציגה אותם כמי שניצחו, זה עוזר לחוויה שלהם כשהם מספרים אותה לעצמם.
האם יש לך קווים אדומים בראיונות עם ילדים שעברו טראומה?
מיכל: בוודאי. לפעמים אני יודעת מהמשפחה על דברים קשים שהילדים עברו ואני לא שואלת על הדברים האלה. כאמור, אני נותנת לילדים להוביל את הסיפור, השליטה המלאה בריאיון היא שלהם. אפשר להתחרט גם אחרי הריאיון. הם יכולים לתת לי סיפור חזק ויום אחרי כן הם מחליטים שהם לא רוצים שהוא יסופר, וזה יישאר על רצפת חדר העריכה. שני הצדדים שמתנגשים – הרצון לספר סיפור והצורך להגן – לא באמת מתנגשים מבחינתי, כי הצורך העליון הוא לשמור על הילד. זו לא שאלה בכלל.
יש מקרה שאת יכולה לספר עליו, שבו הפעלת את שיקול הדעת העיתונאי?
מיכל: אין מקרה שזה לא קרה. למשל, עכשיו התחלתי כתבה עם אחד הילדים שהיה חטוף והבנתי שהמצב הנפשי שלו לא טוב. אז הפסקתי. לפעמים מרגישים שילדים עוברים תהליך, ואם לא עוצרים בזמן, זה עלול לפגוע בהם.
בסיום הריאיון אני שואלת את מיכל, שהיא אם לשתי בנות צעירות (3, 6), איפה העבודה, בפרט בימים אלה, פוגשת אותה כאם.
מיכל: הזמן עושה את שלו, בהתחלה כל סיפור היה טריגר. אחרי הרבה סיפורים מתחסנים, אבל עדיין זה קיים. לפני היותי עיתונאית אני אימא. בהקשר של 7 באוקטובר היא מציינת: כל הורה שנחשף לאובדן ביטחון ולהתגלמות הרוע מושפע מכך, ללא קשר למקצוע שלו.
לסיכום, אפשר לומר שמיכל, בהיותה כתבת מרכזית בתחום הרווחה, מציגה כמה נקודות למחשבה בקשר לעבודת העיתונאי מול ילדים שעברו טראומה:
- כלל חשוב הוא איזון – בין הצורך לתעד ולפרסם ובין טובת הילד.
- הקלטת הילד, ולא שידורו בריאיון חי, מאפשרת הורדת קטעים שאינם נוחים כרגע לפרסום עבור הילד.
- בעת ריאיון שקשור לטראומה של הילד, תמיד צריך לעמוד לצד הילד מבוגר אחראי (בדרך כלל יהיה זה ההורה).
- ילדים שמספרים סיפור טראומטי צריכים לשלוט בנרטיב, לקבוע את קצב הסיפור ואם הוא יסופר.
- סיפור טראומטי עלול לפגוע בילד, אם הוא נמצא בשלבים משמעותיים של עיבוד הטראומה, אך לעיתים עשוי גם לחזק אותו בכך שהוא נותן לו להיות הגיבור של הסיפור ולא הקורבן שלו.
* ד"ר שירלי בן-שלמה היא מרצה בכירה וחוקרת בביה"ס לעבודה סוציאלית בבר-אילן וראש המגמה הטיפולית לתואר שני.
* מיכל פעילן היא כתבת הרווחה של חברת החדשות וקשת 1
להצטרפות לניוזלטר שלנו