בשביל מי הסליחה הזאת?

הלוואי והייתי יכולה לסלק את כל המחשבות האלה.

לסלק?

כן. אני כבר עייפה ממחשבות עליו ועל כל מה שקרה. אין יום שאני לא חושבת כמה הוא הוא הרס לי את החיים. זה כל כך כואב לי ומרגיז אותי. אפילו עכשיו, שהוא בכלא, הוא ממשיך להגיד שהמצאתי הכול. הלוואי שירגיש רע כמו שאני מרגישה באשמתו. זה מגיע לו.

ומה יקרה אז?

לא יודעת. אולי סוף סוף לא הייתי חושבת על זה כל הזמן. הנה, תראה, עוד חצי שנה הוא כבר ישתחרר מהכלא ורק אני עדיין תקועה בחיים שלי. הציונים שלי דפוקים, אני רבה עם כל החברות שלי ואפילו בחוג ציור לא הולך לי טוב כמו פעם. למה שאני אסבול ושהוא ימשיך בחיים שלו? זה לא הוגן.

זה באמת לא הוגן. הלוואי שהיה אפשר לשנות את זה. לעשות קסם שיסלק אותו מהראש שלך כמו שאמרת.

נכון! איזה כיף זה היה יכול להיות. בעצם לא, רגע. קודם כול, לפני שיקרה הקסם הזה, הייתי רוצה שיהיה לו רע כמו שהוא עשה לי רע. אולי אז הוא יבין מה זה. אולי הוא אפילו יבוא להגיד שהוא מצטער.

ומה תעשי אם זה יקרה?

אני קודם אבדוק שהוא מתכוון באמת, ושהוא לא סתם אומר שהוא מצטער כדי שכולם ירחמו עליו. הייתי אומרת לו שקודם יודה שאני לא המצאתי את מה שקרה ושהכול היה באשמתו ואז אולי, אם הוא ממש מתכוון לזה, אני אסכים קצת לסלוח לו, ואני אפסיק לחשוב עליו כל הזמן.

כל כך חבל.

מה חבל?

חבל שהוא לא מבקש סליחה ולא עוזר לך להתחיל להרגיש טוב יותר. חבל שגם עכשיו, אחרי שהכול נגמר, הוא בעצם קצת ממשיך להחליט על החיים שלך.

אז מה אתה רוצה? שאני אחליט שאני מפסיקה לחשוב על זה אפילו שהוא בכלל לא מודה שזה קרה? שאני אסלח לו אפילו בלי שהוא ביקש סליחה? זה לא פייר!
נכון. בכלל לא מגיע לו שתסלחי לו. מצד שני גם ממש לא הוגן שאת תמשיכי להיות תלויה בו כל הזמן ושתחכי ליום שבו יודה או ייקח אחריות כדי להרגיש קצת יותר טוב.

נכון… אוף, איזה סיבוך. אז מה עושים??

השלכותיה הנפשיות של התעללות בילדים מתוארות בהרחבה בספרות הקלינית והמחקרית. תסמינים פוסט-טראומטיים, תחושות אשמה וחוסר אונים, מיניות טראומטית ותחושת נבגדות על ידי הסביבה הקרובה הן רק כמה מהתסמינים ההרסניים שמהם עלולים לסבול הילדים הנפגעים לאורך זמן. הפציעה הנפשית העמוקה כל כך הופכת את המחשבה על סליחה בעקבות התעללות למופרכת ממש. לעיתים ההצעה לסלוח נראית אפילו כהמשכה של ההתעללות הרגשית בדרכים אחרות. כך למשל, פוגע שחושש להתגלות עלול להשתמש בסליחה כאמצעי להבטיח את שמירת הסוד, וכך גם חברי קהילה ובני משפחה של הילד הנפגע, שעלולים לדחוק בו להסכים לסלוח באופן שנחווה על ידי הילד כזלזול בסבלו, כמזעור של חומרת המעשים או כדרך לשחרר את הפוגע מאחריות ומעונש.

מנגד, תסמינים נפשיים רבים המופיעים לאחר הפגיעה קשורים, בין היתר, למצב נפשי של "אי סליחה": חוויה חוזרת ונשנית של מחשבות הקשורות לכעס ולרגשות שליליים כגון טינה, מרירות, שנאה ועוינות, שעלולים להתפתח לתסמינים נפשיים משמעותיים ולירידה כללית בתחושת הרווחה האישית. סליחה, לעומת זאת, נמצאה במחקרים רבים כמובילה לחשיבה אופטימית מוגברת, לירידה בתחושות ייאוש ולרמות גבוהות יותר של תמיכה חברתית ורגשית.

אף על פי שסליחה אינה הכרחית בתהליך ההחלמה של הנפגעים, היא עשויה לקדם את רווחתם הנפשית של נפגעי עבירה בכלל ושל קורבנות התעללות מינית בפרט. ממצאים רבים מראים שלעיתים קרובות קורבנות עבירה אינם עסוקים בהשגת הענישה המחמירה ביותר האפשרית, אלא במובנים משמעותיים אחרים של "סגירת מעגל". כך למשל, רבים מהנפגעים מעוניינים להתעמת עם הפוגעים, לספר את סיפורם האישי או לשמוע הבעת חרטה וצער מצד מי שפגע בהם. כל אלה עשויים להחזיר לנפגעי עבירה מידה כלשהי של כבוד עצמי, תחושת ערך ושליטה בחייהם. הסירוב של הפוגע להכיר במעשיו ובאשמתו מחריף לעיתים את מצוקתם של הנפגעים, והם נותרים כלואים במערבולות רגשיות עזות של צער, בושה, פחד, חוסר הבנה, שנאה וזעם כלפי הפוגע.

גם העמדתו של הפוגע לדין אינה מספקת בהכרח את ההקלה המיוחלת, ובדרך כלל היא אף מייצרת מקורות נוספים של לחץ נפשי. חוויית ההשתתפות של הנפגעות והנפגעים בהליך הפלילי היא מאתגרת במקרה הטוב וטראומטית במקרה הרע. נוסף על כך, ההליך מסתיים לעיתים קרובות בסגירת התיק, בהסדר טיעון המוביל לעונש מופחת או אפילו בזיכוי, ומותיר את הנפגעים בתחושת עוול וחוסר צדק המתווספת למצוקה הנפשית בעקבות הפגיעה עצמה.

כך, למעשה, נקלע הנפגע למבוי סתום שבו הוא נותר תלוי בפוגע ובנכונותו להודות במעשים כדי לזכות בהכרה ולחוש הקלת מה. כאשר ההחלמה תלויה, אפילו במידה חלקית, בהתנהגותו של המתעלל, הוא משמר למעשה את כוחו מול הנפגע שממשיך להיות בעמדה פסיבית יותר וללא שליטה מלאה על חייו ועל תחושותיו.

מהי סליחה?

החוויה של הימצאות בתוך מערבולת מתמדת של רגשות ומחשבות ביחס לפוגע ולפגיעה, והרצון להיחלץ מתחושת "הכלא הרגשי" שנגרמת ממחשבות בלתי פוסקות על הפוגע, ממחישים את ההגדרה של הסליחה ומשמעויותיה הנפשיות: סליחה היא תהליך המשחרר את הנפגע מהעיסוק במחשבות רעילות על חוסר הצדק שבפגיעה, מהתסכול על כך שהפוגע ממשיך בחייו, מרגשות הזעם וממחשבות הנקם. במובן זה דומה הסליחה הפסיכולוגית לתהליך של ויתור או שמיטה של "חובות אבודים" במטרה להשיג רווחה נפשית גדולה יותר. הבחירה להרפות מהעיסוק הנפשי בפוגע באה מתוך ההכרה הכואבת שההתעקשות להמשיך ולאחוז במחשבות הללו גובה מהנפגע מחיר אישי גבוה, שכן היא מקבעת בנפשו המשך של "קשר" רגשי הרסני עם הפוגע, לעיתים גם שנים ארוכות לאחר שההתעללות הסתיימה.

לצד הגדרת הסליחה, חשובה לא פחות ההבנה מהי לא סליחה, וההבחנה בין סליחה תרפויטית להגדרות אחרות, שגויות אך נפוצות. סליחה אינה הבעת נכונות לשכוח את העוול שאירע, למזער אותו או למצוא לו צידוקים כלשהם. כמו כן קיים הבדל מובהק בין "סליחה" שמטרתה שחרור מקשר רגשי מזיק ובין "פיוס" שמטרתו לשקם מערכות יחסים ולחדש את האמון באחר. סליחה כלל אינה כרוכה בחידוש של הקשר בין הנפגע לפוגע. אדרבה, במקרים רבים מותר ואף רצוי שתהליך הסליחה לא יכלול פיוס, ומרבית הנפגעים אכן מעדיפים לשמור על נתק מהמתעלל – בין אם הצהירו שסלחו לו ובין אם לאו. כמו כן, סליחה אינה מחליפה הליכי צדק וחוק ואינה מבטלת את העונש המגיע לפוגע על התנהגותו. תהליכי סליחה המתרחשים בתוך נפשו של הנפגע והליכי הרשעה וענישה של הפוגע המתרחשים בבית המשפט אינם תלויים זה בזה, ולעיתים הם דווקא עשויים להשלים זה את זה.

התערבויות טיפוליות מכוונות סליחה

הממצאים בדבר התרומה האפשרית של סליחה לרווחתם הנפשית של הנפגעים הובילו חוקרים ואנשי טיפול לעצב דרכי התערבות טיפוליות המתמקדות בסליחה. אלה נחלקות לשני סוגים עיקריים:

תהליכי סליחה בין-אישיים המבוססים על מפגשים בין קורבן העבירה ובין הפוגע או אדם אחר שבהתנהגותו אִפשר את התרחשותה של הפגיעה. תהליכים כאלה מתקיימים, למשל, במסגרת התערבויות טיפוליות משפחתיות או במפגשי צדק מאחה.

תהליכי סליחה תוך-אישיים, לעומתם, מתרחשים כחלק מהתערבויות טיפוליות פרטניות או קבוצתיות. הם כרוכים בהתבוננות פנימית של המטופל על רגשותיו, התנהגויותיו ועמדותיו כלפי הפוגע או כלפי מי שלא שמרו כראוי או לא מנעו את התרחשותה של הפגיעה. תהליכים טיפוליים מסוג זה מציעים עבודה עמוקה ומשחררת, שלאחריה הנפגע יוצא מחוזק ומחזיר לעצמו את תחושת השליטה – מרכיב מרכזי בתהליך הריפוי של נפגעות ונפגעים. מכיוון שסליחה בין-אישית המפגישה בין הילד לפוגע עלולה להיות מסוכנת ולחשוף את הילד הנפגע לנזק פיזי או רגשי נוסף, נראה שמודל ההתערבות של סליחה תוך-אישית מתאים יותר לילדים נפגעי עבירות מין ואלימות בגלל חומרת העבירות ובגלל יחסי הכוח המובהקים שיש בין הנפגע הילד לפוגע המבוגר.

אחד המודלים העיקריים שנעשה בהם שימוש כיום הוא תהליך הסליחה שפיתח הפסיכולוג פרופ' רוברט אנרייט (Enright & The Human Development Study Group, 1991).(1) התהליך מורכב מכמה שלבים הכוללים התבוננות על השפעות הטראומה על חייו של הנפגע, בחינה של התועלות האפשריות לצד החששות שהתהליך מעורר, ועבודה קוגניטיבית ורגשית של הנפגע ביחס לפוגע. במחקרים שנעשו בעקבות התערבויות המתמקדות בסליחה נמצאו ראיות לכך שהן מסייעות לנפגעים לשפר את רווחתם הרגשית הכללית ומפחיתות תסמינים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים.

מעטים המחקרים הבוחנים התערבויות סליחה בין-אישיות או תוך-אישיות עם ילדים. מחקרים אחדים הדגימו את היתרונות של התערבויות פסיכו-חינוכיות ממוקדות סליחה, ורק מחקר גישוש אחד בחן את היישום של התערבות טיפולית ממוקדת סליחה עם נערות שנפגעו מינית, כך שבכל הקשור לילדים ולמתבגרים עדיין מעט מאוד ידוע על האופן שבו סליחה משתלבת עם עיבוד הפגיעה ועם תהליכי חוק וצדק שהתקיימו בעקבותיה.

רשמים אישיים מחדר הטיפול

נפגעים שמתחילים את תהליך הסליחה מגלים לעיתים שהם מתקשים להשלים אותו, למרות רצונם העז. בעבודתי הטיפולית עם בני נוער שנפגעו, הבחנתי בשני גורמים מרכזיים שעלולים לחבל בתהליך:

חלק מהנפגעים, בפרט אלה שסביבתם עודדה אותם לסלוח מסיבות דתיות או משפחתיות, מתקשים להתקדם בתהליך משום שהם "סלחו" בטרם עת. כאשר הנפגע נדחק לסלוח, הוא נמנע מלהכיר בעומק הפגיעה שחווה וברגשות הכעס, הגועל או השנאה שהוא חש כלפי הפוגע. מסרים מהסביבה על הערך המוסרי שבסליחה, או התוודעות לכך שגם הפוגע היה בעבר קורבן לפגיעה ולסבל, גורמים לנפגעות ולנפגעים לבלבול רב ועלולים אפילו לעורר בהם תחושות כישלון ואשמה על כך שהם מתקשים לסלוח ועדיין נוטרים טינה לפוגע. יש לזכור שניסיון מאולץ להתבוננות "נדיבה" או דיאלקטית על הפוגע ועל חייו, אין בו די, כשלעצמו, לשכך את הכעס או את הרגשות האחרים שהפגיעה עוררה.   

גורם בולט אחר שמקשה על נפגעות ונפגעים לשחרר את עצמם ממטען רגשי שלילי קשור לכך שהרגשות הקשים והסבל הנפשי מהווים מעין עדות חיה לעוול שהתרחש. באופן פרדוקסלי, דווקא האפשרות למתֵן את הרגשות השליליים מרתיעה לעיתים את הנפגעים, שכן היא מאיימת למחוק ולהכחיש את העדות היחידה לטראומה שהתרחשה בחדרי חדרים.

סיכום והמלצות

פגיעה המתרחשת בתוך מערכת יחסים יוצרת בין הקורבן למתעלל יחסי גומלין מורכבים וכפויים, המתאפיינים באלימות ובתלות. תפיסות מוטעות של סליחה עלולות להחליש עוד יותר את יכולתו של הקורבן להגן על עצמו, ובכך להפוך אותו לפגיע יותר להתעללות נוספת. עם זאת, תהליך נכון, המסייע לנפגעים להכיר בפגיעה שהתרחשה ולהשלים עם היותה חלק בלתי ניתן למחיקה מחייהם, יכול לקדם תהליכי החלמה ולהגביר תחושת תקווה ומציאת משמעות בחיים שלאחר הפגיעה.

כדי להפוך את הסליחה לתהליך אפשרי, מיטיב ומעצים, עבור ילדים שנפגעו מהתעללות או הזנחה, מוצע לשקול את ההמלצות האלה:

• הצורך בהגעה לסליחה הוא אישי ומשתנה מאדם לאדם, ועל המבוגרים המלווים את הילד הנפגע מוטלת החובה לכבד את רצונו ולהימנע מהבעה של תפיסות עולם נוקשות (למשל, התפיסה שרק מצב של אי סליחה לכל החיים יכול להביע את גודל העוול או, מנגד, שרק סליחה תאפשר "ריפוי מלא" לילד ולמשפחה). גם בנושא זה, החזרת תחושת השליטה של הנפגע על חייו והלגיטימציה לבחור כיצד להרגיש וכיצד לנהוג, הן מרכיב הכרחי בתהליך ההחלמה.
• כמו בכל כלי טיפולי אחר, למידה מוקדמת של המטפל/המטפלת והתנסות אישית בהתערבויות טיפוליות ממוקדות סליחה מאפשרות לאחר מכן לסייע לילד לעבור את מסע הסליחה האישי שלו בצורה תרפויטית ומיטיבה.
• גם כאשר הילד מעוניין לעבד את רגשותיו כלפי הפוגע ולשקול את האפשרות לסלוח, התהליך לעיתים קשה, ארוך ואיטי. יש להישמר מהנטייה הטבעית לנסות להאיץ בילד ולזרז את התהליך מתוך רצון להקל את סבלו.
• במקרים שבהם הילד מביע רצון לפיוס ולחידוש הקשר עם הפוגע שאליו הילד מתגעגע (למשל, במקרים של פגיעה בין אחאים), חשוב לברר מהן הציפיות של הילד ועד כמה הן מותאמות לנסיבות, למידת המסוכנות של הפוגע ולתהליך הטיפולי שהוא נתון בו.

ההגעה לסליחה פסיכולוגית מצריכה שתי תנועות נפשיות עיקריות: האחת – פיתוח של הבנה, קבלה וחמלה עצמיות, והשנייה – התבוננות מחודשת על הפוגע ועל הפגיעה באופן שאינו מפחית מעוצמת העוול או הרוע. אכן, השחרור מרגשות שליליים כלפי אדם אחר שעשה עוול מהווה "מתנה" שהפוגע אינו ראוי לקבל, ולמרות ההבנה שהוא עשוי לשרת את הנפגע ולקדם את רווחתו הנפשית, הוא מעורר רגשות עזים של תסכול וכאב. ראוי לזכור שתהליכי אבל וסליחה הם שני צדדים של אותו מטבע. ההתמודדות – עם צורכי עבר שלא נענו, עם פגיעות שלא נרפאו ועם רגשות לא פתורים – אינה נעלמת באחת בעקבות תהליך של סליחה, והצורך בהמשך העבודה הטיפולית של הנפגע יישאר בעינו. עם זאת, סליחה עשויה לאפשר לילד, שחש נבגד על ידי דמות מוכרת, להכיר ולהכיל את מגבלותיו של מי שפגע בו, הזניח אותו או לא שמר עליו כראוי, ולמצוא את הדרך לחיים שלווים יותר בעתיד.