לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי

רקע: מהי פגיעה עצמית

פגיעה עצמית מוגדרת בספרות המקצועית כפגיעה ישירה ומכוונת של אדם ברקמות גופו באופן שאינו מכוון לגרימת מוות ואינו מקובל תרבותית (Nock & Favazza, 2009). הפגיעה העצמית מתבטאת בחתכים, כוויות וחבלות עצמיות בדרגות חומרה שונות – בין פגיעות מינוריות ובין פגיעות שאומנם אינן מסכנות חיים, אך הן חמורות דיין לגרום לזיהומים וצלקות, ולהצריך טיפול רפואי. הפגיעה העצמית עשויה להתקבע וללוות את המתבגר לאורך חודשים ושנים, ובמקרים אלו השימוש בה נוטה להפוך תדיר יותר, ופרקטיקות הפגיעה העצמית עשויות להחמיר ולהתרחב לאזורי גוף נוספים (Nixon, 2002). כמו כן, אף על פי שהפגיעה העצמית מובחנת מהאקט האובדני הכולל כוונת מוות, קיים קשר חזק בין שתי התופעות, ובני נוער הפוגעים בעצמם נתונים בסיכון מוגבר גם לניסיונות אובדניים. אף על פי שנמצא כי פגיעה עצמית בעשורים האחרונים היא פרקטיקה שכיחה בקרב בני 18-11, וכ-19% מכלל המתבגרים מעידים שהתנסו בה ((Farkas et al., 2023, מחקרים מראים שחשיפה להתעללות פיזית, רגשית ומינית מגבירה את הסיכון לפגיעה עצמית ((Liu at al., 2018. אתאר כאן כמה גורמים המסבירים את הקשר בין התופעות: חוסר במיומנויות ויסות עצמי, קושי בעיבוד וניסוח של חוויות טראומטיות, פגיעה בדימוי העצמי ותפיסות שליליות של יחסים בין-אישיים.

1

"לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי"

התעללות, פגיעה עצמית וויסות עצמי

באופן פרדוקסלי, רבים מהמתבגרים מתארים את הפגיעה העצמית שלהם דווקא כניסיון לשכך כאב. הפגיעה העצמית מתוארת כמסייעת ומקילה במצבי כעס, תסכול, ניתוק, עצב, מתח, חרדה, לחץ ומצוקה, מצבים שהפוגעים בעצמם מתקשים לווסת באמצעים יעילים יותר (Peh, 2017). האופן שבו הפגיעה העצמית מסייעת בוויסות המצוקה אינו ברור, אך מחקרים מציעים כי היא מייצרת הסחת דעת, ממירה את הכאב הנפשי בכאב פיזי ומגבירה את תחושת השליטה ("עכשיו אני זאת שמחליטה מתי וכמה כואב לי!"). כמו כן היא מביאה לפורקן מתח פיזי ולשחרור אנדורפינים, והרגיעה הגופנית מיתרגמת גם לתחושת הקלה בפן הנפשי. אך מדוע מתבגרים אשר חוו התעללות מתקשים לווסת את רגשותיהם עד כדי כך שהם נזקקים לאסטרטגיה הרסנית כמו פגיעה עצמית?

ההסבר האינטואיטיבי הוא שבני נוער אלו מתמודדים עם רמות גבוהות במיוחד של מצוקה. משום כך אסטרטגיות סטנדרטיות של הרגעה וויסות עצמי, כגון דיבור עצמי, שיחה עם אדם אחר והסחת דעת דרך פעילות חלופית, אינן מביאות להקלה מספקת, ולכן נדרשת אסטרטגיית ויסות חזקה יותר. לדוגמה, נפגעים ונפגעות של טראומה מינית המתמודדים עם פלשבקים ומצבי דיסוציאציה (ניתוק) מתארים לא פעם כי הפגיעה העצמית היא "הרע במיעוטו" לעומת סימפטומים מייסרים אלו (ראו גם Ford & Gómez, 2015). כך, נערה אשר עמדה לאבד את מקומה בפנימייה אהובה על רקע אירועי פגיעה עצמית חוזרים ונשנים הסבירה למטפלת שלה: חשוב לי להישאר בפנימייה, אבל כשמגיע הפלשבק הכול כאילו קורה שוב, כל מה שהיה כשהוא היה בא לבית שלי, ואני קפואה כמו שהייתי אז. ברגעים האלו אני שוב לבד, אין אימא ואין אבא שישמרו עליי, אין מדריכה ואין אם בית, ואני רק צריכה להפסיק את זה. אז אם צריך לחתוך כדי להפסיק, אני חותכת, זה מה שאני צריכה וזה מה שאני יכולה.

מעבר לעוצמות המצוקה הגבוהות הנלוות להתעללות, הפנייה לפגיעה עצמית כאמצעי ויסות משקפת את חווייתו הפנימית של המתבגר – שעליו להתמודד ולווסת כל חוויה פנימית בכוחות עצמו. באופן טבעי, הורים מסייעים לילדיהם לווסת מצבי עוררות פיזיולוגית ופסיכולוגית מיום היוולדם. בתהליך ההדרגתי של בשילה קוגניטיבית ורגשית, ושל למידה סביבתית, הילד לומד לווסת את עצמו באופן עצמאי יותר, ובד בבד להיעזר בקרובים לו. הורות מתעללת או מזניחה, לעומת זאת, מאופיינת לעיתים קרובות בכשל ביכולתו של ההורה לווסת את מצבי העוררות הרגשית של הילד או – חמור מכך – בכך שההורה עצמו מייצר מצבים של חוסר ויסות והצפה רגשית. במצבים אלו הילד אינו רוכש מיומנויות של ויסות עצמי או של פנייה לאחר בעת מצוקה, ובמקום זאת הוא פונה לאסטרטגיות ויסות הרסניות. במילותיה של נערה שפגעה בעצמה לאורך שנים: לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי. לעזור לעצמי להירגע, לעזור לעצמי להפסיק לחשוב ולעבור הלאה. למה מי יעשה את זה בשבילי?

פגיעה עצמית:

דיבור ללא מילים

הסבר מרכזי להבנת הקשר בין התעללות לפגיעה עצמית נוגע לכך שהקושי בעיבוד וניסוח של אירועי ההתעללות גורם למתבגרים לעבד ו"לדבר" אירועים אלו דרך הגוף, ובאופן ספציפי – דרך הפגיעה בגוף. בזמן האמת של האירוע הטראומטי, כל המשאבים מופנים להישרדות, והמערכת הרגשית והעצבית אינה פנויה לתהליכים מתוחכמים יותר של עיבוד וניסוח. בהתאם, עם תום האירוע הטראומה נותרת רשומה בגוף ובחוויה הנפשית, אך לא בהכרח באופן שניתן להביעה ולנסחה במילים. ילד החווה אירוע טראומטי כפיגוע או תאונת דרכים יכול להישען על הוריו כדי לעבד את הטראומה, אך ילד הנפגע על ידי הוריו, או שהוריו אינם ערים לפגיעה בו, אינו נהנה ממשאב הורי חיוני זה. כמו כן, אירועי ההתעללות כוללים לעיתים קרובות רכיבים המצמצמים את יכולתו של הילד להבין את הנעשה ולפנות לעזרה, כבלבול מכוון של הילד לגבי חווייתו ("אני רואה כמה את נהנית"; "זה רק משחק"), דרישה של התוקף להסתרת האירוע, ותחושות אשמה ובושה על "חלקו" של הילד בפגיעה שנגרמה לו (למשל, על שהכעיס את ההורה ו"גרם לו" להיות אלים או על כך ש"הזמין" בהתנהגותו פגיעה מינית). מכלול גורמים אלו מביא לעיתים להפעלת מנגנונים פסיכולוגיים הישרדותיים של ניתוק והכחשה, המונעים מהילד לספר לעצמו את סיפור הפגיעה ו"לעכל" אותה. כך סיפר למשל עומרי, בן 16, אשר חווה אלימות פיזית מצד אביו המצליח והנערץ: לא האמנתי שהוא שוב מתהפך עליי ככה. רק לפני רגע הכול היה טוב ופתאום הוא כאילו מישהו אחר, משתולל, כולו אדום, צועק… הרבה זמן הרגשתי כאילו יש לי שני אבות, לא אחד… גם שנאתי את זה שרגע אחד אני הכי סבבה ורגע אחרי זה אני ילד קטן, מת מפחד… אז פשוט לא הייתי חושב על זה, הרבה זמן סיפרתי לעצמי שהכול טוב וזה הכי נורמלי. במצבים אלו הפגיעה העצמית ממלאת תפקיד משמעותי ביותר מאחר שהיא מספרת דרך הגוף את מה שהנפש והשכל עדיין אינם מסוגלים לומר באופן ישיר. הפגיעה העצמית מספרת את תחושות האימה, את ההתקפה האלימה על הגוף ועל הנפש, ואת חוסר האונים והפגיעוּת אשר המתבגר יודע ואינו יודע, מבין ואינו מבין. 

1

"ניסיתי להגיד להם שקורה משהו"

פגיעה עצמית בהקשר בין-אישי

באופן טבעי, התעללות בגיל הילדות משפיעה במידה ניכרת על האופן שבו המתבגר תופס יחסים בין-אישיים ומתנהל בתוכם. ההתעללות פוגעת ביכולתו של המתבגר לסמוך על אחרים, לתת בהם אמון ולראות בהם שותפים לחוויות נעימות, לקרבה ולאינטימיות. מתבגרים אשר חווים תחושות מסוג זה עשויים לחוות בדידות ובידוד, להתקשות ביצירת קשרים משמעותיים ולשחזר ביחסיהם עם מבוגרים ועם בני קבוצת השווים דינמיקות יחסים שליליות ופוגעות. במצבים אלו היחסים הבין-אישיים הופכים למקור מצוקה בפני עצמו, ובכך מגבירים את הסיכון לפגיעה עצמית. כמו כן, בהיעדר מיומנויות ליצירת קשר ותקשורת, הפגיעה העצמית מאומצת לעיתים כאמצעי לביטוי מצוקה וכעס, ולהעברת מסרים שהמתבגר מתקשה או חושש לבטא באופן ישיר. כך אומרת דורון, בת 23: במבט לאחור, אני מבינה כמה כל הפגיעה העצמית שלי הייתה ניסיון להגיד להם [להורים שלי] שקורה משהו. בגיל ההתבגרות חשבתי שזה רק אני לעצמי, אבל בדיעבד אני רואה כמה כל חתך שעשיתי לעצמי היה צעקה של 'תראו מה קורה לי, אני לגמרי הולכת לאיבוד!'… ידעתי שהם לא יבינו אם אני אספר להם על הדיכאון, על הבעיות עם האוכל, אז פשוט הייתי חותכת וכנראה מקווה איכשהו שבסוף הם יגלו ויגידו משהו.

 1

"ככה אני סוגרת עם עצמי חשבון"

פגיעה עצמית ודימוי עצמי

התעללות פיזית, מינית ורגשית אינה מסתיימת עם תום האירוע הטראומטי אלא מייצרת אדוות של השפעות שליליות אשר לעיתים מלוות את הילד לאורך שנים רבות, ומשפיעות על תפיסתו העצמית ועל יחסיו הבין-אישיים. בני נוער אשר חוו התעללות נוטים להיות בעלי דימוי עצמי נמוך ולהתמודד עם תחושות אשמה, בושה, שנאה עצמית וחוסר יכולת. התפיסה העצמית השלילית מביאה לא פעם גם לצורך, מודע או לא מודע, לענישה עצמית אשר מתגלמת באקטים של פגיעה עצמית. כך למשל מספרת נערה שנפגעה מינית לאורך שנים: כשהמחשבות האלו נכנסות, אני לא מצליחה להפסיק אותן. אני חושבת למה הסכמתי לכל הדברים האלה, למה לא התנגדתי יותר, למה לא סיפרתי להורים שלי. אני כל כך שונאת את עצמי ונגעלת מעצמי לפעמים, שבא לי להוציא את כל הכעס והשנאה בחתכים. היום אני כבר כמעט לא עושה את זה, אני לא רוצה יותר להכאיב לעצמי ולמשפחה שלי, אבל הרבה זמן ככה סגרתי עם עצמי חשבון.

(לא) רק תשומת לב: קווים מנחים להתמודדות עם פגיעה עצמית של מתבגרים

עד כה תיארתי את האופנים השונים שבהם התעללות בגיל הילדות וההתבגרות עשויה להסביר את הפנייה לשימוש בפגיעה עצמית. תיארתי כיצד הפגיעה העצמית מהווה אמצעי לוויסות עצמי, "מספרת" את החוויה הטראומטית שטרם ניתנו לה מילים, ממלאת מגוון פונקציות בין-אישיות, ולמרבה הצער – גם מבטאת את תחושותיה השליליות של המתבגרת כלפי עצמה. על אף הפונקציות המשמעויות אשר הפגיעה העצמית ממלאת, צוותי חינוך וטיפול מתקשים לעיתים להתמודד עימה. הקושי בהבחנה בין פגיעה עצמית ובין אובדנות, "השם הרע" שיצא לפגיעה העצמית כהתנהגות מניפולטיבית וחקיינית, והעובדה שמתבגרים רבים אינם מעוניינים לוותר עליה – כל אלו מעוררים לעיתים קרובות תסכול, כעס, חוסר הבנה וחוסר אונים אשר מיתרגמים לתגובות שליליות ולא אמפתיות (פלג, 2022). באופן טרגי, תגובות אלו מייצרות מצוקה, מאשרות את הנחתו של המתבגר שחווה התעללות שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, ובכך מחזקות את הצורך בפגיעה העצמית ואת ההסתמכות עליה.

כיצד, אם כן, יש להגיב להתנהגות שהיא הרסנית בפני עצמה אך בד בבד ממלאת פונקציות חשובות, ואף חיוביות, עבור המתבגר?

• כאשר פגיעה עצמית של מתבגר נחשפת, יש להעביר מסר שההתנהגות עצמה אינה רצויה ואינה מקובלת, אך גם שהיא מבטאת מצוקה או קושי הראויים להקשבה ולמענה. מומלץ לעודד את המתבגר לשתף בגורמים שהביאו לאקט הפגיעה העצמית, ובקיומם של קשיים באופן כללי.
• בהמשך ליצירת שיח ראשוני אמפתי, המתייחס לפגיעה העצמית כמבטאת מצוקה, יש להפנות את הילד להתערבות מקצועית מתאימה. לעיתים נדרשת הערכת מסוכנות המסייעת בהבחנה בין אובדנות לפגיעה עצמית, ולעיתים קרובות נדרשת הפניה לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע בעיבוד משמעותה של הפגיעה העצמית. מעורבות ההורים בתהליך הטיפולי חיונית, מאחר שהם נדרשים ללמוד כיצד לנהל את אירועי הפגיעה העצמית וכיצד להתאים עצמם לצורכי המתבגר השרוי במצוקה.
• גם כאשר המתבגר מכחיש את הפגיעה העצמית או מצמצם את משמעותה, המסר צריך להישאר זהה: אם פגעת בעצמך, אתה כנראה חווה מצוקה משמעותית. אנו מתייחסים למצוקה שלך במלוא הרצינות, ולכן נדאג שתקבל מענה מקצועי מתאים.
• יש להימנע מענישה, הפעלת סנקציות או שכנוע "רציונלי" להפסקת הפגיעה העצמית. אלו אינם מסייעים אלה מייצרים תחושה של חוסר הבנה וחוסר אמון.
• יש להביא בחשבון שאצל מרבית המתבגרים ה"גמילה" מהפגיעה העצמית אורכת זמן. חלק טבעי מתהליך ההתמודדות כולל נסיגות ואירועי פגיעה עצמית חוזרים, גם כאשר מתקיים תהליך טיפולי המתקדם היטב.
• אם הפגיעה העצמית מתקיימת במוסד חינוכי באופן גלוי, יש להקדיש תשומת לב להשפעותיה על תלמידים אחרים, ולאזן בין הגנה עליהם ומניעת "הידבקות" ובין אמפתיה למצוקת המתבגר ולקושי שלו לוותר על הפגיעה העצמית.

לסיכום, מפגש עם פגיעה עצמית של מתבגר יכול להיות "כרטיס הכניסה" לעולמו הפנימי. כל מתבגר שפוגע בעצמו הוא מתבגר אשר משאביו הפנימיים והחיצוניים אינם מאפשרים לו להתמודד עם עוצמות הקושי והמצוקה שהוא חווה, ובפרט אם מדובר במתבגרים אשר התמודדו או מתמודדים עם פגיעה פיזית, מינית או רגשית. לכן תגובה ראשונית של קשב, אמפתיה והכרה במצוקה העומדת מאחורי הפגיעה העצמית יכולה להיות הצעד הראשון בתהליך ההחלמה וההתמודדות של המתבגר. כך מתארת מתבגרת, הנמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנתיים, על רקע פגיעה מינית שנחשפה רק במסגרתו: כשהיועצת גילתה שאני פוגעת בעצמי, חשבתי שזה סוף העולם. הכחשתי ושיקרתי לה, ובהתחלה בכלל לא הסכמתי לדבר עם הפסיכולוגית ששלחו אותי אליה. היום אני מבינה שהפגיעה העצמית הייתה חבל ההצלה שלי. מזל שמישהו תפס אותו.