בשבוע השני ללחימה יצרנו חמ"ל למשפחות שעברו תופת והמנחות שלהן לא יכלו לפגוש אותם . מטפלים מירושלים הגיעו לביקורים בשדרות ובאופקים. בהמשך החמ"ל התרחב לכלל המשפחות שנזקקו  לסיוע. כיום  המנחות מגיעות לכל היישובים-גם למשפחות מפונות באיזורי המרכז והצפון.

חוויית אובדן הביטחון מורגשת מאוד אצל העובדות הסוציאליות שעובדות בשטח עם מגוון אוכלוסיות ועוברות ממקום למקום ברחבי העוטף.

אילו צרכים שלא היו קודם עלו לפני השטח?

בדיוק צחקתי בנושא עם קולגות שתמיד יש לי מייל מוכן בטיוטות עם הנחיות להתמודדות בזמן לחימה – איפה המנחות מבצעות ביקורים, איפה לא וכדומה. ב־7 באוקטובר המייל שלי לא הצליח לעזור לי, כי לא דימיינתי אופציה כזו וזה בעצם עונה על השאלה. בעבר, בתקופות של הסלמה ביטחונית,  נתנו מענה ממוקד לתושבי העוטף שנתקפו חרדות או התקשו לצאת מהממ"ד, וכיום זה מענה שצריך להינתן לכל תושבי הדרום. היעדר תחושת הביטחון מאוד בולטת. הפיצוצים שאנחנו שומעים לא משאירים מקום לדמיון. ילדים מתקשים להירדם, חרדים לצאת מהבית. היו ילדים ששבוע לא הסכימו לצאת מהממ"ד. מהצד השני יש לנו מורכבות והתמודדות עם הילדים מהחברה הבדווית- יש אימהות של ילדים שלנו שחיות בעזה, הילדים דואגים להורים הביולוגיים שלהם. במקרים חריפים יותר הצענו טיפול אד הוק בטלפון או בזום למשפחות שחששו להגיע אלינו לחדרי הטיפול. חיברנו בין מטפלים במרכז הטיפולי שלנו למשפחות ונתנו התערבויות בחירום.

צריך לציין שמנחות אומנה הן ברובן אימהות צעירות שבעליהן מגויסים. קשה לצאת לביקורי בית כשאין עם מי להשאיר את הילדים וכל יציאה מורכבת ודורשת לוגיסטיקה. אחת העו"סיות שלנו עזבה לרעננה ועכשיו מתמודדת עם עבודה בניהול מרחוק. יש לנו מנחות שהמדינה פינתה או פונו עצמאית ולא מקבלות תמיכה מהמדינה. יש הרבה פניות מאומנות קרובים שמלכתחילה לא היו יציבים כלכלית ונקלעו לקשיים כלכליים וממשפחות שהוצאו לחל"ת.

אשר לחברה הבדואית, שבעבר נפגעה פחות והפעם הם גם נפגעו. הייתה נפילה בכפרים הלא מוכרים וברהט ונהרגו מספר אנשים. יש לנו כ־200 ילדים במשפחות אומנה (כ־90% מהילדים מטופלים באומנות קרובים, במשפחות המורחבות שלהם) והרגשנו התעוררות של חרדה וצורך בעזרה ובטיפול. יש לנו משפחות ומנחות אומנה ברהט שלשמחתי לא נפגעו באירוע. ישבנו עם עובדת שאמרה "היום תכננתי להתגבר על הפחד ולנסוע לביקור ברהט. קמתי בבוקר קראתי בכתבה שמצאו שני פעילי חמאס ברהט ואני משותקת. אני לא יודעת מה לעשות". למרות הקושי ובזכות היכולת לדבר על הדברים חזרנו לפעילות סדירה בישובים אלה. בימים הראשונים פתחנו מענה טלפוני בערבית למשפחות בחרדה, בעיקר כאלה שחששו להגיע לבאר שבע. יצרנו פתרונות למשפחות נזקקות שחששו להגיע לבדיקות בסורוקה למשל. בארועי ה-7 באוקטובר נמחקה תחושת הביטחון של שני הצדדים יותר מבכל מבצע שידעתי בעבודתי בסאמיט.

מתוך ניסיון רב שנים עם ילדים שהיה צריך להוציא מהבית, מה היה צריך להיעשות כדי שהם לא יוצאו מהבית? מה היה עוזר למנוע?

שאלת מיליון הדולר, שנותי בסאמיט הביאו אותי להבנה שאין לה תשובה.

אנחנו מרגישים לטוב ולרע את הניסיונות המרובים לטפל במשפחה בקהילה טרם הוצאת הילדים מהבית. אלו ילדים שההורים שלהם בעצמם לא קיבלו מודלינג טוב להורות. אנחנו פוגשות את זה באומנת הקרובים, כשאנחנו מתבקשות לבדוק סבתא שמיועדת לטפל בנכד/ה אחרי שהיחסים שלה ושל בתה או בנה היו לעיתים פוגעניים וקשים. הניסיון לימד אותנו לבחון זאת בעיניים פחות שיפוטיות כי ניתוק הילד מסביבת המשפחה המורחבת שלו מהקהילה שלו, מהיישוב והעיר שלו, היא לפעמים הרסנית הרבה יותר. למדנו שסידורים בתוך המשפחה יכולים לתת מענה של חום, אהבה וטיפול פיזי מיטיב אך לעיתים מגיע שלב בתהליך ההתבגרות של הילד שהקרובים לו לא מצליחים להתמודד עם קונפליקטים. סידורים כאלה לא מתאימים לכל מקרה והם תלויים גם בגיל הילד.

לעיתים היכולת של הסבים לקבל תהליך הדרכה וליווי הינה מועטה. קשה ולוקח זמן לייצר יחסים של אמון עם אותם סבים וסבתות שבעצמם פגשו לאורך השנים גורמים משירותי הרווחה ולא מאמינים במערכת. אנחנו רואות במשפחות האומנה שותפות שלנו ועושות מאמץ גדול מאוד לחבור אליהם לשותפות מלאה, החל מהמפגש הראשון.