משבר לימודי, חברתי ומשפחתי

לימודי: "אין לי ממש שגרה. אני לא הולכת לבית ספר, את הבגרויות עשינו במחשב מהבית".

הנוער המפונה תיאר קשיים משמעותיים בתחום החינוך. כמחציתם למדו במסגרות חינוך למפונים, שפעלו ארבעה ימים בשבוע למספר שעות בודדות עם מורים לא מוכרים (כיוון שחלקם היו במילואים או נקרעו בין חייהם האישיים למקצועיים ולא בהכרח התמקמו בקרבת בית הספר). שינויים אלו פגעו בחוויית הלמידה והביאו לירידה בשביעות הרצון ממסגרות החינוך למפונים. גם ההורים במדגם הביעו דאגה רבה בנושא; יותר משליש דיווחו כי ילדיהם מגיעים באופן חלקי למסגרות החינוך, במיוחד בבתי הספר למפונים, ושביעות רצונם ממסגרות אלו הייתה נמוכה. 16% מההורים ציינו כי ילדיהם בסכנת נשירה – ממצא מדאיג מאוד.

חברתי: "אין לך איפה להישבר. אין לך למי. אין לך פה חברים. אין לך עם מי לדבר".

כשנאלצו לעבור מאילת לתל אביב ראתה אביבה דרך ילדיה את חשיבותה ומשמעותה של קבוצת השווים עבור הנוער. בתה הביעה חשש גדול מהשינוי ומהצורך ליצור חברויות מחדש. הנוער הציף תחושות ניתוק וחוסר שייכות, ונראה כי שביעות הרצון מהחברים הייתה נמוכה יותר (בהשוואה לנתוני הנוער בישראל ב־2019 ובתקופת הקורונה).

משפחתי: "אין ספייס, אין פרטיות. וכשאין פרטיות זה מוביל להרבה ויכוחים וריבים וזה מבאס ממש".

"בבית זה היה עם חוקים ועם כללים ופה פחות, קצת יותר משחרר. גם אנחנו לא עם יותר מדי כוחות. אז כן שחררנו קצת".

בפינוי היו גרים זוג הורים ושני ילדים בחדר, מה שהוביל לפגיעה משמעותית בפרטיות והפך את התא המשפחתי לתא לחץ. בעקבות זאת נפגעו הקשרים בתוך המשפחה, הנוער "הסתובב" הרבה בחוץ וללא פיקוח. גם מראיונות ההורים ניכרת תחושת ירידה בפיקוח ההורי. השהות במלונות פגעה במרקם המשפחתי; ללא מרחב לבילוי משפחתי משותף ונינוח הצטמצמו המפגשים הספונטאניים. הנוער דיווח על שביעות רצון מהחופש, אבל גם על ירידה בתחושות הביטחון והמוגנות (בהשוואה לדיווחים של בני נוער בשנת 2019).