מבוא

התעללות רגשית היא הצורה הנפוצה ביותר של פגיעה –  אך גם הקשה ביותר לזיהוי – עם השפעות נפשיות ארוכות טווח. התעללות רגשית בילדות כוללת דפוסים חוזרים של פגיעה מילולית או התנהגותית בילד מצד דמות הורית או מטפלת, הכוללים השפלה, דחייה, הפחדה, ניצול, בידוד חברתי, התעלמות רגשית, הזנחה של צרכים בריאותיים, פיזיים, חינוכיים או נפשיים, דרישות בלתי מותאמות ואף שלילת אוטונומיה(Brassard & Edwards, 2021).

ילדים נפגעי התעללות רגשית סובלים מאמירות ומעשים שהמסר המועבר בהם מהדמויות שאמורות לתת להם ביטחון והגנה הוא שהם פגומים, לא רצויים, שהאהבה כלפיהם תלויה בהתנהגותם או בריצוי צרכים של דמות ההתקשרות. מסרים אלה – של דחייה, הפחתת ערך או התעלמות מרגשותיהם מצד הדמויות המטפלות בהם – מובילים את הילדים הנפגעים לפתח תפיסה עצמית שלילית המלווה אותם לאורך חייהם ומשליכה באופן נרחב על התפתחותם בילדות ובבגרות ועד כדי פסיכופתולוגיות קשות. התעללות רגשית מופיעה לעיתים קרובות בד בבד עם פגיעות אחרות, בהן הזנחה פיזית ורגשית, פגיעה פיזית, ניצול מיני ואלימות בין-זוגית. כל אחת מפגיעות אלו יכולה להעצים ולהחריף את הפגיעה הרגשית (Brassard & Edwards, 2021; Grummitt et al., 2021).  

ככלל, להתעללות רגשית השפעות מרחיקות לכת: היא פוגעת בבריאות הפיזית והנפשית, מעלה את הסיכון לדיכאון, חרדה,,PTSD  קשיים בוויסות רגשי, קושי ביחסים בין-אישיים, הפרעות אישיות, שימוש בחומרים ממכרים, נטייה אובדנית ופגיעוּת חוזרת (Korolevskaia & Yampolskaya, 2022).

מחקרים מצביעים על זיקה חזקה במיוחד בין התעללות רגשית ובין היווצרות של פסיכופתולוגיה, בכלל זה דיכאון, חרדה ופגיעה עצמית – גם ביחס להתעללויות אחרות (Korolevskaia & Yampolskaya, 2022 Brassard et al., 2020;). אחד ההסברים לכך הוא שההתעללות מתרחשת בזמן שהילד מתפתח, לומד על עצמו דרך התייחסותם של הוריו ובונה את המסוגלות שלו אל מול החרדות הבסיסיות. מכיוון שתוך כדי תהליך זה הוא סופג ביקורת תמידית, השפעתה על עיצוב תפיסתו העצמית ניכרת. אחת ההשפעות המיידיות היא התעוררות תחושות של בושה ואשמה. מחקרים מראים כי רגשות אלו מורכבים להכלה בילדות, פוגעים במערכת הדחק של הילד ומהווים סיכון ממשי להתפתחות של פסיכופתולוגיה בבגרות(Ackner et al., 2013; Kuhlman et al., 2018).

מאמר זה יתאר, בהסתמך על כמה תיאוריות התפתחות, כיצד תחושות של בושה ואשמה מתפתחות אצל ילדים שהתפתחותם הרגשית תקינה. לאחר מכן ידון המאמר במנגנוני התפתחות לקויה של שתי תחושות אלה אצל ילדים שחווים התעללות רגשית, ואת השלכותיה על הילדים בטווח הקצר וגם בבגרותם. לאחר מכן יוצעו עקרונות להתערבות טיפולית עם ילדים שעברו התעללות רגשית, בדגש על גישת CPP.

אשמה ובושה – בין התפתחות תקינה לפגיעה רגשית

התפתחותן של אשמה ובושה כחלק מהתפתחות תקינה

רגשות אשמה ובושה הם רגשות מוסריים מרכזיים שמתפתחים כבר בשנות החיים הראשונות, והם משקפים את הקשר בין עולמו הפנימי של הילד ובין תגובות סביבתו (Hamlin &  Van de Vondervoort, 2018). כאשר הם נוצרים במסגרת של קשרים מיטיבים הם תורמים להתפתחות מוסרית ואמפתיה, אך כאשר הם מופיעים על רקע של חוויות שליליות כגון שיפוטיות או דחייה, הם עלולים להוביל את הילדים לשיפוט מוסרי לקוי. מספר תיאורטיקנים עסקו בנושא של התפתחות המוסר דרך התפתחות רגשות של אשמה ובושה עקב הבנת כללים, ההכוונה שהם מקבלים ותוצאת התנהגותם. נתייחס כאן בקצרה לבולטים שבהם.

פיאז'ה (1932Piaget,) הבחין בין מוסר חיצוני (הטרונומי), שבו הילד שופט את עצמו לפי תגובות הסביבה, ובין מוסר פנימי (אוטונומי), שבו הוא מקבל עליו אחריות למעשיו. בושה נובעת מהמבט השיפוטי של האחר – "אני לא בסדר", ואילו אשמה מתפתחת כאשר הילד מבין שפגע באחר – "עשיתי משהו לא בסדר".

אריקסון (Orenstein & Lewis, 2021) תיאר את השפעת הסביבה על שלבי התפתחותו המוקדמים של הילד, שבהם הוא מפתח כישורים של יוזמה ואוטונומיה. אם הוא נענה באהדה – תחושת המסוגלות שלו מתעצמת, אך אם הוא חווה ענישה, דיכוי יוזמה או ביקורת – מתפתחות בו תחושות של בושה ואשמה שמערערות את ביטחונו העצמי.

פרויד (Freud, 1923/1990) קשר את הופעת האשמה להתפתחות הסופר-אגו, הקול הפנימי המוסרי שהילד מפנים דרך הזדהות עם ההורה. כאשר הסביבה שיפוטית ונוקשה – הסופר-אגו עלול להפוך לכלי ענישה פנימי.

קוהוט (Kohut, 1977) ראה בסופר-אגו פתולוגי תולדה של כשל בשיקוף אמפתי מצד הדמויות ההוריות. כאשר הילד אינו מקבל תגובה רגישה ואמפתית, הוא מפתח סופר-אגו שיפוטי, ביקורתי ואכזרי – לא כהפנמה של מוסר חברתי, אלא כביטוי לאכזבה ולקריסה נרקיסיסטית.

ויניקוט (Winnicot, 1965) הדגיש את חשיבותה של אמפתיה הורית. ילד שאינו זוכה לשיקוף רגשי בונה ותומך מפתח סופר-אגו כוזב, שמבוסס על הסתגלות יתר לציפיות חיצוניות וניזון מתחושת כישלון וחרדה מאובדן אהבה. לעומתם, סביבה הורית "טובה דייה" מאפשרת לילד לעבד רגשות של תוקפנות, חרטה ורצון לתקן, ומתוך כך נבנה סופר-אגו גמיש ואותנטי.

ג'ון בולבי (1980Bowlby,), אבי תיאוריית ההתקשרות, הצביע על קשר הדוק בין התקשרות בטוחה ובין היכולת של הילד לפתח מוסר פנימי. ילד שמרגיש אהוב ובטוח מסוגל לפתח אמפתיה ודאגה לאחר. כשהקשר עם ההורה פוגעני, הילד מפתח אשמה פתולוגית ומוסר נוקשה המבוסס על פחד.

מחקרים אמפיריים של שני העשורים האחרונים, הבוחנים את התפתחות המוסר של ילדים, מצביעים על הקשר בין הנכונות של הילד לקבל את ההכוונה ההורית למה אסור ומה מותר ולערכי מוסר ובין ההתקשרות הבטוחה של הילד להוריו. בהתקשרות בטוחה הילד מפנים את הערכים דרך חיקוי, הכוונה עדינה ואמפתית, הכוונה שמעודדת את הילד לרפלקציה עצמית ואמפתיה ומעודדת אותו לחשוב מה האחר מרגיש ומה הוא עצמו היה מרגיש בסיטואציה דומה (Kochanska et al., 2004).

התפתחות תחושות אשמה ובושה בעקבות התעללות רגשית והשלכותיה

כאמור, מכיוון שילדים תלויים בהוריהם לפיתוח תחושת ערך עצמי וביטחון בעולם, האופן שבו דמויות ההתקשרות מגיבות אליהם מעצב את הבנתם של הילדים את עצמם ואת מערכות היחסים שלהם עם אחרים. כאשר היחס של ההורים שלילי ופוגעני – לדוגמה, אהבה מותנית, האשמות או הטלת אחריות על הילד למצבם הרגשי של ההורים – מנגנון ההישרדות של הילד גורם לו לפרש את ההתנהגות הפוגענית לא כבעיה של ההורה אלא כעדות לכך שהוא עצמו אינו ראוי לאהבה (Karakartal, 2021). כך נוצרות תחושות של בושה ואשמה שאינן קשורות למעשים ממשיים אלא נובעות מהפנמה של הביקורת ההורית. הילד מפנים את המסרים הללו וחווה את עצמו כ"פגום" או "רע". זהותו של הילד מתעצבת סביב תחושת כישלון, חוסר ערך ואשמה מתמשכת. לפיכך ילדים שגדלים בסביבה כזאת עלולים לפתח מוסר מעוות – מוסר המבוסס על ציות מתוך פחד ולא על הבנה פנימית של ערכים. במקרים חמורים, הילד עשוי לפתח מצפון מזויף המבוסס על הישרדות ולא על עקרונות מוסריים אותנטיים (Mojallal et al., 2021). כאשר תחושות האשמה והבושה הופכות לקול פנימי מתמיד שמבקר ומעניש, הן עלולות ללוות את הילד גם בבגרותו. התחושות הללו עשויות להתבטא בצורך מוגזם לרצות אחרים, חוסר אמון בזולת, קושי ביחסים בין-אישיים, נטייה להענשה עצמית ואף להתנהגויות אובדניות או עברייניות (Korolevskaia & Yampolskaya, 2022).  

בניסיון להתמודד עם התחושות הקשות של האשמה והבושה, במיוחד כאשר הטראומה מערערת את תחושת הערך של האדם, עלולות להתפתח שתי אסטרטגיות פתולוגיות לוויסות תחושת האשמה: הפנמת האשמה, חוויה של רגשות שנאה עצמית דרך פגיעה עצמית או השלכת האשמה על אחרים וביטויי תוקפנות כלפי בני זוג וילדים, בדרך של האשמתם והשפלתם כדי להגן על תחושת הערך העצמי (Velotti et al., 2014). מחקרים מצאו כי הורים שחוו התעללות רגשית בילדותם נוטים לפתח "קול פנימי פוגעני", אשר עלול להוביל אותם – גם כהורים – לשחזר את דפוסי ההתעללות שהם עצמם חוו (Lieberman et al., 2015). מכאן, שלעברם של ההורים חשיבות מכרעת בהתפתחות ילדם. טראומה רגשית בילדות עלולה לפגוע ביכולתו של ההורה להגיב באמפתיה, ולעודד דווקא תגובות של דחייה, האשמה וענישה (Lieberman, 2007), ותגובות מחמירות נוספות שעלולות להשיג את התוצאה ההפוכה בהיבט של התפתחות המוסר של הילד (Kochanska & Kim, 2012). כך מתגלגל לו מעגל של התעללות רגשית מדור לדור, כזה הפוגע במסלול ההתפתחות התקינה של הילד – הן מבחינה רגשית והן מבחינה מוסרית (Knei-Paz & Cohen, 2021).

עקרונות העבודה הטיפולית עם ילדים שעברו התעללות רגשית

בתהליך הטיפולי עם מבוגרים שעברו התעללות בילדותם, המטפל ייפגש עם טראומות העבר של המטופל, שהובילו לקשיים שלו בהווה, ויוכל לשמש עד שומע לפגיעה. בכך המטפל נותן תוקף לחוויות הקשות שהמטופל עבר (זיו, 2012), ויכול להציע הסבר לתחושות שהמטופל נושא עימו – של חוסר ערך, בושה ואשמה, לצד הנחיית המטופל לאפשרות של פיתוח חמלה עצמית כלפי הילד שהיה. ואמנם נמצא כי גישות טיפוליות מבוססות חמלה עצמית (Mindful Self-Compassion, MSC) מסייעות בהפחתת רגשות של בושה, ביקורת עצמית ודיכאון. למשל, טיפול מבוסס חמלה נמצא יעיל בקרב צעירים עם היסטוריה של התעללות רגשית – בקידום מבט פנימי לא שיפוטי ולא מאשים, בירידה ניכרת בתחושות שליליות כלפי עצמם ובעלייה בתחושת הערך והחמלה העצמית (Sajjadi et al., 2023).

כמובן, כאשר מתגלה פגיעה בגיל צעיר, התערבות מוקדמת יכולה לשנות את מסלול ההתפתחות הפתולוגי של הילד. לילד הצעיר אין דרך לדעת שהוא עובר התעללות רגשית. הוא מבנה את העולם שלו דרך הקשר שלו עם הדמויות המטפלות בו, ומפנים את האמירות הפוגעניות של ההורה בלי לדעת שההורה פוגעני כלפיו. הטראומה המתמשכת יוצרת שיבוש עמוק ביצירת משמעות ומונעת מהילד את היכולת להבין, לעבד ולשחזר את חוויותיו הרגשיות.(Tronick & Hunter, 2024). לכן, כדי למנוע מילדים את ההתמודדות עם ההשלכות הקשות של ההתעללות הרגשית בהיבט של תחושות אשמה ובושה, ולמנוע את ההעברה הבין-דורית, יש הכרח לבנות תוכנית התערבות שתפסיק את הפגיעה ותיתן מענה טיפולי וליווי לילד ולהורה. אם ההורה אינו מסוגל להיות חלק מהתהליך הטיפולי, יש לדאוג להרחקתו של הילד מהדמות הפוגעת כדי להגן עליו ולהפחית את הסכנה של ההשלכות של ההתעללות בו (Brassard et al., 2020).

פסיכותרפיה הורה-ילד, CPP, היא מודל התערבות לטיפול בילדים שעברו טראומה והתעללות מסוגים שונים, גם במסגרת היחסים הקרובים. המודל מדגיש את חשיבותו של תיקון הקשר עם דמות ההתקשרות ליצירת ביטחון רגשי, כדי לאפשר את עיבוד הטראומה דרך משחק ושיח ועם נוכחות הורית מיטיבה (Lieberman et al., 2019).

נציג להלן התערבות טיפולית שיכולה לספק מענה הולם להתעללות רגשית, המבוססת על עקרונות המודל CPP.

טיפול מבוסס התקשרות  Child-Parent Psychotherapy (CPP)

המודל של טיפול הורה-ילד (CPP), שפותח על ידי פרופ' ליברמן ופרופ' ון הורן (Lieberman et al., 2019), מבוסס על חיזוק הקשר הדיאדי בין ההורה לילדו לאחר טראומה. מטרת הטיפול היא לעבד את המשמעות הרגשית של חוויות טראומטיות משותפות, לשחזר תחושת ביטחון וליצור נרטיב משותף חדש. בתוך כך, בושה ואשמה נבחנות לא רק כתוצרים של טראומה אלא גם כחלק מדינמיקה בין-דורית שמתרחשת דרך העברה לא מודעת של רגשות, פרשנויות ודפוסים הוריים.

במוקד הגישה עומדת העבודה על משולש ההמשגה (Formulation Triangle) המקשר בין סימפטומים רגשיים של הילד, פרשנויות של ההורה והאירועים הטראומטיים שחוו יחד. המשחק משמש ערוץ תקשורת מרכזי בטיפול, דרכו אפשר לעבד תחושות פנימיות מורכבות ולעצב מחדש את החוויה הרגשית של ההורה ושל הילד כאחד. בטיפול זה יש מקום לתת פשר ומשמעות לפגיעה שהילד חווה, לתת מילים לפגיעה בדגש על הכוונות המיטיבות של ההורה (Lieberman et al., 2019). השימוש במודל יכול לאפשר לסמן מה היה לא תקין בהתנהגותו הפוגענית של ההורה, לסייע לילד להתמודד עם תחושות האשמה ולתמוך בהתפתחותו המוסרית (קני-פז וגינוסר, 2024).

דוגמה טיפולית – רוני בת 11

רוני הופנתה לטיפול בליווי חוק נוער בעקבות דיווחים מבית הספר על הזנחה רגשית ותפקודית. המורים דיווחו על היעדרויות מרובות, הופעה מוזנחת, חוסר בציוד לימודי והישגים נמוכים. בשיחה עם היועצת, רוני סיפרה שאין לה מיטה משלה, שהיא נדרשת לקלח ולהשכיב את שלושת אחיה הקטנים בכל ערב, וכשהיא מתנגדת או עייפה, אימה מכנה אותה "עצלנית", "אנוכית" ו"מיותרת." אימה שוהה מחוץ לבית שעות רבות ומצפה, כשהיא חוזרת, שהבית יהיה נקי ומסודר. נוסף על כך, רוני סיפרה שאביה עזב את הבית כמה שנים קודם לכן, מדי פעם הוא מגיח ומבטיח שייקח את רוני איתו, אך בסופו של דבר הוא נעלם שוב. אימה הטיחה ברוני שגם הוא לא רוצה אותה, ואם היה אוהב אותה באמת היה מקיים את הבטחתו.  

רוני תיארה את תחושותיה ואמרה ליועצת: "אני באמת לא תמיד עוזרת לאימא". היא אמרה במבוכה: "לפעמים אני מעדיפה להיות בטלפון, ואין לי כוח לאחים שלי". היא סיפרה שהייתה רוצה לעבור לאביה, אבל גם היא חושבת, כמו אימה, שהוא לא אוהב אותה אלא את משפחתו החדשה.

נקודות מרכזיות בהתערבות הטיפולית עם רוני על פי מודל ה-CPP

רוני מתארת מציאות של הזנחה רגשית ותפקודית, הפנמה של אשמה ותחושת ערך עצמי נמוכה. נראה שהיא מזדהה עם העמדה ההורית הפוגעת.

התערבות טיפולית עם האם – תחילה יש לבחון את האפשרות להתערבות טיפולית דיאדית של רוני יחד עם האם, כדי להפסיק את הפגיעה ברוני ולהחזיר את יכולתה של האם להוות דמות התקשרות בטוחה עבור רוני. לשם כך יש לעזור לאם להכיר בפגיעה שלה ברוני ולקבל עליה אחריות. יש לעבד עם האם את ההיסטוריה האישית שלה ולסייע לה לראות את האופנים שבהם היא משחזרת את דפוסי ההתעללות שהיא חוותה. יש לסייע לה לפתח את היכולת להבנה של השלכות ההיסטוריה הטראומטית שלה ולרפלקציה על השפעת התנהגותה על רוני (Stob et al., 2020). ייתכן כי נדרש תהליך ממושך, ו'זמן הילד' של רוני דוחק בצורך להדגיש לפני האם שהיא אינה אמורה להטיל על רוני מטלות שהן חלק מאחריותה ההורית, ושעליה להכיר בכך ולהפסיק את הפגיעה הרגשית ברוני. בצד אלו, יש לתת מקום לקשיים של האם בהתמודדות עם כמה ילדים ועם העומס הכרוך בטיפול בהם, ולחשוב יחד איתה על דרכים להקל עליה. 

הכרה בפגיעה ומתן מילים לתיאורה – רוני הפנימה את המסר של אימה שהיא "עצלנית", "לא בסדר", ושאהבת אימה כלפיה תלויה בהתנהגותה המרצה. בטיפול חשוב לאתגר את המסרים הללו בעדינות. אפשר לומר: "נראה שאת מרגישה שאת לא טובה מספיק, כי את לא מצליחה לעזור תמיד. אבל האמת היא, שאין שום דבר לא בסדר איתך. את עושה הרבה מאוד כדי לעזור לאימא שלך. להרגיש עייפה, או לרצות שקט, או לשחק בטלפון – זה לא הופך אותך לאנוכית. הרבה פעמים ילדות בנות 11 מעדיפות לשחק בטלפון ולא לטפל באחים שלהן."

כדי להפחית את האשמה שרוני חשה, ולהסיר ממנה את האחריות כאילו היא אשמה בפגיעה בה, הטיפול צריך לשקף לרוני שילדות צריכות מבוגר שיטפל בהן וידאג להן, ושאף אחד לא צריך לקרוא להן בשמות מעליבים או לאיים לא לקבל אותן בחזרה הביתה משום שלא צייתו להורה. אם עו"ס חוק הנוער והצוות הטיפולי מתרשמים כי אפשר להשאיר את רוני בחזקת אימה, וכי האם נכונה לטיפול, חשוב לסמן לרוני את התקווה ואת הכוונות המיטיבות של אימה ולומר: "אימא באה לכאן (מרכז טיפולי) כי היא רוצה להתנהג אחרת. היא רוצה ללמוד מה ילדות בנות 11 צריכות, ולמצוא דרך להתמודד עם הקושי שלה לגדל את כולכם לבד, בלי לפגוע בך. זה התפקיד של אימא, לטפל באחים שלך ובך, ואנחנו נעזור לאימא להתמודד טוב יותר". ההסבר צריך להיות אותנטי ומחובר למציאות.

סיכום

התעללות רגשית בילדות יוצרת דפוסים עמוקים של פגיעה בתפיסת העצמי. היא פוגעת בהתפתחות עד כדי היווצרות של זהות עצמית פגומה, המלווה בתחושות עזות של בושה ואשמה. מאחר שהילד אינו מודע לכך שנפגע, ואף מאשים את עצמו באובדן אהבת ההורה כלפיו, יש חשיבות רבה לתוכנית התערבות טיפולית שתפסיק את הפגיעה. המודל המוצע להתערבות הוא מודל ה-CPP, שמטרתו לסייע להורה להתנהל עם הילד בדרך שאינה פוגענית, ובד בבד להעביר מסר ברור – לילד ולהורה – שהפגיעה בילד אסורה ושהילד אינו אשם. התערבות בגיל צעיר תוכל להחזיר את הילד למסלול התפתחות תקינה ולמנוע פסיכופתולוגיה בבגרות והעברה בין-דורית של פגיעה רגשית.