איים של התקשרות בטוחה

הורות תחת התקפה

המושג אוכלוסיות מובסות, שטבע רוזנפלד (1993), מצליח לתאר היטב את אוכלוסיית ההורים שבמוקד דיון זה. לדבריו, אוכלוסיות המצוקה הובסו פעמיים – פעם אחת בשל תנאי חייהם אשר מיקמו אותם בשולי החברה, ופעם שנייה בשל החברה שלא השכילה לסייע להם לצאת מהמצוקה. אני מוצאת כי ההורים שאני מתארת כאן חוו את ילדותם בהדרה ובהזנחה וכעת, משהפכו להורים, הם נדרשים להעניק לילדיהם את מה שמעולם לא קיבלו. בהשאלה מהמושג שטבע רוזנפלד, אני מוצאת כי יש הורים שחוו עצמם במלחמה יומיומית לשרוד את מצוקותיהם, בו בזמן שהם אחראים לילד. בניסיון לשרוד, הם יוצאים לעיתים קרובות בתחושת כישלון ותבוסה. יש בהם כאלה שילדיהם אינם משגשגים במונחים של תפקוד לימודי, חברתי והתנהגותי, ההורים מקבלים כל העת משוב שלילי מהסוכנויות החברתיות, קרי טיפת חלב, הגן, בית הספר והרווחה, שמצביעות על חריגותו של הילד. ההורה נדרש לבוא תדיר לקחת את ילדו מבית הספר כי הילד פגע או הפריע; ילדיו נפלטים מן המסגרות הרגילות ועוברים לאלו ה"מיוחדות". החוויה של שוני והדרה, שההורה מכיר טוב כל כך מעברו, משחזרת את עצמה מול ילדו.

ההורה חווה משוב שלילי גם בתוך הקשר שלו עם הילד. בעת תסכול, ההורה משתמש בכלים המוכרים לו מילדותו, ואלו עלולים להיות פוגעניים. גם כשההורה רוצה לעשות תיקון ולפעול אחרת, תגובת הנגד עלולה להיות פוגענית לא פחות. חוויית ההורות הופכת למתסכלת פעמים רבות. תחושת הביטחון והרוך שהילד זקוק להם מתחלפים במאבק. בד בבד ההורה השורד, אשר לעיתים קרובות חי בצמצום ובעוני, מוצא דרכים להיאבק בכוחות החזקים ממנו (קרומר-נבו, 2015). אם הוא מצליח לעבוד, הוא עובד בעבודות שהשכר בהן זעום, ולכן הוא מתקשה לספק לילדו את צרכיו הבסיסיים, כגון ציוד לבית הספר, תרופה או חוג. הורים אלה וילדיהם חיים בהיעדר נגישות למשאבים כלכליים וחברתיים ובסביבה דלה ומסכנת.

בחינת חוויות החיים של הורים החווים תחושת הישרדות דרך עדשות הטראומה, ההתקשרות והעדשה החברתית, תסייע לנו להעמיק את הבנת התהליכים המחוללים חוויות קשות, כפי שתיארתי לעיל, ומכאן – גם את האפשרות לסייע להורים ולילדים להימנע מהעברה בין-דורית.

הורות דרך עדשת הטראומה

כאמור, מדובר בהורים שבילדותם חוו טראומות מצטברות, ובהן פגיעה בגוף ובנפש, אלימות, השפלה, הזנחה, אובדן, נטישה, עוני, הגירה לא מוצלחת ומעברים והשמות חוזרות ונשנות. כילדים, הורים אלה היו חשופים למצבי סטרס וטראומה מתמשכים, וכפי שמחקרי מוח מראים, אלה הותירו את חותמם על היכולות התפקודיות והרגשיות, על הוויסות ועל היכולת של ההורים לתת אמון במערכות ובגופים המבקשים את טובתם (Van der Kolk, 2015.)

אירועי חיים טראומטיים שמלווים את ההורה אל ההורות פוגעים בבניית יחסי התקשרות תקינים עם ילדו. דפוסי התקשרות לא בטוחים של ההורה אינם מאפשרים לו לזהות את הסכנות האורבות לילדו (Gross et al., 2023), וכפי שציינו ליברמן ואחרות (Lieberman et al., 2019), הורה פגוע יתקשה להגן על ילדו ולווסת אותו.

הורות דרך עדשת ההתקשרות

בעברם חשו הורים אלו לעיתים קרובות לא רצויים – כאשר הדמויות המטפלות היו לא זמינות, פוגעניות ועסוקות בעצמן ובהישרדותן היומיומית. כילדים, לא היה מי שיהיה קשוב לצורכיהם הרגשיים (Stern, 1995), יחזיק אותם ב"מיינד" (Winnicot, 1996) ויסייע להם לפתח יכולות מנטליזציה (Fonagy et al., 2018). לעיתים קרובות פיתחו הורים אלו דפוס התקשרות לא בטוח (בולבי, 2016), שיש בו כדי להסביר תגובות של חשדנות וחוסר אמון, הבאים לידי ביטוי בשמירת מרחק, בדחייה ובתוקפנות. המטפל הוא הנחווה כפולש, לא רוחות הרפאים (Fraiberg et al., 1980). חשוב שנוכל להבחין, מאחורי התנהגויות לא קלות להכלה אלו של ההורה, בפעוט שלא קיבל את המענה ההולם לצרכיו הבסיסים ולביטחונו האישי.

הורות דרך העדשה החברתית

העדשה החברתית מאפשרת לנו להתבונן בכשלים ההוריים ובמצבי סיכון של ילדים כתוצרים של מבנים חברתיים-כלכליים לא שוויוניים. להורה, בהיותו ילד, הייתה חוויה של חיים בשוליים, הדרה, זניחות חברתית ואי שוויון; יש הורים שבשנות התבגרותם המוקדמות איבדו את התקווה. חוויות אלו משחזרות את עצמן שוב בהיותם הורים.

כידוע, הורות אינה נטולת הקשר חברתי, כלכלי, שכונתי ותעסוקתי. המשאבים העומדים לרשות ההורה משפיעים במישרין על יכולתו לגדל את ילדיו באופן מיטיב. אין תינוק בלי אימא, אמר ויניקוט, ואין אימא ללא הקשר סביבתי, אומרת ליברמן. דחק, עוני, תנאי דיור ותעסוקה ירודים, יש בהם כדי "להתקיף" את ההורות ולפגוע באיכותה.

הכלכלנים שפיר ומולנייתן (2015) עוסקים בדרך קבלת ההחלטות בתנאי עוני ומציינים עד כמה אדם החי בעוני נדרש כל העת להחליט ולבחור בעסקאות חליפין. הורים החיים בעוני נתונים כל העת  ב"סד" שבו כל החלטה היא התפשרות, וכך גם בנוגע להגנה שבאפשרותם לספק לילדיהם. בתנאי הישרדות אדם לא בוחר אלא פועל, כשהמטרה לנגד עיניו היא הישרדותית.

קיימת חפיפה בין עוני לטראומה ובין עוני לאלימות. הסביבה החברתית מזמנת אירועים מעוררי דחק. חשיפה לסוג אחד של טראומה מעלה את הסיכון לחשיפה לטראומה נוספת (Osofsky & Lieberman, 2011), ומחקרים הוכיחו כי קיים קשר מובהק בין החשיפה לטראומות השונות ובין בעיות נפשיות ובריאותיות (Felitti et al., 1998). לכן במקרה זה תוכנית התערבות דורשת מענה מערכתי חברתי כולל, המאפשר לייצר שינוי בסביבתה של המשפחה (Knei-Paz, 2009; Saar-Heiman, 2017). בצד זה יש צורך במענה דיאדי ממוקד טראומה והתקשרות, דוגמת המודל CPP (Lieberman et al., 2019) לעבודה עם הורים וילדים, שיאפשר להורה להוות דמות התקשרות בטוחה ומרגיעה עבור ילדו. לשם כך חשוב לראות ביחסים הנרקמים בין המטפל להורה דרך המאפשרת לגעת בפצעי העבר ובקשרים המכאיבים, ובכך להעניק להורה רגעים של קשר אחר, מיטיב, המייצר "מלאכים" (1) בהווה.

איים של התקשרות בטוחה

במסגרת הטיפול עלינו לחפש את הציר לשיקום ולריפוי דפוסי ההתקשרות של ההורים כדי לאפשר אותם בקשר ביניהם ובין ילדיהם. במובן זה אני סבורה שתפקידו של המטפל להיות ה"הורה" שלא היה להורה, "לחשוב" אותו, להתכוונן לצרכיו הקונקרטיים והרגשיים, ולנסות לחפש כל העת את כוונותיו המיטיבות, גם אם אלו מתמצות בעצם ההגעה למפגש במרכז הקשר בפיקוח. מטרתה של ההתכווננות הזאת של הגורם המטפל היא לייצר "איים של התקשרות בטוחה". מדובר בהתערבויות, חלקן קונקרטיות וחלקן רגשיות, שמושקעת בהן חשיבה קלינית, והן מבקשות לייצר חוויה שונה עבור ההורה לבניית קשר של אמון, גם אם שברירי. בחרתי לכנות פעולות אלו יצירת איים של התקשרות בטוחה, שכן הבקשה לשינוי דפוסי ההתקשרות של ההורים מן הקצה אל הקצה, סופה לאכזב את שני הצדדים. יש לגשת ליצירת מרחב של התקשרות בטוחה בין המטפל להורה מתוך ענווה, מתוך תפיסה צנועה של יכולתנו לשנות במהות את נזקי העבר, ועם זאת – לסמן אותה כמטרה טיפולית ראויה. אפשר לראות ב"איים" מקום מפלט מן הים הסוער סביב, של חוויות קשות ומאיימות. 

יצירת איי התקשרות בטוחה מתחילה מעמדה של המטפל וממסר ברור שהוא מעביר להורה: אני, המטפל, מבין את הסירוב שלך לקשר, משום שהוא בא ממקום של כאב. אני מוכן לצעוד איתך בדרך הכאובה והרגישה הזאת, ולנסות למצוא דרכים משכנעות ויצירתיות לבניית הקשר איתך. עיקרו של המסר הוא הצהרה – שאני, המטפל, לא אוותר עליך. עבור הורים אלה, שכילדים חשו שהוריהם וסביבתם נטשו אותם קונקרטית ורגשית, המפתח לתיקון הוא התעקשות.

הסיפור הבא ממחיש את תחושת היעדר הנראוּת של סימה, אם לארבעה.

סימה הייתה מלווה בטיפול סביב קשיים שהיו לה מול ילדיה. לפגישות האישיות שלה היא פעמים רבות לא הגיעה, מבלי להודיע. לשאלתה של המטפלת היכן הייתה ולאמירה שדאגה לה, ענתה סימה בפליאה: "מה, באמת חיכית לי? למה? יכולת לראות מישהי אחרת בזמן הזה." סימה היא בת למשפחת מהגרים מרובת ילדים. אביה נטש כשהייתה קטנה, ואימה נישאה מחדש לאדם שפגע בסימה מינית. ניסיונותיה הרבים של סימה לברוח מהבית הסתיימו בהחזרתה הביתה על ידי המשטרה. בהמשך נשלחה סימה לפנימייה, ובאחד מסופי השבוע שבהם חזרה לביקורים בבית אימה, כשדפקה בדלת הבית, פתחו לה אנשים זרים שלא הכירה. התברר שאימה עברה דירה עם האב החורג ושאר האחים, אך אף אחד לא טרח לעדכן בכך את סימה. החוויה של חוסר נִראוּת, שאין מי שמחכה לסימה, הפגיעה מן האנשים הקרובים אליה ביותר – היא שעיצבה את תפיסת עולמה. מבחינתה, אם היא לא מגיעה לפגישה הטיפולית היא לא מאכזבת אף אחד, מה גם שאין בהכרח מי שמחכה לה מאחורי הדלת ודואג לה.

ההתערבויות צריכות להיות עדינות, ויש להשקיע מחשבה בבחירת המילים. הפנייה הלא שיפוטית והאותנטית של המטפלת אל סימה, והאמירה שהיא דאגה לה וחיכתה לה, היא פנייה לא מוכרת לסימה שהייתה מורגלת במצבים שאף אחד אינו דואג לה. אך מילים אינן מספיקות, הוכחת הכוונות הכנות, אצל מי שחוו חסך, דורשת גם מעשים קונקרטיים. המרחב הטיפולי מתחיל באווירה חמה ומתעניינת, בבדיקה אם ההורה זקוק לדבר מה שימלא אותו עצמו – קפה או ישיבה בחצר עם סיגריה.

ואולם חשוב להדגיש, ההתעקשות על יצירת איי התקשרות עם ההורה, חשוב שתיעשה לצד עבודה על הקשר בין ההורה לילד. לצערי, לילד אין הזמן הדרוש לחכות עד שההורה יוכל למלא את החסך שלו ולהיות מסוגל להגן עליו; הילד זקוק לביטחון כאן ועכשיו. לכן העבודה הטיפולית על הקשר עם ההורה צריכה להתקיים בד בבד עם זו המלווה את הקשר שלו עם הילד, מתוך בחינה מתמדת של ההתקדמות בשני הצירים. מצבו של הילד הוא זה שצריך להכריע בסופו של דבר בקביעת תוכנית הטיפול.

פרייברג ואחרים (Fraiberg et al., 1980), ואחר כך האריס וליברמן (Lieberman et al., 2005), התייחסו ל"מלאכים" כאל חוויות מיטיבות מעברו של ההורה, חלקן חלקיות מאוד, כמו זיכרון של ריח תבשיל או חוויות שאינן עם דמות ההתקשרות העיקרית אלא עם דודה או סבתא. חוויות מיטיבות אלו יכולות להתעורר במפגש עם המטפל המיטיב, ולשמש גורם מגן על הקשר עם הילד, לצידן של  רוחות הרפאים. בעיניי, איי התקשרות בטוחה הם חוויות מסוג זה שיכולות להיווצר עם המטפל. "מלאכים", אומרת ליברמן, יכולים להיווצר גם בהווה – תוך כדי משחק, אפייה או מענה רגיש לילד, בתיווך המטפל.

הדוגמה הבאה ממחישה את האופן שבו המענה הרגיש של המטפלת לאם אִפשר לייצר עימה איים של התקשרות בטוחה, שהאם יכלה להעתיקם לקשר עם בנה.

רות היא אם יחידנית לאיתי, בן שבע, ילד בעל כשלים התפתחותיים רבים – כנראה על רקע דיכאון קשה שרות לקתה בו לאחר לידתו. רות התקשתה לטפל בו, המעיטה להחזיק אותו בהיותו תינוק ואף חשבה למסור אותו לאימוץ. אביה של רות נפטר כשהייתה בת שש, ואימה לקתה בדיכאון. לא היה מי שישים לב לרות הקטנה. באחת מפגישותיהן הראשונות בכתה רות ללא הפסקה בעת שסיפרה על תחושת הדיכאון הקשה שחוותה ועל האשמה הרבה שחשה ביחס למצבו של בנה. "אני אימא גרועה", אמרה. "אני רוצה לצאת איתו לגן שעשועים ופשוט לא יכולה. אני רואה אימהות אחרות עם הילדים שלהם בקניון – והן מחייכות ושמחות. אני מקנאה בהן".

לאחר פגישה משמעותית זו, התקשרה רות כדי לבטל את הפגישה הבאה וגם את זו שאחריה. המטפלת לא ויתרה והמשיכה להתקשר ולהפציר בה שתבוא, כשהיא מבינה שרות נסוגה על רקע הבהלה שלה מן החשיפה של הכאב וחזרה לפעול על פי המודל הפנימי שהכירה מילדותה: "כשאני עצובה אני צריכה להסתדר לבד". שתי פגישות לאחר מכן רות התקשרה אל המטפלת בדרכה למרכז, ואמרה שהיא ממש ברחוב על יד, אבל שיש לה פנצ'ר בגלגל והיא לא יודעת מה לעשות. מתוך מחשבה על יצירת איי התקשרות בטוחה עם רות, במשמעות הרגשית והקונקרטית – בהיוועצות עם המדריכה, יצאה המטפלת אל רות, לפגוש אותה במקום שבו היא "תקועה", תרתי משמע. כך נפגשו רות והמטפלת, לא במרכז אלא ברחוב סמוך, התמודדו עם החלפת הגלגל בהצלחה ו"התגלגלו" ביחד אל המרכז.

כמה שבועות לאחר מכן, כשרות הגיעה עם איתי בנה בן השבע למפגש הדיאדי, איתי בכה ורטן על כאב באצבע, רות ניסתה לנחמו – אך ללא הועיל. אמרה לו  בעדינות: "אבל אין לך כלום, אני לא רואה שום פצע", היא פנתה למטפלת בחוסר אונים ושאלה: "תגידי, מה הוא רוצה ממני?" המטפלת שהבינה את הבקשה של איתי ואת הקושי של אימו להיענות לה, מהמקום של החסר שאיתי חווה מול אימו בתקופת חייו הראשונה, התייחסה לכך שאיתי זקוק לאימא שתרגיע ותנשק כי יש משהו שכואב, גם אם לא רואים אותו. ובד בבד לומר לרות שלא פשוט כשאיתי כך בוכה ולתת לו את מה שהוא זקוק לו. המטפלת יצאה מן החדר והביאה פלסטר, ונתנה אותו לרות כדי שתחבוש לאיתי את הפצע הבלתי נראה. חשוב היה שרות היא שתעשה את החבישה, לתיקון יחסי העבר.

המקום שבו המטפלת ראתה את צרכיה של רות בתחילת הקשר הטיפולי, ונתנה לה מענה מיידי וקונקרטי, הוא בין השאר המקום שאִפשר לרות לראות את הצורך של איתי בנחמה, בהרגעה, בפלסטר – גם אם אין פצע.

בעיניי, ההתעקשות על הקשר עם ההורים וחוסר הוויתור הם חלק מהתהליך הטיפולי, ולא – כפי שמטפלים רבים מתייחסים לתהליך היישוג (reaching out) – רק אמצעי או מקפצה ל"התחלת טיפול" (קני-פז, 2015;  Knei-Paz, 2009). להורים שמרגישים אשמים או לא משמעותיים או גם וגם, ואינם מכירים ביחסי עזרה כמקום שיכול להיטיב עימם – החוויה שבה המטפל מפציר בהורה להגיע למפגש מאפשרת להעביר להורה את המסר שאנחנו חושבים עליו, שהוא חשוב לנו ולילד. יעידו על כך מטופלים שחוו חוויות טיפול משמעותיות, ובתשובה לשאלה מה סוד ההצלחה הם עונים, כפי שענתה רות: המטפלת שלי לא ויתרה עליי. למרות חוויה זו, לילד יש זמן קריטי להתפתחות, וזה לא תמיד עומד בקצב שההורה זקוק לו לשיקום. כלומר, יצירת איי התקשרות אינה מספיקה בהכרח לעצור את ההעברה הבין-דורית של יחסי התקשרות פוגעניים או מזניחים. במצבים אלו, טובתו של הילד מצריכה לפעול לקראת מציאת מרחב מיטיב חלופי. עם זאת, וללא סתירה בין השניים, גם במצבים שהוחלט שההורה אינו מסוגל לגדל את ילדו (Hoffnung-Assoulin & Knei-Paz, 2023) והילד גדל בפנימייה, באומנה או אפילו נמסר לאימוץ, הוא נושא עימו את יחסי ההתקשרות עם ההורה, ואלו ישפיעו גם על יכולתו לבנות יחסי התקשרות מיטיבים עם הדמויות המגדלות החדשות.

לסיכום, איי התקשרות בטוחה הם פעולות רגשיות וקונקרטיות שמטרתן לספק מצבים כמו-הוריים להורה, ולספק לו חוויה של נִראוּת. מטרתן של ההתערבויות לעורר גם זיכרונות מיטיבים, דמויות מיטיבות ואף חוויות לא מילוליות נעימות מעברו של ההורה. המטפל מספק מצבים כמו-הוריים להורה, בתקווה שההורה יוכל לייצר אותם מול ילדו; התיקון ביחסים בין המטפל להורה יכולים לשמש דרך לתיקון היחסים של ההורה וילדו, כדי להפחית את מצבי הסיכון.