"כוח עִם" ו"כוח על"

אחת המשימות המאתגרות ביותר עבור נשות ואנשי מקצוע העובדים עם הורים וילדים במצבי סיכון היא לשוחח עם הורים על דאגה לשלום ילדיהם ולרווחתם. שיחות אלו מציבות את העובדות הסוציאליות לפני מתח מובנה בתפקידן – בין אחריותן לבחון ולהעריך את אופן הטיפול בילד, ולעיתים גם להפעיל סמכות, ובין מחויבותן לפתח יחסי עזרה מיטיבים עם המשפחה. בתוך שיחות אלו מתקיימים גם פערי כוח ניכרים בין אנשי המקצוע להורים. פערים אלו נוגעים לסמכות להגדיר את המצב ולקבל החלטות, וכן לשאלה מי נחשב בעל הידע והפרשנות הלגיטימיים. בכך הם מעצבים את מהלך השיחה ואת האופן שבו היא נחווית על ידי ההורים ואנשי המקצוע.

הספרות מצביעה על כך שאופן השימוש בכוח בקשר עם הורים הוא גורם מרכזי בעיצוב תגובותיהם להתערבות, בנכונותם לשתף פעולה וביכולת לבסס קשר מקצועי מיטיב (ראו למשל Dumbrill, 2006). בהקשר זה נהוג להבחין בין שני אופנים מרכזיים של שימוש בכוח. כוח "על" (power over) ההורים מתייחס לשימוש בכוח במסגרת יחסים היררכיים, שבהם איש המקצוע מגדיר את המצב, קובע את גבולות ההתערבות ולעיתים גם פועל לכפות שינוי. לעומתו, כוח "עם" (power with) ההורים מתייחס לשימוש מודע וזהיר בכוח בתוך יחסי קרבה, ובכלל זה שיתוף ההורים בהבנת המצב, הכרה בנקודת מבטם וחתירה לפעול עימם בתוך התהליך (Dumbrill, 2006).

למרות קריאות של חוקרים ואנשי מקצועי לשימוש בכוח "עם" בעבודה עם משפחות, מחקרים מצאו שהורים רבים חווים את המפגש עם אנשי מקצוע כקשה ולעיתים אף פוגעני או שיפוטי (Gupta et al., 2018). פער זה, בין השאיפה לשותפות ולשימוש מיטיב בכוח ובין החוויה בפועל, מעלה שאלות לגבי האופן שבו כוח מופעל ומנוהל באינטראקציות יומיומיות עם הורים. מאמר זה מבקש לבחון כיצד עובדות סוציאליות משתמשות בכוח בשיחות עם הורים סביב דאגה לשלומם של ילדים, ולהציע הבנה מעמיקה יותר של האופן שבו כוח בא לידי ביטוי בפרקטיקה היומיומית.

המאמר מבוסס על מחקר איכותני שביקש לבחון סוגיות אלו מנקודת מבטן של עובדות סוציאליות. המחקר התמקד באופן שבו הן מנהלות שיחות עם הורים סביב דאגה לשלומם של ילדים, ובאופן שבו הן חוות שיחות אלו. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק עם עשרים עובדות סוציאליות בתוכנית "משפחות בשביל הצמיחה", הפועלת עם משפחות שילדיהן נתונים בסיכון גבוה.

ממצאי המחקר, שפורסמו בהרחבה בכתב העת Children and Youth Services Review  (Saar-Heiman, 2022), מצביעים על שלוש אסטרטגיות מרכזיות של ניהול שיחות עם הורים סביב דאגה לשלומם של ילדים: עימות, דיאלוג והימנעות. אסטרטגיות אלו משקפות דרכים שונות להתמודד עם המתח שבין העלאת חששות והפעלת סמכות ובין ניסיון לשמר קשר מיטיב ושותפות.

עם זאת, ניתוח הראיונות הצביע על כך שכל אחת מהאסטרטגיות יכולה לשמש הן להפעלת כוח "עם" והן להפעלת כוח "על". למעשה, אופי השימוש בכוח נגזר ממכלול הפרקטיקות הקונקרטיות שבהן נעשה שימוש ומההיגיון המנחה אותן – האם הפעולה מכוונת לשותפות עם ההורים או להכוונת פעולותיהם.

אסטרטגיות ופרקטיקות לשימוש בכוח בשיחות עם הורים

אסטרטגיות של עימות

עובדות סוציאליות תיארו עימות עם הורים במהלך שיחות שבהן העלו את הדאגה באופן ישיר והציגו את הבעיה ואת השלכותיה בצורה מפורשת. עימות תואר ככלי מרכזי במצבים שבהם עולה צורך להבהיר את חומרת המצב ולהניע שינוי, אך מהראיונות עלה כי גם בתוך דפוס זה מתקיימים כמה אופני שימוש בכוח.

עימות תקיף (כוח "על")
היו עובדות שתיארו שיחות שמטרתן "לעורר את ההורים" לחומרת המצב באמצעות שימוש מפורש בסמכות, הצבת אולטימטומים ולעיתים גם התייחסות ישירה להליכים מערכתיים ומשפטיים.

רנא, למשל, תיארה עימות עם אב:

אם היינו יותר עדינים, זה לא היה עובד. צריך להוציא את הארטילריה הכבדה כדי לחדור את השריון. להיכנס בהם, להתעמת עם הבעיה חזיתית.

מיקה תיארה כיצד השתמשה באיום של שימוש בחוק כדי להביא הורים להכיר בדאגה שמעורר בה מצב המשפחה:

אמרתי להם… אם אחשוב שהילדים סובלים מאלימות – אני אדווח. ואינה (עו"ס לחוק נוער) גם תיכנס לתמונה. אני מפחידה אותם עם אינה.

עימות מבוסס יחסים (כוח "עם")

לעומת זאת, היו עובדות שתיארו עימותים שבהם הדאגה הוצגה באופן ישיר, אך בשילוב עמדה של פנייה לקשר והדגשת מחויבותן להורים. ריטה סיפרה כיצד ניסתה למקם את עצמה כשותפה של אם שהשאירה את ילדיה לבד בבית:

כבר בטלפון אמרתי לה שאני מנסה להיות הסנגורית שלה כשהדיווחים מגיעים. ניסיתי להבין את ההחלטות שלה, גם אם חשבתי שהן בעייתיות. אמרתי את זה גם לה, אבל הבהרתי לה שנתמודד עם הכול יחד.

בעימותים אלו הדאגה אינה נחלשת, אך היא משולבת בהזמנה לשותפות ובניסיון לבסס ברית עבודה. העימות הופך לאמצעי לקידום קשר ולא רק להכוונת שינוי.

אסטרטגיות דיאלוגיות

עובדות סוציאליות תיארו צורות שונות של דיאלוג עם הורים במהלך שיחות שבהן ביקשו לברר את המצב יחד עם ההורים, לשמוע את נקודת מבטם וליצור שיח פתוח סביב הדאגה לילדים. דיאלוג תואר ככלי מרכזי לביסוס קשר, להפחתת מתח ולהגברת שיתוף פעולה. עם זאת, מהראיונות עלה כי אף על פי שדיאלוג נתפס לרוב כביטוי לשימוש בכוח "עם", בפועל הוא עשוי לשמש גם כלי להפעלת כוח "על", ולעיתים אף ללבוש צורה של חקירה והערכה.

דיאלוג חקירתי (כוח "על")
עובדות תיארו שיחות שהחלו כניסיון לנהל דיאלוג פתוח, אך בפועל הפכו לחקירה שכללה שאלות סגורות, הצלבת מידע ובחינת גרסאות ההורים. במקרים אלו השיחה נועדה לא רק להבין את נקודת מבטם של ההורים, אלא גם לבדוק את אמינותם ולבסס הערכה מקצועית.

אחת העובדות תיארה כך שיחה עם אם שילדיה נעדרו מבית הספר:

היא אמרה שהילדים לא הגיעו לבית ספר כי היא לא הצליחה להעיר אותם בבוקר, אבל לי הוא [הילד] אמר שהיא לא הייתה בבית כשהם קמו. אז אמרתי לה "אבל אבי אמר שלא היית בבית", והיא מייד ענתה "ספציפית באותו יום הלכתי למכולת רגע"… ושאלתי "למה הלכת למכולת אם הילדים עוד ישנו?"… בקיצור, אינני זוכרת בדיוק איך זה המשיך, אבל שתינו הרגשנו שזו חקירה.

בדינמיקה זו, אף שהשיחה מתנהלת לכאורה כדיאלוג, העובדת ממוקמת בעמדה בוחנת ומגדירה, וההורה – בעמדת מי שנדרש להסביר ולהצדיק את עצמו. כך הופך הדיאלוג לכלי של כוח "על", גם כשהוא נעשה ברוח של בירור משותף.

עם זאת, תוארו פרקטיקות דיאלוגיות שבאמצעותן הופעל כוח "עם" ההורים. דיאלוגים אלו לא התמקדו בבחינת המידע אלא בעבודה על היחסים, על הפערים ועל תנאי השיחה עצמם. שלושה סוגים מרכזיים של דיאלוגים מסוג זה עלו מהראיונות.

לדבר על פערים (כוח "עם")
היו עובדות שבחרו להציף ישירות את הפער בין נקודת מבטן ובין זו של ההורים – לא כדי להכריע מי צודק, אלא כבסיס לחשיבה משותפת ולניסיון לגשר בין פרשנויות שונות של המצב. בדוגמה הבאה תיארה דנה שיחה עם הורים לאחר שראתה אותם צועקים על בנם בן השבע ומאיימים לנעול אותו בחדר. ההורים ראו בכך ביטוי לסמכות הורית, אולם היא חוותה זאת כפגיעה בילד. במקום להכריע, היא הנכיחה את הפער:

אמרתי: "אנחנו נמצאים בפער מאוד, מאוד גדול בין איך שאני מרגישה ודואגת מהמצב של הילדים בבית ובין איך שאתם תופסים אותו". ממש שמנו את זה על השולחן כמטרה – לצמצם את הפער בין איך שאני חווה את מה שקורה עם הילדים ובין איך שהם חווים.

בדיאלוג מסוג זה, עצם ההכרה בפער הופכת לכלי עבודה – היא מאפשרת להישאר בקשר גם בתוך אי־הסכמה, ולבסס תהליך של חשיבה משותפת.

לדבר על כוח (כוח "עם")
כמה עובדות תיארו כיצד בחרו להנכיח את יחסי הכוח בתוך הקשר באופן גלוי וישיר, כחלק מהניסיון לבסס אמון ושקיפות. במקום לטשטש את כוחן, הן הציגו אותו כהיבט מובנה בקשר, בניסיון למסגר אותו באופן שאינו מאיים. מלכה תיארה כיצד היא עושה זאת כבר בתחילת התהליך:

אני אומרת להם שהתוכנית בנויה על קשר חזק. זה דורש שקיפות, והתוכנית תהיה מאוד מעורבת בחייהם… אני מנסה להסביר שזה אינטנסיבי – לא כי אני רוצה לפקח עליהם, אלא כי אני רוצה להיות שותפה לכל מה שקשור לחייהם.

במקרים אחרים התייחסו העובדות גם למחירים האפשריים של הקשר ולגבולותיו. כך תיארה עמליה שיחה עם אֵם שחששה לשתף:

אמרתי לה: "זה בסדר שאת בוחרת לא לספר לי, בסוף היום אני גם חלק מהמערכת שצריכה לדאוג לילדים אם הם בסיכון מסוג כזה או אחר." היא עדיין סומכת עליי – לא מספיק כדי לספר הכול, אבל מספיק כדי לדעת שאהיה שם בשבילה אם תזדקק לי.

בדיאלוגים אלו הדיבור על כוח אינו מבטל את פערי הכוח, אך הוא מאפשר לנהל אותם באופן גלוי ומודע יותר.

לדבר על ההקשר (כוח "עם")

עובדות תיארו כיצד שיחות המכירות בהקשר החיים הרחב של ההורים – עוני, תעסוקה, בדידות או מצבי חירום – יוצרות תנאים לדיאלוג אחר. הכרה אינה מבטלת את הדאגה לילדים, אך היא ממקמת אותה בתוך מציאות מורכבת יותר. מוטי תיאר שיחה עם אם יחידנית [במשפחה חד־הורית] שנאלצה להשאיר את ילדיה לבד בזמן אזעקות:

שאלתי למה היא לא חזרה הביתה… היא סיפרה שחששה מאוד שהמנהל שלה יפטר אותה… אמרתי שאני מבין למה היה לה קשה לעזוב את העבודה, ושהיא נאלצה לבחור בחירה קשה – אבל שאנחנו צריכים לחשוב מה עושים עכשיו. רק אז היא הצליחה לעצור לרגע ולחשוב איתי.

בדוגמה זו, ההכרה בהקשר מאפשרת ליצור מרחב שבו ניתן להחזיק בו־זמנית גם דאגה וגם הבנה, ובכך לתמוך בשיח משותף ולא רק בהכוונת התנהגות.

אסטרטגיות של הימנעות

עובדות סוציאליות תיארו מצבים שבהם בחרו להימנע מהעלאת דאגות ישירות מול ההורים. הימנעות עשויה להיתפס כלא מקצועית או כהימנעות מעימות, אולם הראיונות מראים כי לעיתים מדובר בהחלטה מקצועית מכוונת, הנשענת על שיקולים מורכבים הנוגעים לקשר, לתזמון ולחלוקת התפקידים. גם אסטרטגיה זו, באופן דומה לאחרות, יכולה לבטא שימוש בכוח "על" או בכוח "עם".

מיקור חוץ (כוח "על")
היו עובדות שתיארו מצבים שבהם בחרו שלא להעלות בעצמן את הדאגה, והותירו זאת לאיש מקצוע אחר, לרוב – עובדת סוציאלית לחוק הנוער. בכך נוצר פיצול מכוון בין תפקיד הטיפול לתפקיד הפיקוח, מתוך הנחה שהקשר הטיפולי עלול להיפגע אם העובדת תהיה גם זו שמגדירה את ההורים כנתונים בסיכון. עם זאת, מהראיונות עלה כי פרקטיקה זו יכולה להיות בעלת השלכות שליליות על חוויית ההורים. במקרים כאלו ההורים אינם שותפים לתהליך שבו מוגדרת הדאגה כלפיהם, ולעיתים הם חווים את ההסלמה כהפתעה או כהתרחשות שאינה מובנת להם.

כך הסבירה תמר את המורכבות שבבחירה זו ואת המחיר האפשרי שלה עבור ההורים:

אני חושבת שעובדת חוק הנוער אינה חייבת להיות מוכנסת לכאן… את בקשר עם המשפחה, הם סומכים עליך, אז אין סיבה שהיא תצטרף. ואם את דואגת – תגידי. הם צריכים לדעת. אחרת הם לא יבינו למה פתאום הדברים מסלימים ומגיעים לבית משפט.

בתוך דינמיקה זו, ההימנעות מהצגת הדאגה אינה מבטלת את הפעלת הכוח אלא מעבירה אותה לזירה אחרת. הכוח ממשיך לפעול, אך ללא נוכחות גלויה של ההורה בתהליך, ולעיתים – באופן שמערער את תחושת השקיפות והאמון.

הימנעות משתהה (כוח "עם")
כמה מהעובדות תיארו הימנעות כהחלטה מקצועית מודעת – להשהות זמנית את השיחות שנוגעות בדאגה לילד, כדי לשמר את הקשר ולאפשר תנאים לשיחה כנה בעתיד. במקרים אלו ההימנעות נבעה מהערכה שההורה אינו ניצב בעמדה שבה יוכל לשמוע או לעבד את הדאגה, ושיש להשהות את קיום השיח לרגע מתאים יותר בתוך היחסים. כך תיארה טלי מקרה שבו בחרה שלא לשוחח עם אימא, ריטה, על התרשמותה שהאלימות שבנה רוני מפגין בבית הספר קשורה לקושי של האם להציב לו גבולות:

כשארגיש שאני מסוגלת לא להתייחס אליה כל הזמן כאל ריטה הקטנה, הילדה הנטושה שעברה את כל הדברים, אלא כאל ריטה המבוגרת, שהיא האחראית כאן – אז אוכל לדבר איתה על הקשיים של רוני.

עם זאת, העובדות הדגישו כי הימנעות זו מלווה במתח מתמשך ובחשש מהשלכותיו. מור תיארה את הקושי להמתין לצד הפחד מהחמרה ומהאופן שבו החלטה זו תיתפס:

לא קל לתת לקשר זמן… לפעמים אני יודעת שההורה צריך עוד זמן, אבל אני מפחדת שדברים יידרדרו ואז ישאלו אותי למה לא דיברתי על זה קודם.

סיכום

ממצאי המחקר מהדהדים מחקרים קודמים על שימוש בכוח בעבודה סוציאלית עם הורים ומחדדים כמה דגשים מרכזיים:

1. אותה אסטרטגיה – למשל, הימנעות – עשויה לשרת מטרות שונות בשלבים שונים של ההתערבות.
2. עולה הבנה מורכבת של הקשר בין כוח ליחסים: כוח "על" יכול להתקיים גם בתוך קשר קרוב, וכוח "עם" עשוי להתממש גם בהיעדר קשר מבוסס.
3. הממצאים מדגישים את חשיבות שילובו של ההקשר החברתי בשיחות עם הורים, כך שכוח "עם" נשען גם על אמפתיה חברתית הכוללת הכרה בעוני ובהדרה.
4. פרקטיקות של כוח "עם" מתאפיינות בעיסוק בסובייקטיביות של ההורים ובאופן שבו הם מפרשים את מציאות חייהם.

עבודה עם הורים במערכת הרווחה מתרחשת בזירה מורכבת, רגישה ורוויית מתחים, שבה עובדים נדרשים לנווט בין אחריות, דאגה, סמכות וקשר, ולקבל החלטות בתנאי אי־ודאות ועומס רגשי. ממצאי המחקר מדגישים כי אין דרך אחת נכונה לשוחח עם הורים, וכי נדרש שיקול דעת מקצועי מתמשך וגמיש. כדי שעובדות סוציאליות יוכלו לעשות זאת, נדרש גיבוי ארגוני להחלטות מקצועיות, לצד הכשרה והדרכה מתמשכות המאפשרות עיסוק ישיר בסוגיות של כוח ובמתחים הכרוכים בהן.