כאשר העבר חי בהווה
העברה בין־דורית של טראומה,
הזנחה והתעללות – בהורות ובחדר הטיפולים
ד"ר שירלי בן־שלמה*
יולי 2026
העברה בין־דורית של טראומה מתארת את האופן שבו חוויות טראומטיות בלתי מעובדות ממשיכות להשפיע על הדורות הבאים דרך קשרים משפחתיים, דפוסי התקשרות, מנגנוני הגנה ותקשורת רגשית. טראומה מוקדמת, בייחוד כזו הקשורה להתעללות, הזנחה או דחייה רגשית, אינה נותרת רק כחלק מן העבר, היא ממשיכה להתקיים במרחב הנפשי של האדם ולעיתים משתחזרת ביחסיו עם ילדיו ובקשר הטיפולי. פרייברג ואח' (Fraiberg et al., 1975) תיארו תהליך זה באמצעות המושג "רוחות הרפאים בחדר הילדים". לדבריהם, חוויות טראומטיות לא מודעות של ההורה פולשות ליחסיו עם ילדו ומשפיעות על האופן שבו הוא מפרש את צרכיו ואת תלותו. כך למשל, אם שחוותה הזנחה רגשית עשויה להתקשות לשאת את תלותו של ילדה בה, ולפרש את צרכיו כחודרניים או מאיימים. במקרים כאלה, הילד אינו נחווה כסובייקט נפרד אלא כמפעיל בלתי מודע של טראומות עבר. מטרת המאמר הנוכחי היא להסביר את האופן שבו ההעברה הבין־דורית מתבטאת ביחסים בין הורים לילדיהם ובחדר הטיפול.
כיצד מועברת הטראומה מדור לדור?
טראומה בין־דורית אינה מועברת רק דרך סיפורים גלויים אלא גם דרך שתיקות, סודות וחוויות שאינן מקבלות ייצוג מילולי. הפסיכואנליטיקאים ניקולס אברהם ומריה טורוק (Abraham, 1994) תיארו חוויות אלו כ"פנטומים", שרידים נפשיים של טראומות לא מעובדות, העוברים בין דורות גם כאשר לא נאמר עליהם דבר מפורש. גלית אטלס (Atlas, 2022) מכנה תהליך זה בספרה "ירושה רגשית" כ"רוחות הרפאים של הלא נאמר ושל הלא יתואר". טראומות שלא עובדו ממשיכות להתקיים בתוך חיי הנפש המשפחתיים, גם כאשר המשפחה עצמה מנסה להשתיק אותן.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא טראומת השואה אשר ממשיכה לעבור בין הדורות גם בקרב בני משפחה שלא חוו אותה באופן ישיר. טראומה זו עשויה לבוא לידי ביטוי בחרדות הוריות מוגברות, בתחושות מתמשכות של סכנה קיומית, בדפוסי אכילה הקשורים למחסור ובקושי לתת אמון בעולם. באופן זה חוויות טראומטיות שאינן מדוברות במפורש ממשיכות להתקיים בתוך המרחב המשפחתי והרגשי.
מחקרים בתחום הטראומה מצביעים על כך שחוויות טראומטיות נשמרות לעיתים ברמה סומטית ולא מילולית, והן מופיעות דרך תגובות גופניות, עוררות יתר או קיפאון רגשי. מחקרים נוירוביולוגיים מצביעים גם על שינויים במערכות הקשורות בוויסות רגשי, בזיכרון ובתגובות סטרס בקרב נפגעי טראומת ילדות מוקדמת (Van der Kolk, 2014).
דניאלי (Danieli, 1998), שחקרה את טראומת השואה, תיארה משפחות המפתחות דפוסי הימנעות מדיבור על כאב באופן שמקשה גם על הדורות הבאים לעבד את החוויה. בהקשר זה, היעדר השיח אינו מעיד על היעדר הטראומה, אלא דווקא על נוכחותה העוצמתית.
מדוע קשה להורים להביט על העבר?
המפגש עם טראומות ילדות מוקדמות כרוך לעיתים בכאב נפשי עוצמתי המאיים על תחושת הלכידות של האדם. פרויד (Freud, 1957) תיאר את מנגנון ההדחקה כניסיון להרחיק מן המודעות תכנים המאיימים על האגו. בהמשך לכך, בולבי (Bowlby, 1988) הציע את מושג "החסימה ההגנתית", שלפיו אנשים עשויים להרחיק חוויות התקשרות טראומטיות מן התודעה כדי לשמר יציבות רגשית.
עבור הורים רבים, ההכרה בפגיעות שחוו בילדותם מאיימת לא רק על זיכרונותיהם אלא גם על זהותם כהורים. ההבנה שהם עצמם נפגעו עלולה לעורר חרדה מפני האפשרות שהם משחזרים דפוסי פגיעה ביחס לילדיהם. במקרים מסוימים ההורה מפתח מנגנוני הכחשה, מינימיזציה או דיסוציאציה כדי להימנע ממגע עם כאב זה. ויניקוט (Winnicott, 1974) תיאר מצב זה כ"פחד מהתמוטטות", חרדה מפני קריסה נפשית שלמעשה כבר התרחשה בעבר אך לא עובדה נפשית.
הקושי להביט על העבר קשור גם לעובדה שטראומה מוקדמת מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית של האדם ואת יכולתו להרגיש מוגן בתוך קשרים. יש הורים שעבורם ההכרה בכאב הילדות מחייבת מפגש מחודש עם תחושות של חוסר אונים, בדידות והשפלה, ולכן הם מעדיפים להרחיק חוויות אלו מן התודעה. ואולם דווקא חוויות שאינן מדוברות ואינן מעובדות ממשיכות להשפיע על הקשרים בהווה, ובפרט על הקשרים עם ילדיהם, מאחר שההורות בהווה מזמנת את זיכרון ההורות שחוו בעברם.
כיצד העבר משתחזר בהווה ובחדר הטיפולים?
כאשר טראומה אינה מעובדת, היא נוטה להשתחזר דרך יחסים בין־אישיים. פרויד (Freud, 1955) תיאר תהליך זה באמצעות המושג "חזרה כפייתית", כלומר – נטייתו של האדם לשוב ולחוות מצבים טראומטיים במקום לזכור ולעבד אותם. ביחסי הורה–ילד שחזור זה עשוי להופיע בתגובות רגשיות קיצוניות, בניתוק רגשי או בדפוסי שליטה ופחד.
כאשר ההורה הוא גם מקור ההגנה וגם מקור הפחד, הילד נותר ללא דמות שתוכל לסייע לו בוויסות מצבי הדחק. מצב זה קשור להתפתחות התקשרות לא בטוחה ולפגיעוּת רגשית מתמשכת. למעשה, יכולתו של הילד להתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים תלויה במידה רבה ביכולתו של ההורה לשאת ולעבד את מצוקתו. כאשר ההורה עצמו מוצף בטראומה בלתי מעובדת, הוא מתקשה לשמש פונקציה מווסתת עבור הילד.
העברה בין־דורית בולטת במיוחד במשפחות שבהן קיימת היסטוריה של התעללות והזנחה. מחקרים מצביעים על כך שהורים שחוו טראומה בילדותם נתונים בסיכון גבוה יותר לחוות קשיים בוויסות רגשי, בתפקוד הורי וביצירת התקשרות בטוחה. כך למשל, אם שחוותה בילדותה דחייה רגשית חמורה עשויה להגיב בביטול או בקיפאון כאשר ילדה מבקש נחמה. מבחינת הילד, חוויית הפנייה אל ההורה מסתיימת שוב ושוב באי־מענה רגשי. לאורך זמן הילד עלול לפתח תחושת חוסר ערך וחרדה מקשר. אספסה (Espasa, 2004) הדגיש בהקשר זה כי במצבים פתולוגיים היחסים בין ההורה לילד הופכים נרקיסיסטיים בעיקרם. הילד אינו נתפס כסובייקט נפרד אלא כהשלכה של חלקים בלתי פתורים של ההורה. במצב כזה, ההורה מתקשה להכיר בצרכיו של הילד ובנפרדותו, והקשר עימו הופך לזירה של שחזור קונפליקטים מוקדמים.
בחדר הטיפולים שחזורי טראומה מופיעים לעיתים קרובות דרך תהליכי העברה והעברה נגדית. המטפל עשוי לחוות תחושות של חוסר אונים, בלבול, כעס או קיפאון, רגשות המשקפים את עולמו הפנימי של המטופל. במקרים רבים המטופל עדיין אינו מסוגל להעניק לחוויותיו מילים, ולכן הן מופיעות בתוך הקשר הטיפולי באמצעות רגשות, תחושות גוף ודפוסי קשר.
כיצד אפשר לסייע בהתרת הקשרים בין העבר להווה?
אחד מתפקידיו המרכזיים של הטיפול הוא להפוך חוויה טראומטית בלתי מעובדת לחוויה שניתן לחשוב עליה, להרגיש אותה ולספר אותה. ויניקוט (Winnicott, 1965) תיאר את חשיבות הסביבה הטיפולית הבטוחה, המאפשרת למטופל לשאת רגשות קשים מבלי להתפרק. בתוך קשר כזה, המטופל עשוי להתחיל לקשר בין תגובותיו בהווה לחוויות עבר שלא קיבלו תוקף ופשר.
העבודה הטיפולית עם הורים הנושאים טראומה בין־דורית של התעללות והזנחה צריכה לנוע דרך שלושה שלבים מרכזיים:
ראשית, זיהוי קולו של התוקפן הפנימי (ההורה הפוגע מן העבר) והפיכתו ל”זר” ולא לחלק אינטגרלי מן העצמי; שנית, הבנת קול זה כהגנה מפני חרדה בלתי נסבלת; ולבסוף, עיבוד האבל על הילדות שלא הייתה ועל הצרכים שלא נענו.
פונגי (Fonagy et al., 2002) הדגיש כי כאשר המטפל מסייע להורה להבין מה הוא מרגיש ומה ילדו מרגיש, נפתחת אפשרות לעצור תגובות אוטומטיות וליצור מרחב לחשיבה. במובן זה, הטיפול אינו מבקש למחוק את הטראומה אלא להפוך אותה מחוויה המשוחזרת באופן כפייתי לנרטיב שניתן להחזיק בו.
דנה אמיר (אמיר, 2018) תיארה תהליך זה באמצעות המושג "פונקציית העד". לדבריה, טראומה יכולה להפוך לזיכרון נפשי רק כאשר אדם אחר מסוגל לשאת אותה יחד עם הנפגע ולהעניק לה צורה נרטיבית. המעבר מזיכרון טראומטי מפוצל לזיכרון נרטיבי מאפשר חיבור בין תחושות גוף, רגשות ומשמעות.
גם לעבודה עם העברה נגדית יש תפקיד משמעותי. המטפל עשוי להרגיש את חוויית חוסר האונים, הנטישה או הפחד שהמטופל עצמו אינו מסוגל לשאת. שימוש מודע בחוויות אלו מאפשר למטפל להבין את הדינמיקה הבין־דורית ולסייע בהפיכתה למודעת וניתנת לעיבוד.
דוגמה טיפולית
מיכל (35), אם יחידנית לשני ילדים בני 6 ו־9, פנתה לטיפול בעקבות תחושות אשמה קשות סביב התפרצויות זעם כלפי ילדיה. היא תיארה את עצמה כ"אם טובה רוב הזמן", אך סיפרה כי ברגעים של עומס, בכי או התנגדות מצד הילדים, היא מאבדת שליטה. במצבים אלו הייתה צועקת, משפילה ולעיתים אף מתנתקת רגשית ומתעלמת מהם למשך שעות. לאחר ההתפרצויות הייתה חווה בושה קשה, בוכה ומבטיחה לעצמה שלא תגיב כך שוב, אך חשה שאינה מצליחה לעצור את עצמה ברגעי לחץ.
במהלך הטיפול מיכל סיפרה כי גדלה בבית עם אם שהייתה ביקורתית, דוחה ומשפילה. אביה נעדר רגשית ולא הגן עליה. בילדותה שמעה שוב ושוב משפטים כגון "תפסיקי לבכות", "את רגישה מדי", ו"בגללך אני משתגעת". מיכל סיפרה כיצד למדה כבר בגיל צעיר להסתיר את רגשותיה ולהפוך ל"ילדה שלא מפריעה", מתוך פחד לעורר את כעסה של אימה.
בטיפול התברר כי ברגעי התלות של ילדיה, המאופיינים בבכי, פחד, צורך בנחמה או היצמדות אליה, מתעוררים בה רגשות עזים של חרדה וזעם. כך למשל סיפרה שכאשר בנה הצעיר בכה וביקש שתישאר לידו, היא חוותה אותו "חונק" ו"תובעני". באחד המפגשים סיפרה:
יום אחד הוא התחיל לבכות כי לא הסכמתי שיראה טלוויזיה. הוא פשוט לא הפסיק. הרגשתי שאני נחנקת. צעקתי עליו: 'די כבר! אתה כמו תינוק!' ואז ראיתי אותו קופא ומתרחק ממני.
המטפלת לא מיהרה לבקר את תגובתה אלא ניסתה ליצור מרחב בטוח שבו יהיה אפשר לחשוב יחד על החוויה. היא אמרה:
נשמע שברגע הזה הרגשת מוצפת מאוד… כאילו אין מקום גם לך.
לאחר שתיקה ארוכה מיכל החלה לבכות ואמרה:
כשהייתי בוכה אימא שלי הייתה אומרת לי שאני הורסת לה את החיים.
רגע זה סימן תחילתו של חיבור בין תגובותיה האוטומטיות כלפי ילדיה ובין חוויות הילדות הלא מעובדות שלה. בהדרגה החלה להבין כי כאשר ילדיה מבטאים תלות או מצוקה, הם מעוררים בתוכה את הילדה הקטנה שלא הורשתה להזדקק, לבכות או לקבל נחמה. במובן זה, תגובותיה אל הילדים לא נבעו רק מן ההווה אלא גם מן העבר שחי בתוכה.
מיכל החלה לזהות כיצד קולה של אימה ממשיך להתקיים בתוכה גם היום. כאשר ילדיה בוכים או זקוקים לה, מופיעים בתוכה משפטים פנימיים כמו: "הוא חלש", "היא עושה דווקא", או "אסור להיכנע לילדים". המטפלת סייעה לה להבין כי מדובר בקול מופנם של הדמות ההורית מן העבר ולא בהכרח בהתנהגות הקשורה לילדיה.
בד בבד נעשתה עבודה על פיתוח יכולת מנטליזציה – היכולת להבין את עולמם הרגשי של הילדים ושל עצמה. המטפלת עודדה את מיכל לעצור לפני תגובה אוטומטית ולשאול את עצמה:
מה הילד שלי מרגיש עכשיו?
מה אני מרגישה עכשיו?
האם אני מגיבה אל הילד שלי, או אל הילדה שהייתי?
שלב משמעותי נוסף בטיפול היה עיבוד האבל על הילדות שלא הייתה לה. מיכל החלה להכיר בכך שמעולם לא קיבלה הרגעה, הגנה או אמפתיה בילדותה. באחד המפגשים אמרה:
אף פעם לא היה מישהו שניחם אותי.
היכולת להתאבל על החסכים ועל הפגיעות שחוותה אפשרה לה לפתח, בהדרגה, עמדה רכה וחומלת יותר כלפי עצמה וכלפי ילדיה.
רגעים אלו בטיפול סימנו שינוי של ממש. הילדים כבר לא נחוו כהתקפה עליה או כאיום, אלא כסובייקטים נפרדים בעלי עולם רגשי משלהם.
לסיכום, המאמר מדגיש כי טראומות ילדות בלתי מעובדות אינן נותרות בעבר אלא ממשיכות להשפיע על חיי הנפש, על ההורות ועל הקשרים הבין־אישיים דרך תהליכים של העברה בין־דורית. הורות עשויה לעורר מחדש חוויות מוקדמות של דחייה, הזנחה או התעללות, ובכך להביא לשחזור לא מודע של דפוסי פגיעה בתוך היחסים עם הילדים. עם זאת, בתוך קשר טיפולי בטוח ומכיל אפשר להתחיל לזהות את הקשר בין העבר להווה, לעבד את הכאב והאבל על הילדות שלא הייתה, ולפתח יכולת לראות את הילד כסובייקט נפרד, בעל צרכים ורגשות משלו. באופן זה, הטיפול מאפשר להפוך טראומה המשוחזרת באופן כפייתי לחוויה שניתן לחשוב עליה, להרגיש אותה ולתת לה משמעות חדשה.
ד"ר שירלי בן-שלמה היא מרצה בכירה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן
וראש המגמה הטיפולית לתואר שני.
מקורות
אמיר, ד' (2018). להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומתית. מאגנס.
Abraham, N. (1994). Notes on the phantom: A complement to Freud's metapsychology. In N. Abraham, & M. Török (1994), The shell and the kernel: Renewals of psychoanalysis (N. Rand, Trans., Vol. 1, pp. 171–176). University of Chicago Press (Original work published 1975).
Atlas, G. (2022). Emotional inheritance: A therapist, her patients, and the legacy of trauma. Little, Brown Spark.
Bowlby, J. (1988). A secure base: Parent-child attachment and healthy human development. Basic Books.
Danieli, Y. (Ed.) (1998). International handbook of multigenerational legacies of trauma. Springer.
Espasa, F. P. (2004). Parent-infant psychotherapy, the transition to parenthood and parental narcissism: Implications for treatment. Journal of Child Psychotherapy, 30(2), 155–171. https://doi.org/10.1080/00754170410001726208
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E., & Target, M. (2002). Affect regulation, mentalization and the development of the self. Other Press.
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant–mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387–421.
Freud, S. (1955). Beyond the pleasure principle. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 18, pp. 1–64). Hogarth Press (Original work published 1920).
Freud, S. (1957). Repression. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 14, pp. 141–158). Hogarth Press (Original work published 1915).
Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment. Hogarth Press.
Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1, 103–107.
להצטרפות לניוזלטר שלנו