לשבור את מעגל הסיכון:

אימהות צעירה במצבי סיכון והצטלבות מיקומי שוליים

חייהן של צעירות במצבי סיכון מתעצבים על רקע שילוב של תהליכים מבניים ואישיים המובילים להדרה חברתית ולהיעדר נגישות למשאבים כלכליים, רגשיים וחברתיים. בהקשר זה, מושג ההצטלבות (intersectionality) מתאר את האופן שבו קטגוריות חברתיות שונות – כגון מגדר, מעמד חברתי, מוצא אתני, עוני וטראומה – פועלות בד בבד ומשפיעות זו על זו ליצירת מציאות חיים מורכבת ורבת־שכבות .(Crenshaw, 1989) הורות בגיל צעיר אינה בהכרח גורם סיכון בפני עצמו, אולם כאשר היא מתקיימת לצד מצבי שוליות והדרה, עולה הסיכון לפגיעה הן באם והן בילד (Wiens et al., 2024).

שלב הבגרות הצעירה, המוגדר לרוב בין השנים 18–26, כולל משימות התפתחותיות של גיבוש זהות, רכישת השכלה, השתלבות בתעסוקה ופיתוח עצמאות כלכלית וחברתית (Arnett, 2000; Tanner & Arnett, 2015). כאשר משימות אלו אינן מושלמות, צעירים עלולים להיכנס לחיים הבוגרים ללא משאבים אישיים וחברתיים מספקים, מה שמגביר את פגיעותם למצבי סיכון (Courtney et al., 2011).

צעירות בסיכון, אשר חוו בילדותן ובנעוריהן אלימות, פגיעות מיניות וחוסר יציבות משפחתית, ולעיתים גדלו במסגרות חוץ־ביתיות, מגיעות לבגרות ללא רשתות תמיכה ממשיות. הן עסוקות בהישרדות – מתמודדות עם עוני, בדידות, תעסוקה פוגענית וחוסר יציבות בדיור ואינן פנויות להתפתחות שמתאפשרת בשלב הבגרות הצעירה (דגן־בוזגלו וחסון, 2016).

בהקשר זה, היריון בגיל צעיר עשוי לעכב רכישת השכלה וביסוס עצמאות כלכלית וזוגית, ועם זאת – גם להוות נקודת מפנה אפשרית לתהליכי שינוי והתארגנות מחודשת (שמעי, 2017). בהשוואה לאימהות מבוגרות יותר, אימהות צעירות נתונות בסיכון גבוה יותר למצוקה נפשית, לדיכאון, לחרדה ולקשיים בתפקוד ההורי. רבות מהן מגדלות את ילדיהן ללא תמיכה משפחתית או זוגית, תוך כדי התמודדות עם עומס רגשי וכלכלי ניכר. הצטברות גורמי הסיכון עלולה לפגוע ביכולת לספק מענה יציב, רציף ומותאם לצורכי התינוק.

גורמי סיכון להזנחה בגיל הרך

הזנחה בגיל הרך מתאפיינת בהיעדר מתמשך של מענה לצרכים רגשיים, פיזיים והתפתחותיים, והיא קשורה לפגיעה רחבת היקף בהתפתחות בתחומים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים, לצד עיכובים התפתחותיים והתקשרות לא בטוחה. השפעות אלו מצטברות לאורך החיים ומחזקות זו את זו.

הזנחה כרונית נחשבת לטראומה בין־אישית הפוגעת בהתפתחות התקינה לאורך זמן. היא משפיעה בעיקר דרך שני מנגנונים מרכזיים: פגיעה בקשר הורה–ילד, המשמש בסיס לוויסות רגשי והתנהגותי, והגברת הפגיעוּת לחשיפה לטראומות נוספות בהמשך החיים (Stoltenborgh et al., 2013).

הגיל הרך הוא תקופה מכרעת בהתפתחות הילד, אך גם שלב של פגיעוּת גבוהה.

התפתחות מיטבית תלויה בדמות מטפלת יציבה, רגישה ופנויה רגשית, המסוגלת להגיב לצורכי הילד באופן מותאם (Lin & Faldowski, 2023). כאשר ההורה מתמודד עם מצוקה נפשית, טראומה בלתי מעובדת, עוני או בדידות, נפגעת יכולתו לספק טיפול עקבי ומיטיב.

במצבים אלו, ילדים לאימהות צעירות במצבי סיכון נתונים בסיכון מוגבר להזנחה ולעיכובים התפתחותיים (De Falco et al., 2014). נוסף על כך, חוויות ילדות שליליות של האם עלולות להעצים סיכון בין־דורי למצוקה (Sun et al., 2018).

גישות תיאורטיות מרכזיות מובילות

הספרות מדגישה את חשיבות העבודה המבוססת קשר (relational practice) עם אימהות צעירות בסיכון. קשר טיפולי יציב, עקבי ולא שיפוטי הוא רכיב מרכזי ביכולת של צעירות להיעזר, בייחוד כאשר הן מגיעות עם חוויות מתמשכות של דחייה, חוסר אמון ופגיעה במערכות יחסים משמעותיות. בהתאם לכך, הדגש הוא על יצירת חוויה של החזקה, שייכות וביטחון בתוך המפגש הטיפולי.

ברוח זו, גישה מודעת טראומה (Trauma-Informed Care) מבוססת על ההבנה שרבות מן האימהות הצעירות חוו טראומות מתמשכות לאורך חייהן, ובהן הזנחה, אלימות ופגיעות מיניות, ניתוק ממשפחותיהן או שהות במסגרות חוץ־ביתיות. טראומות אלו משפיעות על תפיסת העצמי, על יכולות ויסות רגשי ועל תפקוד הורי. גישה זו מבקשת ליצור מרחב טיפולי בטוח, צפוי ולא שיפוטי, ולהבין התנהגויות – המוגדרות לעיתים כקושי או התנגדות – כתגובות הישרדותיות.

מודל העבוד של "אם-הדרך"

גישה מודעת־עוני (poverty-aware social work) מדגישה כי יש להבין מצבי הזנחה וקושי הורי גם בהקשרם המבני. עוני, חוסר יציבות בדיור וחסמים תעסוקתיים אינם רק רקע למצוקה אלא הם גורמים מרכזיים המשפיעים באופן ישיר על יכולת ההורות ועל רווחת הילד. בהתאם לכך נדרש שילוב בין מענה רגשי ובין סיוע קונקרטי בתחומי חיים שונים.

התפיסה הדו־דורית כבסיס להתערבות

הגישה הדו־דורית (two-generation approach) מרחיבה את המבט ומתמקדת בקשר ההדדי בין רווחת ההורה להתפתחות הילד. היא מדגישה כי לא ניתן לקדם התפתחות מיטבית של ילדים ללא התייחסות לצורכיהם הרגשיים, ההתפתחותיים והחברתיים של הוריהם (Shonkoff & Fisher, 2013). לכן יש חשיבות לפעילות בו־זמנית לחיזוק ההורה ולקידום הילד. מחקרים מצביעים על כך שהתערבויות דו־דוריות עשויות להפחית מצבי סיכון, לחזק מסוגלות הורית ולתרום להתפתחות רגשית וקוגניטיבית של ילדים בגיל הרך.

גישות אלו משתלבות לכדי בסיס תפיסתי משותף להתערבות עם אימהות צעירות במצבי סיכון, הנשענת על שילוב בין קשר טיפולי, הבנה של הקשרי חיים מבניים, והתייחסות משולבת לאם ולילד כיחידה דינמית אחת.

מודל העבודה של "אם הדרך"

המיזם פועל בשלושה צירי התערבות עיקריים:

1. התפתחות אישית של האם

רבות מן הצעירות מגיעות ללא כישורי חיים בסיסיים, וללא השכלה מספקת או ניסיון תעסוקתי יציב. בהתאם לכך נבנית לכל צעירה תוכנית אישית, המותאמת לצרכיה ולשלב ההתפתחותי שלה, כדי לאפשר מעבר מהישרדות מתמשכת לחיים של בחירה, יציבות ותכנון עתיד. הליווי כולל תחומי חיים מרכזיים, כגון ניהול כלכלי, מיצוי זכויות, התמודדות עם חובות והיכרות עם מערכות בירוקרטיות, ולעיתים מדובר בהתנסות ראשונית בניהול תקציב או ביצירת יציבות כלכלית בסיסית.

בתחום התעסוקה וההשכלה ניתן ליווי פרטני והכוונה, בהתאם לצרכים השונים של הצעירות: חלקן משתלבות בתעסוקה יציבה, ואחרות זקוקות להפחתת עומסים כדי להתפנות ללימודים, להתפתחות אישית או לחיזוק הקשר עם ילדיהן.

נוסף על כך מוצע טיפול רגשי פרטני מתוך ההבנה שרבות מהצעירות מתמודדות עם טראומה מורכבת, דחייה או הזנחה. הטיפול מאפשר עיבוד של חוויות העבר וחיזוק תחושת העצמי. לצד זאת פועלת קבוצה טיפולית בגישת DBT, המפתחת מיומנויות של ויסות רגשי, סבילות למצוקה ותקשורת בין־אישית, ותורמת גם להפחתת בדידות ולחיזוק תחושת שייכות.

2. חיזוק ההורות והקשר הדיאדי

ההתערבות כוללת הדרכה הורית, טיפול דיאדי וקבוצות אימהות, בהתבסס על מודלים מחקריים בתחום בריאות הנפש של הילד. אחד החשובים בהם הוא טיפול CPP, המתמקד בחיזוק הקשר הורה–ילד ובהבנת השפעתן של טראומות מוקדמות על איכות ההתקשרות.

הטיפול מאפשר עיבוד משותף של חוויות טראומה בתוך מערכת היחסים ויצירת חוויה מתקנת ומיטיבה. מחקרים מצביעים על תרומתו להפחתת סימפטומים פוסט־טראומטיים ולחיזוק המסוגלות ההורית (Lieberman et al., 2015).

רבות מן האימהות גדלו בעצמן בסביבות מאופיינות באלימות, הזנחה או חוסר יציבות, ולעיתים – ללא מודלים הוריים מיטיבים. התוכנית מסייעת להן לפתח הבנה של צורכי הילד, יכולת ויסות עצמי במצבי לחץ וחיזוק הורות בטוחה ומותאמת.

3. קידום התפתחות הילד

המיזם רואה בילד ישות עצמאית ונפרדת מהאם, בעלת צרכים התפתחותיים ורגשיים משלה. בהתאם לכך מתקיים מעקב התפתחותי, שילוב במסגרות חינוכיות וליווי האם בהתמודדות עם צרכים אלו.

במקרים שבהם האם מתקשה לספק מענה עקבי, הצוות ממלא באופן זמני פונקציות הוריות חסרות, עד לחיזוק יכולותיה. כך למשל, תינוקות עד גיל שנה זוכים לטיפול ישיר במסגרת התוכנית, מתוך הבנת חשיבותה של היציבות בגיל הרך.

בד בבד נעשית עבודה במרחב החיים. המפגש הבלתי אמצעי עם הצוות לאורך שעות היום ובמרחבי חיים שונים (דירת המשפחה, מרכז טיפולי, גינת משחקים וכדומה) משמש גם מרחב למידה עבור האם בנושאים כגון משחק, הרגעה, סדר יום והבנת צורכי התינוק. קשר רציף עם אנשי מקצוע מאפשר זיהוי מוקדם של קשיים התפתחותיים והתערבות בהתאם.

דיור כמענה בסיסי

חוסר יציבות בדיור זוהה כגורם סיכון ממשי לפגיעה בתפקוד ההורי ולהחמרת מצבי מצוקה. בהתאם לגישת "דיור תחילה" (housing first), דיור יציב נתפס כתנאי בסיסי להתערבות אפקטיבית.

יציבות מגורים מאפשרת הפחתת תחושה של הישרדות יומיומית, חיזוק תחושת ביטחון אצל האם והילד ופניוּת לתהליכי שינוי, קשר והתפתחות.

תיאור מקרה

אושר, בת 23, גדלה בסביבה משפחתית המאופיינת באלימות בין ההורים, ולעיתים גם כלפיה. כבר בילדותה חוותה את הבית כמקום לא בטוח, ובגיל צעיר החלה להתרחק ממנו. מגיל 11 נהגה לשוטט ברחובות, נעדרה מבית הספר ונחשפה למצבי סיכון שונים, ובהם צריכת אלכוהול וקשרים עם נערים מבוגרים ממנה. אימה התקשתה להציב גבולות ולהעניק השגחה עקבית.

בהיותה בכיתה ז' הופנתה למסגרת פנימייתית, ולאורך השנים עברה בין מסגרות שונות. בגיל 17 נשרה ממערכת החינוך וחזרה להתגורר בבית אימה, לצד עבודה מזדמנת וחידוש קשר זוגי. בגיל 18 היא הרתה ובחרה לבצע הפלה, חוויה שהותירה בה תחושות קשות של אשמה וצער.

כעבור כמה שנים הרתה שוב. בן זוגה התנגד להמשך ההיריון, ואושר חוותה אמביוולנטיות רבה, לצד תקווה ליכולת לבנות קשר אימהי מיטיב לאחר הלידה. בִּתה, שיר, נולדה בלידה תקינה, אך בחודשים הראשונים התקשתה אושר להתחבר אליה וחוותה ניכור, בלבול ותחושת הצפה רגשית. היא שבה להתגורר בבית אימה, וזו קיבלה על עצמה חלק מרכזי בטיפול בתינוקת.

בתקופה זו התקשתה אושר לתפקד בעקביות כאם, הסתגרה וחוותה מצוקה רגשית של ממש. באותה עת גבר המתח בינה ובין אימה סביב שאלת יכולתה ההורית, לצד חשש מפני מעורבות של שירותי הרווחה.

כאשר שיר הייתה בת שמונה חודשים הופנתה אושר לתוכנית "אם הדרך", והחלה בתהליך ליווי שכלל תמיכה רגשית פרטנית, הדרכה הורית, טיפול דיאדי וליווי בבניית מסגרת חיים יציבה.

בחודשים הראשונים ניכרה ירידה הדרגתית ברמת החרדה והדריכות, לצד התחלה של יצירת שגרה קבועה עבור האם והילדה. אושר הרגישה לראשונה כמטפלת העיקרית והאחראית לשיר. היא רכשה מיומנויות הוריות בסיסיות ופיתחה יכולת לוויסות במצבי לחץ. לצד זה היא החלה לעצב מחדש את סביבת המגורים שלה ולייצר תחושת בית, והביעה עניין ראשוני בביסוס עצמאות כלכלית ותעסוקתית.

בהמשך התאפשר, בהדרגה, חיזוק הקשר אם–ילדה, שיפור ביכולתה של אושר לזהות את צורכי שיר, לאפשר לה חקירה והתפתחות ולספק מענה רגשי עקבי יותר. בד בבד היא שולבה בליווי תעסוקתי ולימודי ראשוני, והחלה לבחון כיווני הכשרה מקצועית.

התהליך התקיים לצד טיפול רגשי פרטני מתמשך, שבו עסקה אושר בעיבוד חוויות ילדותה ובהבנת דפוסי הקשר בחייה, כחלק מבניית זהות אימהית ואישית יציבה יותר.

דיון

המקרה של אושר מדגים כיצד מצבי סיכון בקרב אימהות צעירות אינם תוצאה של גורם יחיד, אלא של הצטברות ממושכת של טראומה, עוני, היעדר יציבות משפחתית והדרה חברתית. גורמים אלו מעצבים הן את התפקוד ההורי והן את התפתחות הילד, והם פועלים ברמה האישית, המשפחתית והמערכתית בעת ובעונה אחת.

סיפורה של אושר משקף דפוסים אופייניים המתוארים בספרות על צעירות במצבי סיכון: חשיפה מוקדמת לאלימות והזנחה, מעבר בין מסגרות, חוסר יציבות מתמשך והיעדר עורף משפחתי בטוח. חוויות אלו משפיעות על יכולת הוויסות, על תחושת המסוגלות ההורית ועל היכולת לבסס קשרים יציבים ומיטיבים.

בהקשר זה, ההתערבות מדגישה את חשיבות המעבר מגישה ממוקדת בעיה לגישה מודעת טראומה, השואלת לא רק "מה הבעיה בתפקוד ההורי", אלא "מה עיצב את דפוסי ההורות הללו". שינוי זה מאפשר ליצור מרחב טיפולי שאינו שיפוטי, מבוסס על הבנה של התנהגויות כהתמודדות הישרדותית.

נוסף על כך, המקרה ממחיש את מרכזיותו של קשר טיפולי יציב ומתמשך בתהליכי שינוי. הקשר עם הצוות בתוכנית אִפשר לאושר חוויה הדרגתית של אמון, יציבות ונוכחות עקבית – תנאים שלא התקיימו לאורך חייה המוקדמים.

מרכיב משמעותי נוסף הוא תרומת היציבות הפיזית והדיור. יצירת מסגרת חיים קבועה אפשרה הפחתה של מצב הישרדות מתמשך והפנתה משאבים רגשיים לתהליכי הורות והתפתחות. בהתאם לכך אפשר לראות כי תנאים בסיסיים של ביטחון ויציבות מהווים בסיס הכרחי להתערבות טיפולית אפקטיבית.

מן המקרה עולה גם החשיבות של התערבות דו־דורית: שיפור ביכולת הוויסות של האם, בהבנת צורכי הילד וביכולת ההתקשרות משפיע ישירות על איכות ההתפתחות של הילדה. בד בבד, חיזוק תפקוד יומיומי, תעסוקתי ואישי של האם תורם לבניית זהות הורית ואישית יציבה יותר.

לבסוף, אפשר לראות כי תהליכי שינוי במצבי סיכון אינם ליניאריים, אלא הם מתרחשים בהדרגה, בתנועות של התקדמות והתייצבות. לכן עבודה עם אוכלוסיות אלו מחייבת פרספקטיבה ארוכת טווח, סבלנות טיפולית והכרה בכך ששינוי מתבסס על הצטברות של חוויות מתקנות קטנות לאורך זמן.

סיכום

תוכנית "אם הדרך" מבוססת על תפיסה מניעתית המבקשת לזהות ולהחזיק את המורכבות הרבה של חיי אימהות צעירות במצבי סיכון ושל ילדיהן בגיל הרך. באמצעות שילוב בין עבודה מודעת טראומה, גישה דו־דורית, מענה לצרכים קונקרטיים ובניית קשרים מיטיבים ויציבים, התוכנית שואפת לצמצם מצבי הזנחה ולאפשר יצירת מסלול חיים יציב ובטוח יותר עבור האם והילד גם יחד. כאשר אימהות צעירות במצבי סיכון מקבלות תנאים של יציבות, קשר מיטיב, הכרה בכוחותיהן ומענה מותאם לצורכיהן, ניתן לצמצם מצבי סיכון והזנחה וליצור אפשרות ממשית לשבירת מעגלי מצוקה בין־דוריים.