מדור מה חדש – מפגש מחקרי

הקדמה

הזווית הראשונה מתבוננת בהשלכות בין־דוריות של התעללות והזנחה בילדות – כיצד שני הצדדים, ההורה שנפגע בילדותו וילדו הבוגר, תופסים את הקרבה ביניהם.

הזווית השנייה מתרכזת במניעה וזיהוי מוקדם, במערכת הבריאות, של התעללות והזנחה בילדים, באמצעות כלי הערכה אוניברסליים והתערבויות עם הורים.

הזווית השלישית מתבוננת ברכיבי התערבויות טיפוליות עם הורים, שנמצאו יעילות במניעה או בהפחתת הישנות של פגיעה בילדים על ידי הוריהם.

שלוש הזוויות גם יחד מספקות הצצה אל מרכיבים שונים הקשורים להתערבויות עם הורים, בדגש על חשיבות הפניית מבט הן אל חוויות העבר ודפוסי ההורות והקשר הדיאדי, והן אל תפקידן של המערכות בזיהוי מוקדם של פגיעה בילדים על ידי הוריהם, בתמיכה ובמתן התערבות הורית איכותית הכוללת רכיבי טיפול יעילים ומותאמים.

מחקר ראשון

בין קרבה לריחוק: אינטימיות דיאדית בין הורים לצאצאיהם בצל היסטוריה הורית של פגיעה בילדות

Talmon, A., Ashkenazi, G., Hollander, Y., & Tsur, N. (2025). The push and pull of closeness: Dyadic parent-offspring intimacy in the shadow of parental history of child maltreatment. Child Abuse & Neglect, 169, 107648.

מטרת המחקר

חשיפה של אדם להתעללות והזנחה בילדותו עשויה להשפיע במידה ניכרת על הורותו – על הדינמיקה במשפחה שבנה בבגרותו ועל הקשר עם ילדיו. מחקר זה ביקש לבחון כיצד היסטוריה של התעללות והזנחה בילדות אצל הורים קשורה לתחושת הקרבה הרגשית ביניהם ובין ילדיהם הבוגרים.

שלא כמחקרים קודמים, שבדקו לרוב נקודת מבט אחת – של ההורה או של הילד – מחקר זה בחן את תפיסותיהם של שני הצדדים ואת הפערים ביניהן. באמצעות המונח "אינטימיות", המתייחס בין היתר לתקשורת רגשית, אמון, אמפתיה ותחושת קרבה, בחנו החוקרים כיצד ההורה תופס את הקרבה הרגשית אל ילדו הבוגר, כיצד הילד הבוגר תופס את הקרבה הרגשית אל ההורה, ואם קיימת התאמה או אי התאמה בין תפיסותיהם.

כמנגנונים אפשריים שעשויים להסביר את הקשר בין היסטוריה של התעללות והזנחה בילדות ובין הקרבה בקשר הורה–ילד, בחנו החוקרים תסמיני פוסט־טראומה, קשיים בארגון העצמי[1] ודפוסי התקשרות לא בטוחה – חרדתית או נמנעת.

 שיטת המחקר

המחקר, אשר התבסס על מדגם נוחות, נערך בקרב 452 זוגות שכללו הורה בן 40–70 וילד בוגר בן 18–35, כלומר – 904 משתתפים בסך הכול. המשתתפים מילאו שאלוני דיווח עצמי שמדדו ארבעה מרכיבים עיקריים: חוויות של התעללות והזנחה בילדות; תסמיני פוסט־טראומה מורכבת שכללו תסמיני פוסט־טראומה וקשיים בארגון העצמי; סגנונות התקשרות לא בטוחה; תחושת אינטימיות רגשית בקשר הורה–ילד.

החוקרים חישבו גם את הפער בין תפיסת הקרבה של ההורה לתפיסת הקרבה של הילד. כך היה אפשר לבחון לא רק אם מידת הקרבה נתפסת כגבוהה או נמוכה, אלא גם אם שני הצדדים רואים את הקשר באופן דומה.

הממצאים

ממצאי המחקר מצביעים על קשר מורכב, שאינו פועל בכיוון אחד, בין פגיעה שחוו הורים בילדותם ובין תחושת הקִרבה ביניהם ובין ילדיהם הבוגרים.

בקרב ההורים היסטוריה של פגיעה בילדות הייתה קשורה לשני דפוסים שונים – הורה שדיווח על תסמינים פוסט־טראומטיים רבים יותר חווה ריחוק גדול יותר מילדיו הבוגרים, לעומת הורה שדיווח על תסמינים רבים יותר של קשיים בארגון העצמי, וחווה קרבה רבה יותר לילדיו. קרבה זו אינה מעידה בהכרח על דפוס של קשר מיטיב, שכן הוא עשוי להיות קשור דווקא לקושי בוויסות רגשי המאפיין קשיים בארגון העצמי.

בקרב הילדים הבוגרים נמצא כי היסטוריה של פגיעה בילדות, בשילוב נטייה לדפוס התקשרות נמנעת, הייתה קשורה לרמת קרבה נמוכה יותר ביניהם ובין הוריהם. לעומת זאת, באופן דומה לממצאים בקרב ההורים, ילדים בוגרים בעלי היסטוריה של פגיעה בילדות שדיווחו על קשיים רבים יותר בארגון העצמי חוו קרבה רבה יותר להוריהם.

בעניין הפער בין תפיסת הקרבה מצד ההורה לתפיסת הקרבה של הילד, נמצא כי הורים שהיו בעלי רמות גבוהות יותר של תסמינים פוסט־טראומטיים וילדיהם נטו לתפוס את איכות הקשר ביניהם באופן דומה. הסבר אפשרי לכך הוא שהורים אלו פיתחו דריכות־יתר לרמזים בקשר, ואילו ילדיהם פיתחו רגישות גבוהה למצבם הנפשי של ההורים – ועל כן נוצרה התאמה גבוהה יותר בתפיסותיהם. עם זאת, מודעות הדדית זו אינה מעידה בהכרח על דפוס קשר מיטיב או בריא.

לעומת זאת, בקרב הורים בעלי דפוס התקשרות חרדתי נמצא פער גדול יותר בין האופן שבו תפסו את הקרבה הרגשית ובין האופן שבו ילדיהם תפסו אותה. הסבר אפשרי לכך הוא שהורים בעלי התקשרות חרדתית נוטים להפגין רצון עז לקרבה אשר עלולה להיחוות על ידי ילדיהם כחודרנות. לחלופין, פחד מדחייה בקרב הורים אלו עלול להוביל לנסיגה בקשר, גם אם הילדים מבקשים לשמר אותו.

נוסף על כך, הממצאים מצביעים על משמעויות בין־דוריות של טראומה בילדות. כך למשל, דפוס התקשרות נמנעת בקרב הורים שנחשפו להתעללות בילדותם ניבא דפוס התקשרות נמנעת גם בקרב ילדיהם ורמת קרבה רגשית נמוכה יותר. עוד דפוס שעובר מהורים לילדיהם, כפי שנמצא, הוא קשיים בארגון העצמי, דפוס שכאמור נמצא קשור לרמת קרבה רגשית גבוהה יותר. אם כן, באופן דומה למחקרים אחרים, נראה כי ילדים עשויים "לספוג" את סגנון ההתקשרות ואת הקשיים בארגון העצמי של הוריהם.

בסיכומו של דבר, המחקר מדגים כיצד להתעללות והזנחה בילדות יש השפעה בין־דורית על ההורים, על ילדיהם הבוגרים ועל הקשר ביניהם – דרך גורמים מתווכים, כגון תסמינים פוסט־טראומטיים, קשיים בארגון העצמי ודפוסי התקשרות. ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של התערבות טיפולית מודעת־טראומה, הנשענת על הבנה של תפיסות הקרבה בין הורים לילדים ועל ההשפעות הבין־דוריות המתמשכות של פגיעה בילדות.

מחקר שני

מניעת פגיעה בילדים דרך הקניית דפוסי הורות מיטיבה במערכת הבריאות – הזדמנויות שהוחמצו

Wee, S. E., Dietrich, M. S., Adkins, A., Masciale, M., Carr, V. L., Gigante, C. I., Holden, G. W., & Scholer, S. J. (2025). Missed opportunities to support parents' use of healthy discipline. Child Abuse & Neglect, 161, 107257.‏

מטרת המחקר 

המחקר ביקש לבדוק מה שיעור ההורים שמחזיקים בהתנהגויות ועמדות חינוכיות שעלולות לפגוע ברווחת ילדיהם ומקבלים הדרכה או סיוע מהצוות במרפאות הילדים. החוקרים ביקשו גם לבדוק אם קיים קשר בין מאפיינים סוציו־דמוגרפיים לדפוסי הורות שעשויים להיות פוגעניים ולעמדות כלפי ענישה גופנית. 

המחקר התבסס על התפיסה שלפיה אחת הדרכים למנוע התעללות בילדים היא זיהוי מערכתי מוקדם של דפוסי משמעת הוריים שאינם מיטיבים ואף עלולים להיות פוגעניים. דפוסים אלו אינם בהכרח שקולים להתעללות, אך הם עשויים להיות גורמי סיכון מקדימים או להוביל לפגיעה אם הם נעשים בתדירות גבוהה ובאופן חמור.

שיטת המחקר

המחקר נערך בשנים 2017–2018 במרפאת ילדים בעיר נאשוויל שבארצות הברית, המספקת שירות לאוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית. השתתפו בו 807 הורים לילדים בני 6 חודשים עד 10 שנים אשר הגיעו לביקור במרפאה.

ההורים מילאו שאלון שכלל שלושה מרכיבים: הראשון אסף מאפיינים סוציו־דמוגרפיים; השני בחן עמדות כלפי מכות בישבן כאקט של "ענישה חינוכית"; השלישי בחן שימוש בהתנהגויות כגון צעקות, איומים, השפלה וענישה גופנית לצורכי חינוך ומשמעת.

בד בבד ניתחו החוקרים סיכומים בתיקים הרפואיים של הילדים ובדקו אם במהלך הביקור במרפאה קיבלו הוריהם ייעוץ ותמיכה הקשורים להורות, או הופנו להדרכת הורים.

הממצאים

המחקר לא מצא קשר מובהק בין מאפיינים סוציו־דמוגרפיים ובין עמדות חיוביות של הורים כלפי ענישה גופנית. אשר להתנהגויות ודפוסי משמעת שעלולים לפגוע ברווחת הילד, נמצא כי הורים שלא נישאו מעולם או שהגדירו את מצבם המשפחתי כ"אחר", וגם הורים ליותר מילד אחד, דיווחו על שימוש רב יותר בדפוסים אלו. עם זאת, עוצמת הקשרים הייתה נמוכה עד מתונה. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים שהצביעו על קשר חלש בין מאפיינים סוציו־דמוגרפיים ובין פרקטיקות הוריות לא מיטיבות.

כמו כן מצא המחקר כי מבין כלל ההורים שנבדקו, כ־40% החזיקו בעמדות חיוביות במידה בינונית־גבוהה כלפי שימוש בענישה גופנית, כלומר מכה בישבן, כאמצעי משמעת. נוסף על כך, כ־46% מההורים קיבלו ציון בינוני־גבוה במדד שבחן שימוש בדפוסי משמעת לא מיטיבים או פוגעניים, כגון צעקות, איומים, השפלה או ענישה גופנית.

בקרב הורים אלו, ביותר מ־80% מהמקרים לא נמצא תיעוד בתיקים הרפואיים של ילדיהם שהם קיבלו ייעוץ, הדרכה או הפניה להדרכת הורים במסגרת המרפאה. כלומר, רק חלק קטן מההורים שהחזיקו בעמדות או שנטו לדפוסי התנהגות שעלולים לפגוע בילד קיבלו ייעוץ או הפניה להדרכה במהלך ביקורם במרפאה. מכך הסיקו החוקרים כי הוחמצו הזדמנויות ממשיות למניעת פגיעה בילדים.

המאמר מפנה זרקור אל התפקיד המשמעותי של מערכת הבריאות, בפרט של מרפאות הילדים, במניעת פגיעה בילדים. מסקנתו המרכזית היא שבשל הקושי של הצוות בזיהוי דפוסים ועמדות הוריות לא מיטיבות ופוגעניות, המערכת מחמיצה הזדמנויות רבות לסייע להורים שזקוקים לתמיכה, ייעוץ והדרכה – וכך מחמיצה הזדמנויות להגן על ילדים מפני פגיעה. הכרה במגוון החסמים שעימם מתמודד הצוות, ובהם מגבלות זמן ומחסור בכלי הערכה רלוונטיים, מלמדת כי פער זה אינו נובע בהכרח מ"כשל" אישי של אנשי המקצוע – הוא מעיד על הצורך המערכתי בכלים מובנים ויעילים המוטמעים בשגרת העבודה. על כן ממליצים החוקרים לשלב בשגרה כלי הערכה אוניברסליים קצרים בפעילות השוטפת של המרפאה, באופן שאינו תלוי במאפיינים הסוציו־דמוגרפיים. כלים אלו עשויים לסייע לצוות המרפאה לזהות עמדות ודפוסי התנהגות הוריים שעלולים לפגוע ברווחת הילד, ולספק בהקדם מענה שיקדם מניעת פגיעה בילדים.

מחקר שלישי

מה כוללות התערבויות מועילות עם הורים שפגעו בילדיהם? סקירה שיטתית של רכיבי ליבה טיפוליים

Younas, F., & Gutman, L. M. (2026). Unpacking parenting intervention content for child maltreatment: A systematic review examining core components. Trauma, Violence, & Abuse, 27(1), 66-88.‏

מטרת המחקר

מטרת המחקר היא לזהות רכיבי ליבה שעשויים להיות יעילים בהתערבויות טיפוליות המיועדות להתמודד עם סוגים שונים של פגיעה בילדים על ידי הוריהם. לשם כך ביקש המחקר לבחון את הרכיבים המרכזיים של התערבויות המכוונות להורים ושנועדו למנוע או להפחית הישנות פגיעה בילדיהם. נוסף על כך ביקש המחקר לבדוק כיצד רכיבי ההתערבות משתנים על פי סוגי הפגיעה, כדי להבין לאיזה מהם יש פוטנציאל להיות מועיל במניעתם או בצמצומם.

שיטת המחקר

לצורך בחינת שאלות המחקר נערכה סקירה שיטתית של מחקרי הערכה כמותיים, שבחנו התערבויות המיועדות להורים בהקשר של פגיעה בילדיהם. בסקירה נכללו רק מחקרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים שעברו הליך של ביקורת עמיתים ונערכו בין השנים 1980–2022.

שאלת המחקר הראשונה התמקדה בשני היבטים מרכזיים של רכיבים העשויים להיות יעילים במניעה או בהפחתה של פגיעה בילדים על ידי הוריהם: ההיבט הראשון הוא רכיבי ההתערבות, מתוך התייחסות לרכיבים "הקשריים" – כלומר, לפרקטיקות שנועדו לסייע להורים, ולרכיבים "מבניים" – כלומר, למסגרת ההתערבות ("סטינג"), למשל – מסגרת קבוצתית או פרטנית. ההיבט השני הוא אופן העברת ההתערבות, למשל – דרך תרגול מעשי או דרך הקניית ידע. רכיבי התערבות אלו מופו לפי הרמות השונות במודל האקולוגי של ברונפנברנר ואחרים. למשל, רכיב התערבות שהתמקד בשיפור יחסי הורה–ילד סווג ברמת "מיקרו־משפחה". שאלת המחקר השנייה בחנה באיזה אופן רכיבי ההתערבות משתנים על פי סוג הפגיעה שההתערבות מיועדת לו, מתוך התייחסות לפגיעה פיזית, פגיעה מינית, פגיעה רגשית והזנחה.

הממצאים

מתוך 2,667 מאמרים אשר אותרו בסקירה הראשונית, 60 מחקרי הערכה עמדו בקריטריוני ההכללה ונכללו בניתוח. המחקרים ייצגו 15 מדינות שונות, אך רובם (86%) נערכו במדינות מערביות בעלות הכנסה גבוהה. בסך הכול השתתפו במחקרים 56,939 משתתפים, רובם הורים ומשפחות.

מתוך המחקרים, 33 התמקדו בהורים שהוגדרו בסיכון לפגיעה בילדים, למשל – הורים שהופנו אל שירותי הגנת הילד או שהיו בעלי רישום לא מאומת של פגיעה; 27 מחקרים התמקדו במקרים שבהם הייתה פגיעה מאומתת בילדים. תוצאות ההתערבות נמדדו באמצעות כמה מדדים: שאלוני דיווח עצמי, תצפיות, הפניות לשירותי רווחה ורשומות מאומתות של פגיעה בילדים. מתוך 60 מחקרי ההערכה, 41 הציגו התערבויות יעילות שהיו בעלות השפעה על מניעה או הפחתה של פגיעה בילדים.

אשר לרכיבי ההתערבות, נמצאו כמה רכיבים שהיו שכיחים בהתערבויות שנחשבו יעילות: ברמת המיקרו, הכוללת את ההורה, הילד והיחסים ביניהם, הרכיבים השכיחים ביותר היו הצבת מטרות והשגתן (למשל, הצבת מטרות הקשורות בבריאות הנפשית של ההורה); ויסות רגשי של ההורה; הקניית מיומנויות בפתרון בעיות; חינוך בנושא התפתחות הילד; סיוע להורים בניהול תגובותיהם להתנהגויות מאתגרות של הילד וחיזוק מערכות יחסים בתוך המשפחה, עם החברים ועם אנשי המקצוע. ברמת המזו, כלומר ברמת הסביבה הקרובה של המשפחה והקשרים בינה ובין מערכות תמיכה שונות, בלטו במיוחד ביקורי בית, תמיכה חברתית ומפגשי הורים קבוצתיים. ברמת המקרו לא נמצאו רכיבי התערבות.

נוסף על כך, הסקירה בחנה את הטכניקות השכיחות ביותר שבאמצעותן הועברו ההתערבויות. בכל הרמות האקולוגיות הטכניקות השכיחות שנמצאו היו מתן תמיכה חברתית, כגון ייעוץ בנושא ניהול כעסים והדרכה לביצוע התנהגות, למשל – לימוד דרכים להצבת גבולות לילדים. ברמת המיקרו – פרט הייתה שכיחה במיוחד טכניקת המשוב, כגון שיקוף רגשות ההורה כדי לסייע לו בוויסות רגשי. ברמת המיקרו – משפחה בלטה הדגמת התנהגות, למשל – באמצעות צפייה משותפת בסרטון שמתעד אינטראקציה בין ההורה לילד ומתן משוב עליה. ברמת המזו בלטה טכניקת תמיכה חברתית, למשל – סיוע לנשים הרות במציאות דיור טרם הלידה.

אשר להבדלים בין סוגי הפגיעה, מתוך 41 ההתערבויות שהראו יעילות, 27 התייחסו לסוג מסוים של פגיעה. לפגיעה פיזית נמצא מספר הרכיבים הייחודיים הרב ביותר, ובהם הערכה קוגניטיבית, חיזוק המוטיבציה ההורית וקידום טיפול בריאותי טרום־לידתי לאם. להזנחה נמצא רכיב ייחודי אחד בלבד – ניהול התנהגויות בריאות מסכנות של ההורים. להתעללות רגשית או מינית לא נמצאו רכיבי התערבות ייחודיים.

רכיבי ההתערבות שהיו משותפים לכל סוגי הפגיעה כללו, בין היתר, הקניית מיומנויות בפתרון בעיות, ויסות רגשי הורי ומשחקי תפקידים לתרגול הורות חיובית.

הממצאים מלמדים כי ישנם כמה רכיבי התערבות ואופני העברה שכיחים אשר עשויים להיות יעילים במניעה או בהפחתה של פגיעה בילדים על ידי הוריהם. חלק מרכיבים אלו היו ייחודיים לסוג מסוים של פגיעה, בעיקר התעללות פיזית, ואחרים היו משותפים לארבעת סוגי הפגיעות שנבחנו.

החוקרים מציינים כי נדרש מחקר נוסף שיתמקד ברכיבי התערבות המכוונים לפגיעה רגשית או מינית, וכי יש להגדיר באופן מדויק יותר את רכיבי ההתערבות, במקום להשתמש במונחי־על כגון "תמיכה חברתית". הגדרה מדויקת תאפשר להעריך טוב יותר את תרומת הרכיבים השונים ולהשוות התערבויות. כמו כן נדרשת הרחבה של המחקר להקשרים תרבותיים מגוונים יותר כדי לקדם מניעה והפחתה של פגיעה בקרב ילדים הבאים ממשפחות מקבוצות שונות באוכלוסייה.