דבר העורכות

בעשורים הראשונים להתפתחות תחום הגנת הילד התמקדה העבודה עם הורים פוגעים בעיקר בהפסקת התנהגויות פוגעניות ובהגנה על הילד, ונשענה במידה רבה על גישות סמכותיות וביקורתיות.

בהקשר זה, ההתייחסות לתהליכי שינוי ביחסי ילד-הורה ולתיקון הקשר ביניהם הייתה מוגבלת יחסית. נוסף על כך,  גם בעבודה עם הורים שאינם פוגעים במישרין, שילדיהם נפגעו מהתעללות או מהזנחה, ההורה לא נתפס תמיד כשותף מרכזי בהחלמת הילד, וההתערבות נטתה להתמקד בעיקר בצורכי הילד עצמו. תפיסה זו השתנתה בהדרגה עם התפתחות החשיבה המערכתית, תיאוריית ההתקשרות והגישות הדיאדיות אשר מיצבו את הקשר הורה–ילד כמרחב מרכזי של ריפוי ושינוי.

החל מסוף שנות ה־70 התפתחה החשיבה המערכתית והמשפחתית, שהציעה לראות את ההתעללות וההזנחה בהקשר רחב יותר – של דפוסים משפחתיים, השפעות בין־דוריות ותנאי חיים חברתיים וסביבתיים.

עם התבססותה של תיאוריית ההתקשרות התחזקה ההבנה שהפגיעה בילד מתרחשת גם בתוך מערכת היחסים עם דמות ההתקשרות המרכזית שלו. כך התפתחו התערבויות דיאדיות הממוקדות בהורה ובילד יחד, מתוך ההכרה בכך שהקשר עצמו אומנם עשוי להיות מקור לפגיעה אך גם מקור לריפוי.

בשנות ה־90 ובראשית שנות האלפיים התפתחו מודלים מבוססי ראיות, בהם Child-Parent Psychotherapy (CPP) – מודל  שצמח מתוך עבודתה של סלמה פרייברג והורחב על ידי אליסיה ליברמן ופטרישיה ון הורן. מודלים אלו סימנו מעבר מהתמקדות בשינוי התנהגותי בלבד לעבודה מעמיקה על משמעות ההורות, על  טראומות בין־דוריות ועל היחסים שבין ההורה לילד.

בעשורים האחרונים התגבשה תפיסה הרואה בהורים שותפים מרכזיים בתהליך הטיפולי, כל עוד השיתוף בטוח ומיטיב עבור הילד. לצד זאת התחזקה גישה מודעת־טראומה, המדגישה את השפעתן של טראומות עבר על ילדים ועל הוריהם, ואת הצורך בהתערבות רגישה ומותאמת.

גיליון זה מבקש להאיר את המורכבות שבעבודה עם הורים לילדים נפגעי התעללות והזנחה. המאמרים המובאים בו מציגים מגוון של נקודות מבט תיאורטיות, מחקריות ויישומיות, לצד מודלים ותוכניות התערבות מהשדה. יחד הם משקפים את ההבנה שכדי לסייע לילדים להחלים מפגיעות שחוו וכדי למנוע פגיעה נוספת, נדרשת עבודה רגישה ומותאמת – עם הוריהם ועם מערכות היחסים המשמעותיות בחייהם.

מאמרה של פרופ' אסתר כהן מציג את הטיפול בהורות כמרחב טיפולי ייחודי לעבודה עם הורים שילדיהם נתונים במצוקה, ובפרט עם הורים שפגעו בילדיהם או כשלו בהגנה עליהם. שלא כהדרכה המתמקדת בהקניית ידע וכלים, טיפול בהורות מבקש להבין את עולמו הפנימי של ההורה, את חווייתו הרגשית ואת הדינמיקה שנוצרה בינו ובין הילד, מתוך הנחה שההורה הוא סוכן שינוי מרכזי בקשר ובתהליך ההחלמה. המאמר מדגיש כי שינוי כזה מחייב קשר טיפולי בטוח, מווסת וחומל, המאפשר להורה לעבד את פגיעויותיו, להרחיב את יכולתו לראות את צורכי הילד, ולהיות משתתף פעיל בתיקון היחסים עמו.

מאמרן של ד"ר סיגל קני־פז, ד"ר עדינה הופנונג־אסולין ופרופ' תרצה יואלס עוסק במתח שבין הורות ביולוגית להורות פסיכולוגית בקבלת החלטות על פתרונות קבע לילדים. הכותבות מדגישות את חשיבותו של קשר יציב ובטוח עבור ילדים שחוו טראומה והזנחה, ומציעות לבחון את טובת הילד גם דרך "זמן הילד" והצורך בקביעוּת מוקדמת.

ד"ר יובל סער־הימן עוסק במאמרו במפגש בין עובדות סוציאליות להורים במצבי סיכון. באמצעות ההבחנה בין המושגים "כוח עם" ו"כוח על", הוא מראה כיצד אופן הפעלת הכוח ומערכת היחסים מעצבים את משמעותן של פרקטיקות יומיומיות בעבודה עם משפחות.

בהקשר זה מאמרם של אסתי מרקוביץ' וגונן הראל מציג את "תוכנית יהב" כמודל אינטנסיבי לשיקום משפחתי, הפועל בצומת הרגיש שבין הגנה על ילדים ובין מתן הזדמנות ממשית לבית קבוע ומיטיב. הוא מדגים כיצד עבודה מודעת־עוני, מוכוונת טראומה והיקשרות וממוקדת משפחה יכולה לאפשר תהליכי שינוי משמעותיים עבור ילדים והוריהם.

מאמרן של תקווה אדלשטיין ונגה לוי עוסק בעבודת ועדות הפטור ובמתח שבין חובת הדיווח והמסלול הפלילי ובין האפשרות לבנות חלופה טיפולית מוגנת, כאשר טובת הקטין עומדת במרכז. המאמר מדגיש את חשיבות העבודה הטיפולית עם הורים – כהורים פוגעים, כהורים לילד פוגע או כהורים לילד שנפגע – כשהמטרה היא לחזק מוגנות, אחריות הורית ותהליכי שיקום במשפחה.

מאמרה של ד"ר שירלי בן־שלמה עוסק בהעברה בין־דורית של טראומה, הזנחה והתעללות, ומראה כיצד חוויות ילדות לא מעובדות ממשיכות להשפיע על ההורות ועל הקשר עם הילדים. הוא מדגיש כי בתוך קשר טיפולי בטוח ניתן לזהות את החיבור בין העבר להווה, לעבד את הכאב, ולפתח יכולת לראות את הילד כסובייקט נפרד, בעל צרכים ורגשות משלו.

ד"ר מיוריאל בלקני־נהורא מתמקדת בתוקפנות ובהתעללות בין אחים, ומציעה להבחין בין יריבות וקונפליקט נורמטיביים ובין דפוסים מתמשכים של פגיעה המחייבים זיהוי והתערבות. היא מדגישה כי יש להבין את התופעה לא רק דרך היחסים בין האחים, אלא בתוך ההקשר המשפחתי הרחב – גבולות, היררכיה, קואליציות ותפקוד הורי וזוגי.

גילוי עריות בילד מחולל שבר במשפחת הילד. עינת לוי מתחקה במאמרה אחר שבר זה ובוחנת את תהליך האיחוי וההתמודדות של הילד הנפגע ושל ההורה הלא מעורב. המאמר מדגיש את חשיבות הליווי הטיפולי בהורה כחלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה והצמיחה של המשפחה כולה. מתוך מבט אינטגרטיבי, הוא מציע הבנה של המעשה הטיפולי כתהליך של ביסוס מוגנות, עיבוד טראומה ומתן תוקף, המאפשרים בנייה מחודשת של מרחב נפשי המבוסס על אמת, נפרדות ותקווה.

מאמרן של ד"ר דפנה צין, איריס (מנדה) בן־יעקב ועינב לוק עוסק בהתמודדות החינוכית עם התנהגות מינית לא מותאמת בין ילדים. הכותבות מדגישות את חשיבות הליווי של כלל הילדים והוריהם, ומציעות גישה המשלבת מוגנות וגבולות לצד הימנעות מתיוג, תוך חיזוק השותפות עם ההורים וקידום תהליכי תיקון והחלמה.

מרב סבן עוסקת בפגיעה מינית בין אחאים ובהשלכותיה על ההורות והמשפחה. היא מתארת את המלכוד שבו מצויים ההורים ומדגישה את תרומתו של טיפול זוגי־משפחתי אמפתי לעיבוד המשבר, לחיזוק התפקוד ההורי ולשיקום המשפחה.

ד"ר עדינה הופנונג־אסולין וד"ר סיגל קני־פז מציעות במאמרן מעבר – מתפיסה של מפגש מפוקח בלבד במרכזי קשר לתפיסה של מפגש מכוון קשר, המבוססת על עקרונות של טראומה והתקשרות. הכותבות מדגישות כי ליווי מקצועי בזמן אמת יכול להפוך את המפגש למרחב שמגן על הילד, מסייע לוויסות רגשי, תומך בהורה ומקדם אפשרות לקשר מיטיב ובטוח יותר.

מאמרה של ד"ר מיקי מילר־איתי מציג ממצאי מחקר המבוססים על סיפורי הצלחה של טיפול מודע־טראומה. הכותבת מזהה חמישה רכיבים מרכזיים הנתפסים על ידי הורים כמשמעותיים: טיפול בהורות, בניית נרטיב הטראומה, פסיכואדיוקציה, משחקיות וחוויות הוריות מיטיבות, וכן שיתוף פעולה ואמון.

ד"ר יובל סער־הימן מציע פרדיגמה מודעת־עוני לעבודה עם הורים וילדים במצבי סיכון, ומראה כי אי אפשר להבין סיכון לילדים בלי להתייחס לתנאי החיים, העוני וההקשרים החברתיים שבתוכם מתקיימת ההורות. הוא מדגיש שהשקעה בהורים, ביחסים ובתנאים המאפשרים הורות מיטיבה אינה עומדת בניגוד להגנה על הילד, אלא היא חלק מרכזי ממימושה.

מאמרה של יעל חזן־ארזי מציג את מיזם "אם הדרך" שמטרתו התערבות דו־דורית עם אימהות צעירות במצבי סיכון וילדיהן בגיל הרך. מיזם זה משלב דיור, ליווי רגשי, הדרכה הורית וקידום התפתחות הילד. הכותבת מדגישה כי יציבות, קשר טיפולי מיטיב ומענה מותאם לצורכי האם והילד יכולים לצמצם מצבי הזנחה ולסייע בשבירת מעגלי מצוקה בין־דוריים.

במדור "מה חדש", ראמא בדיר עיסא, רעות שפיגלמן ואילאיל לוין סוקרות מחקרים העוסקים בהורות בהקשר של ילדים נפגעי התעללות והזנחה. המאמר מציג שלוש זוויות משלימות – השלכות בין־דוריות של טראומה, זיהוי מוקדם של דפוסי הורות לא מיטיבים והתערבויות הוריות יעילות – ומדגיש את חשיבותו של מבט רב־מערכתי המשלב רגישות בין־דורית, זיהוי מוקדם והתערבות מקצועית מותאמת.

אנו מקוות כי הגיליון יתרום להעמקת הידע, יעורר מחשבה ויעשיר את עבודתם של אנשי ונשות המקצוע המלווים ילדים ומשפחותיהם במסע המורכב של פגיעה, החלמה וצמיחה.

טלי שלומי ויפה ציונית

עורכות