אתגרי האומנה במזרח ירושלים: 

אומנה היא מסגרת טיפולית משפחתית המיועדת לילדים במצבי סיכון או הזנחה, לרוב מסביבה משפחתית שאינה עונה על צורכיהם הבסיסיים, כגון ביטחון פיזי, רגשי וחברתי. משפחות האומנה מעניקות לילדים בית חם, דואג ותומך – הזדמנות לחוויה מתקנת של חיי משפחה המספקים אהבה וסיכוי לחיים טובים יותר. כל סוגי האומנה בארץ מופעלים על ידי ארגונים פרטיים בעלי רישיון ממשרד הרווחה והביטחון החברתי, המשרד שמממן את פעילותם. באחריותם של ארגוני האומנה גיוס וליווי של משפחות אומנה. בישראל קיימים היום כמה סוגי אומנה, ובהם שניים מרכזיים: אומנת חירום ואומנה לטווח ארוך. באומנה לטווח הארוך שני מודלים עיקריים: אומנת מאגר ואומנת קרובים.

אומנת קרובים כוללת משפחות שיש להן קשר אישי או משפחתי עם הילד או משפחתו, כגון סבים, דודים או אחים ואחיות בוגרים. קרבה זו מקילה על הילד את המעבר לסביבתו החדשה ומספקת לו תחושת ביטחון ורציפות בקשרים המשפחתיים.

אומנת מאגר כוללת משפחות שאין להן קשר ביולוגי לילד, אשר עברו תהליך בדיקה מקיף ואושרו על ידי מפקח אומנה ארצי. משפחות אלו נדרשות לעמוד בקריטריונים ברורים. תהליך הגיוס כולל פנייה עצמאית של משפחות או גיוס יזום על ידי הארגונים באמצעות פעילויות כגון ערבי חשיפה. כאשר יש ילד הזקוק למשפחת אומנה ולא נמצאו קרובים אשר יוכלו לקחת אותו לאומנה, נערכת בדיקה של פרופיל הילד כדי למצוא לו משפחה מהמאגר וליצור התאמה מיטבית בין צרכיו למאפייני המשפחה הפוטנציאלית.

בישראל קיימות אוכלוסיות עם מאפיינים שונים המציבים אתגרים ייחודיים למסגרות האומנה. אחת מהן היא אוכלוסיית תושבי מזרח ירושלים, אזור שבו שירות האומנה מתמודד עם אתגרים הנובעים מהרקע התרבותי, החברתי והפוליטי של האזור.

כדי להבין לעומק את האתגרים והמאפיינים של האומנה במזרח ירושלים, שוחחנו עם נדא עומר, עובדת סוציאלית בעלת תואר שני, המשמשת רכזת השמות וסידור חוץ-ביתי באזור מאז 2019. נדא אחראית על כל הסידורים החוץ-ביתיים במזרח העיר, ופועלת מתוך אמונה עמוקה בזכותם של כל הילדים לגדול בבית חם ואוהב.

אני מאמינה שלילד צריך להיות בית, ילד צריך להתחנך בבית, שתהיה לו משפחה, היא אומרת.

אילו סוגיות ואתגרים מרכזיים עומדים היום לפני תחום האומנה במזרח ירושלים?

האמת היא שהנושא המרכזי הוא מחסור במשפחות אומנה. מדובר על בעיה כלל-ארצית, אבל במזרח ירושלים היא חמורה במיוחד. כאשר ילדים מוצאים מהבית בחירום הם מועברים למסגרת של אומנת חירום המיועדת לתת מענה מיידי – עד שיימצא פתרון קבוע. כאשר הם נשארים שם זמן רב, בעיקר תינוקות וילדים צעירים, נוצרת בעיה של ממש. אומנת חירום אמורה להיות מוגבלת בזמן, אבל המציאות היא שמציאת משפחות אומנה קבועות היא אתגר גדול, בייחוד עבור ילדים מתחת לגיל שש. אותם אי אפשר להעביר לפנימיות אלא חייבים למצוא עבורם מסגרות מותאמות יותר, ובגלל המחסור במשפחות, הם נשארים זמן רב במצבים זמניים.

כמה זמן ילדים במזרח ירושלים נשארים באומנת חירום?

יש ילדים במזרח ירושלים שנמצאים באומנת חירום אפילו שלוש או ארבע שנים.(1) כדי לתת לכך מענה, נפתחה לפני כשנה מסגרת ייעודית במגזר הערבי לגילאי שנתיים עד שמונה, אבל היא נמצאת בסחנין. בירושלים עצמה יש מסגרת נוספת שמקבלת ילדים קטנים, אבל גם שם יש בעיה – ילדים שנכנסו בגיל שלוש נשארו עד גיל שש, ואז עברו לפנימיות בלי שנמצא להם פתרון משפחתי.

אנחנו עושים מאמצים למצוא להם משפחות, אבל זה לא פשוט – במקרים רבים קרובי משפחה אינם יכולים לקחת אליהם את הילד, ואין די משפחות אומנה מתוך המאגר.

מהם לדעתך הגורמים למחסור במשפחות אומנה במזרח ירושלים?

יש כמה סיבות עיקריות למחסור במשפחות אומנה במזרח ירושלים, חלקן קשורות למגבלות בירוקרטיות וחלקן נובעות ממציאות החיים במקום:

1. אף על פי שמבחינה מוניציפלית יש אזורים שמוגדרים כחלק מירושלים, כגון כפר עקב ושועפט, בפועל הם נמצאים מעבר לגדר ההפרדה. המשמעות היא שמשפחות שגרות באזורים האלו אינן יכולות לשמש משפחות אומנה. רק בקיץ האחרון הצלחנו, לאחר ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית, לאשר לכפר עקב לשמש אזור שבו משפחות יכולות לקחת חלק במודל אומנת קרובים, ואני מאוד גאה בכך. זה היה צעד משמעותי, אבל הוא רחוק מלהיות מספק. עדיין אומנת מאגר – שהיא קריטית למציאת פתרונות לילדים ללא קרובי משפחה – אינה מאושרת באזורים האלו. במקרים רבים מדובר במשפחות שמבחינה אחרת מתאימות לחלוטין. לדוגמה, זוג הורים עם יכולות טובות אינם יכולים לשמש משפחת אומנה רק בגלל מקום המגורים שלהם. זה מצמצם מאוד את מאגר המשפחות האפשריות, ואני חושבת שזה פוגע בטובת הילדים.

2. תנאי הקבלה למשפחות אומנה לעיתים קרובות אינם מתאימים למאפיינים של האוכלוסייה במזרח ירושלים. למשל, אחד התנאים הוא שהמשפחה תחזיק בתעודת זהות ישראלית. הבעיה היא שבמזרח ירושלים יש הרבה משפחות מעורבות – בני זוג מתחתנים עם אנשים מהשטחים או מירדן, כך שלא כל המשפחה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית. התוצאה היא שמשפחות רבות, שיכולות להיות תומכות ואוהבות, נפסלות אוטומטית.

3. גם דרישת ההשכלה – 12 שנות לימוד– מציבה קושי. אומנם בקרב הדור הצעיר במזרח ירושלים רמת ההשכלה בעלייה, אך רוב האנשים שפונים לאומנה הם מבוגרים יותר, לעיתים קרובות כאלו שכבר יש להם ילדים בוגרים. בקבוצת הגיל הזאת, במיוחד במזרח ירושלים, לא כולם עומדים בדרישת ההשכלה, וחבל, כי הם יכולים להיות משפחות אומנה מצוינות.

4. במזרח ירושלים הצפיפות במגורים היא מהגבוהות בארץ, עם בתים קטנים ומשפחות מרובות נפשות. אחד התנאים לשמש משפחת אומנה הוא הקצאת חדר פרטי לילד, אבל עבור משפחות רבות זה פשוט לא אפשרי. זה יוצר עוד חסם משמעותי שמונע מהן להצטרף למאגר.

5. סטיגמות חברתיות – אף על פי שמצבים שבהם ילד מתגורר אצל קרובי משפחה יחסית נפוצים ומקובלים, כשמדובר באומנת מאגר, הילד עשוי לסבול משאלות קשות – "למה הוא לא אצל ההורים?", "מה הבעיה איתו?", "ההורים נטשו אותו?", "הוא ילד בעייתי או חולה?" חשוב לי להגיד שלמרות הסטיגמות, אני תמיד אעדיף אומנת מאגר על פני פנימייה, בייחוד משום שהסטיגמה על ילד בפנימייה קשה עוד יותר. כשילד נמצא באומנה, גם אם היא מהמאגר, יש לו מסגרת משפחתית – הוא יכול להגיד שהוא חוזר הביתה אחרי הלימודים, יש לו הורים שבאים לאסיפות הורים, והוא יכול לשחק אחרי הצהריים עם ילדים בשכונה. לילד יש משפחה, בית, מסגרת קבועה.

6. מגבלות דתיות – באסלאם, לנער שאינו קרוב משפחה אסור להיות במגע עם נשות הבית כשהן ללא כיסוי ראש. במזרח ירושלים, אזור עם אוכלוסייה דתית יותר בדרך כלל, משפחות רבות מוכנות לקחת ילד רק בתנאי שהאומנה תסתיים בגיל ההתבגרות, לרוב בגיל 12. תנאי זה אינו נכון מבחינה טיפולית, מכיוון שילד זקוק ליציבות לאורך זמן. לא ייתכן שהוא יגור אצל משפחה מתוך ידיעה שכאשר יגיע לגיל מסוים הוא יועבר שוב למסגרת אחרת, כגון פנימייה. הוא לא יכול להיות "על מזוודות" כל הזמן. המטרה היא שהילד יתחבר למשפחה, ירגיש חלק ממנה ויקבל תחושת שייכות וביטחון.

שמעתי שלעיתים, כאשר לא מוצאים לילדים משפחות אומנה במזרח ירושלים, הם מועברים למשפחות בצפון הארץ. תוכלי להרחיב יותר על התופעה הזאת?

זה נכון. כאשר אנחנו מחפשים משפחת אומנה לילד, הפנייה מועברת למשרד הרווחה ששותף לתהליך, המפקח שולח את הבקשה לכל העמותות בארץ, מתוך מתן עדיפות למשפחות במזרח ירושלים. עם זאת, כדי להבטיח שהילד יקבל מענה הולם במהירות האפשרית, אנחנו פותחים את כל הערוצים, גם במקומות רחוקים יותר.

היום יש משפחות אומנה במגזר הערבי בעיקר בצפון הארץ, ולעיתים גם במשולש. למרות המרחק, לעיתים זו הבחירה הנכונה. היו מקרים שבהם עמדתי מול דילמה קשה – אפשרות שהילד יישאר באומנת חירום למשך שנים או שאמצא לו משפחה בצפון. בסופו של דבר, טובת הילד היא השיקול המרכזי. אני מאמינה שילד זקוק לבית ומשפחה יציבים, גם אם הם רחוקים מהסביבה שבה גדל. לכן, אף על פי שזה לא פתרון אידיאלי, בהחלט יש ילדים שמגיעים לאומנה בצפון.

אני מניחה שהעברה של ילדים לאזורים רחוקים טומנת בחובה אתגרים רבים. תוכלי לספר לנו אילו אתגרים בולטים עולים במצבים כאלה?

אין ספק שמדובר במצב שמביא איתו אתגרים משמעותיים. בראש ובראשונה, נושא הביקורים של ההורים הביולוגיים. האחריות לבוא לבקר היא של ההורים הביולוגיים, לא של משפחת האומנה. אבל במקרים רבים המרחק הוא מכשול עצום: הנסיעה ארוכה מאוד, שעות רבות בתחבורה ציבורית, ולעיתים ההורים פשוט אינם מצליחים להתמודד עם הקושי הזה. במזרח ירושלים אנשים רבים נוסעים בעיקר באוטובוסים מקומיים, ואינם רגילים להשתמש בתחבורה ציבורית בין-עירונית; להגיע לתחנה המרכזית ואז לנסוע לצפון זו משימה מאתגרת מאוד עבורם. אומנם יש פתרון חלקי – המשרד מממן נסיעה במונית פעם בחודש – אבל גם זה לא תמיד עוזר. הנסיעה עדיין ארוכה ודורשת מההורים לפנות יום שלם. זה קשה מאוד עבורם.

מעבר לכך, יש פערים תרבותיים. הילדים באים מקהילה מאוד סגורה, כגון זו שבמזרח ירושלים, ויש הבדלים ניכרים בין אורח החיים שם ובין אורח החיים בצפון. התרבות שונה, המסורות שונות, סוג האוכל שונה – לפעמים אפילו הניב של הערבית שונה, וזה מקשה על הילדים להשתלב. גם משפחות האומנה בצפון לעיתים מתקשות להבין את המציאות שממנה הילדים באו. הן לא חוו את החיים במזרח ירושלים, את מחנות הפליטים, את הצפיפות ואת המורכבות החברתית. לפערים אלו דרוש זמן כדי להיסגר, והם עלולים להשפיע על הסתגלותו של הילד למשפחה ולהפך.

נוסף על כך יש קשיים בירוקרטיים שייחודיים לילדים ממזרח ירושלים. לחלקם אין תעודת זהות ישראלית אלא רק מספר זיהוי משרדי, וזה יוצר בעיות בהתנהלות היומיומית. למשל, יש ילדים שאין להם ביטוח בריאות, וההורים האומנים נאלצים לשלם אותו מכיסם. גם נסיעות לחו"ל מהוות קושי – לרוב הילדים במזרח ירושלים אין דרכון ישראלי, והמשפחה צריכה לבחור אם לוותר על טיולים משפחתיים בחו"ל או להשאיר את הילד מאחור.

האם את מזהה גם יתרונות במצב הזה, לצד האתגרים שהזכרת?

אני חייבת להגיד זאת – כאשר אנחנו מחליטים להעביר ילד לצפון, מדובר בדרך כלל בילד שאנחנו יודעים שסיכוייו לחזור הביתה קלושים. הוא ילד שננטש לגמרי. עבורו, האומנה היא הזדמנות לבית אמיתי, גם אם רחוק מהמשפחה. יש גם מצבים שבהם המרחק ממש נחוץ. לדוגמה, במקרים קשים כמו רצח של אחד ההורים או אלימות קשה, הריחוק מהסביבה שבה קרו האירועים מאפשר לילד התחלה נקייה ובטוחה יותר. חשוב גם לציין שהסידור הזה יכול להצליח בצורה מרשימה. היו לנו מקרים שבהם אומנה בצפון הסתיימה באימוץ, וזה תמיד מרגש לראות איך ילד מצליח למצוא יציבות, בית חם ומשפחה אוהבת.

תוכלי לשתף אותנו יותר בנושא של אומנת קרובים במזרח ירושלים?

אומנת קרובים היא המודל הנפוץ ביותר של אומנה, לא רק במזרח ירושלים אלא בכלל בארץ, ובשנים האחרונות רואים שהוא נפוץ יותר ויותר. כשנכנסתי לתפקיד בשנת 2019 היו פחות ילדים שגדלו במשפחות שהוכרו כאומנת קרובים, וב-2023 המספר הזה כבר עלה מאוד. זה קורה בזכות חוק האומנה, שנכנס לתוקף ב-2016 ואִפשר להכיר באופן רשמי במשפחות שגידלו ילדים של קרובי משפחה. החוק הזה לא רק נתן להן הכרה, אלא גם סל זכויות ושירותים – כלים שיכולים לעזור מאוד למשפחות להתמודד עם גידול של ילדים במצבים לא פשוטים.

כשנכנסתי לתפקיד, שהיה בעצם על בסיס תקן חדש של רכזת סידור חוץ-ביתי, התברר שיש משפחות רבות בירושלים שכבר מגדלות ילדים של קרובי משפחה שלהן אבל אינן מודעות לזכויות או לשירותים שהן זכאיות להם. לכן הן המשיכו לגדל את הילדים מבלי להיות מוכרות כמשפחות אומנה.

חלף זמן עד שהמערכת הבינה את היקף הבעיה והחלה לפעול בנושא. מאז כניסתי לתפקיד אנחנו עושים מאמצים גדולים לזהות משפחות כאלה, להעלות את המודעות לנושא ולהכיר בהן כמשפחות אומנה. היום המודעות לנושא הזה כבר גבוהה הרבה יותר, הן במחלקות הרווחה והן בקהילה עצמה.

נוסף על כך, היום אנחנו מקפידים לחפש לילד שזקוק לאומנה קודם כול פתרון אצל קרובי המשפחה שלו. זה חשוב, כי ככה הילד אינו עובר לסביבה זרה לגמרי – הוא נשאר עם אנשים שהוא מכיר ואוהב, וזה נותן לו תחושת ביטחון. באמת אפשר לראות איך המודעות הגוברת מובילה לכך שיש עוד ועוד משפחות קרובים שמוכרות כאומנה, וזה שינוי מאוד משמעותי.

מה לדעתך האתגרים הייחודיים שעולים באומנת קרובים במזרח ירושלים?

אחת הבעיות המרכזיות באומנת קרובים במזרח ירושלים היא הקרבה הפיזית בין בני המשפחה השונים. קרובי משפחה רבים מתגוררים בסמיכות גדולה מאוד אלו לאלו – לפעמים באותו בניין – ובדירות השונות גרים ההורים, הסבים והדודים. מצב כזה יוצר אינטראקציות יומיומיות בין הילד להוריו במשפחה המולידה, ולא תמיד הן חיוביות. יש לי משפחות אומנה שמה שמפריד ביניהן ובין ההורים של הילד הוא רק קיר גבס. במקרים כאלה, ההורה יכול להתערב באופן קבוע בחינוך של הילד, וזה מקשה מאוד על משפחת האומנה להקנות לו ערכים, משמעת ותחושת שייכות. היו מקרים שבהם סבים שמשמשים אומנת קרובים ניסו להציב גבולות לילד, אבל הוא פשוט ברח לדירה של הוריו שמעבר לדלת.

ואולם יש גם הורים שמנצלים את העובדה שהילד בידיים מוכרות ומשחררים אחריות לגמרי. הם משאירים את כל הטיפול בילד לקרובי המשפחה, ואינם פועלים כדי להשתקם ולנסות להשיבו הביתה. במצבים כאלה ההורים אינם באים לאירועים שקשורים לילד, אינם מפגינים חיבה או השקעה, ויש מקרים שבהם הם אפילו ממשיכים בחייהם, מקימים משפחות חדשות ומולידים ילדים נוספים נוצר מצב שבו הילד, שחי אצל קרוביו, רואה את הוריו באופן קבוע, אולי אפילו רואה אותם מבלים עם הילדים החדשים שלהם, וזה עלול לגרום לו לתחושות קשות של מועקה, כאב ותחושת נטישה.

בעיה נוספת היא המצב הכלכלי של משפחות באומנת קרובים, שבדרך כלל הוא קשה יותר מזה של משפחות אומנת מאגר. במזרח ירושלים, שהיא אזור עם רמת חיים נמוכה יחסית, משפחות אומנה כאלה נאבקות להתמודד עם העלויות הכרוכות בגידול ילד, בייחוד ילד אומנה שיש לו לעיתים קרובות פערים רגשיים ולימודיים שדורשים תשומת לב מיוחדת.

לעיתים יש "הקלות" בתהליך האישור של משפחות אומנת קרובים – לדוגמה, מאשרים סבים וסבתות למרות מחלות כרוניות, פער גילים גדול או רמת השכלה נמוכה. זה עלול להשפיע על היכולת שלהם לטפל בילד בצורה מיטבית, לעזור לו בשיעורי הבית או לספק לו את המענה הרגשי שהוא זקוק לו.

אני מניחה שלמודל הזה יש גם יתרונות משמעותיים. מהם לדעתך היתרונות הבולטים של אומנת קרובים?

למרות הקשיים, יש המון יתרונות לאומנת קרובים. קודם כול, הקרבה הגיאוגרפית של המשפחה מאפשרת לילד להישאר בסביבה המוכרת לו – באותה קהילה שבה גדל, עם אותם חברים, באותו בית ספר ובאותה שכונה. זה נותן לילד יציבות, כי הוא אינו צריך להתמודד עם שינוי מוחלט של כל מה שהוא מכיר.

מעבר לכך, יש יתרון עצום בכך שהילד נשאר בתוך המשפחה. במקרים רבים הורי האומנה הם קרובי משפחה עם שם משפחה זהה לזה של הילד, מה שמחזק את תחושת השייכות שלו. הוא מרגיש שהוא חלק מהמשפחה, משתתף באירועים המשפחתיים, בחגים, בארוחות ובשמחות. הוא פוגש באופן קבוע את הדודים, בני הדודים וכל מי שקרוב אליו.

הדבר החשוב ביותר הוא שהילד אינו מרגיש מנותק לחלוטין מהעולם שהוא מכיר. הוא לא ננטש לגמרי, כי יש לו מישהו מהמשפחה שרוצה בו, מחבק אותו ודואג לו. זה שומר על השורשים שלו, על תחושת הביטחון שלו ועל תחושת הערך העצמי שלו. עבור ילדים שעברו טראומה או חוו חוסר יציבות, ההמשכיות הזאת יכולה ליצור הבדל משמעותי.

האם יש משהו נוסף שחשוב לך לשתף אותנו בו?

חשוב לי מאוד להעלות את המודעות לנושא של אומנת קרובים, בייחוד במזרח ירושלים. היום יש מסגרות רבות במזרח העיר שאינן מכירות את החוק ואינן יודעות שילד שגדל אצל קרובי משפחה יכול וצריך להיות מוכר כילד באומנה. צריך שהמשפחות האלו ידעו שיש להן זכויות ושהן זכאיות לקבל תמיכה ושירותים. גם מוסדות החינוך צריכים להיות  ערים לנושא הזה. למשל, יועצת בבית הספר שיכולה להבחין בילד שגר אצל סבים או דודים לאורך זמן – חשוב שהיא תעדכן את המחלקה לשירותים חברתיים כדי שנוכל להכיר במצבו ולהעניק לו את סל השירותים שמגיע לו.

אני חושבת שצריך להעלות את המודעות בחברה בכלל. אנשים צריכים להבין שיש ילדים שזקוקים לסידור חוץ-ביתי, ושכל ילד זכאי לגדול במשפחה חמה ואוהבת. חשוב שנצליח להגדיל את מאגר המשפחות האומנות, כדי שלא ייווצר מצב שבו אין לנו מענה מתאים עבור ילד שזקוק לאומנה.

ולבסוף, אני קוראת להגדלת סל השירותים שניתן למשפחות האומנה. במזרח ירושלים יש חסמים וקשיים רבים – חברתיים וגם כלכליים – והסל הקיים אינו מספיק. האוכלוסייה באזור חלשה יותר, והמשפחות האומנות מתמודדות עם לחצים עצומים. אם אנחנו רוצים שהאומנה תצליח ותשרוד לאורך זמן, אנחנו חייבים לתמוך בהן יותר, לתת להן את הכלים והמשאבים שהן צריכות כדי להעניק לילדים את מה שמגיע להם.

לסיום, האם יש מסר אופטימי שתרצי להעביר לקוראים?

ראשית, אני מודה לאגף הרווחה בעיריית ירושלים על היותו הבית המקצועי שלי ועל הסיוע בגיוס הנתונים והמידע לשם כתיבת המאמר. אני גאה לתרום לו בחזרה. אני מאוד אופטימית. קודם כול, אני רואה שיש עלייה בהכרה במשפחות קרובים כאומנה, אני מרגישה שהמודעות לנושא הזה ממשיכה לעלות, וזה משמח אותי מאוד.

ולבסוף, הכי חשוב בעיניי – שיש המון משפחות אומנה נפלאות. אינני מתעלמת מזה שיש גם מקרים קשים, ויש אומנות שאינן מצליחות להחזיק מעמד – זה קורה. אבל קצת חושך לא יכול להסתיר את כל האור. יש משפחות רבות שמצליחות להעניק לילדים בית חם, והן עושות עבודה נהדרת. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לתמוך במשפחות האלה ולשמור עליהן, ויש לנו המון סיפורים מרגשים עם סופים טובים – סיפורים על ילדים שמצאו יציבות ואהבה, ואף מקרים שבהם האומנה הסתיימה באימוץ. זה נותן תקווה ומזכיר לנו למה העבודה הזאת חשובה כל כך.