המפגש בין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית 

בשנים האחרונות המשיך מכון חרוב לקדם את התחום ופיתח מודל הכשרה למרצים מומחים מניסיון חיים שחוו פגיעות ו/או הזנחה בילדותם, כדי לשלב את הידע הייחודי שלהם בהכשרות לאנשי מקצוע ולקובעי מדיניות.(2)

המטרה הראשונה הייתה מעשית – הרחבת מעגל המרצות והמרצים של מכון חרוב ושיפור מיומנויותיהם באמצעות מתן כלים בתחום הסטורי-טלינג והעמידה לפני קהל. ביקשנו להשתתף בתנועה גדולה יותר להבאת נפגעות ונפגעים לקדמת הבמה, להשמעת קולם, ללמידה של אנשי מקצוע וקובעי מדיניות ממי שנפגעו בילדותם, ולהפצת התפיסה שלפיה כולנו נצא נשכרים משילוב של ידע מקצועי עם ידע מניסיון חיים. המטרה השנייה הייתה למזג את הידע מניסיון חיים עם ידע מקצועי בתחום זה, משום שלעיתים קרובות דווקא אלו שחוו פגיעות בילדותם נדחקים לשוליים בתהליכי למידה, הכשרה, עיצוב מדיניות או חקיקה, ומשום שהמאמצים בשטח לטיפול בנפגעים לרוב אינם נעשים מתוך הקשבה לידע ולכוח שצברו הנפגעים המתמודדים עם המערכות ביומיום.

אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל חשפו את כולנו לממדי טראומה אישית ולאומית שלא חווינו מעולם כיחידים וכעם. מהר מאוד הבנו שעבור מי שחוו טראומה אישית מורכבת בילדותם, המפגש בין הטראומה הקולקטיבית לטראומה האישית עלול לייצר קשיים ואתגרים במרחבים שונים בחייהם. החלטנו שהדרך הנכונה ביותר להבנת הנושא ולפיתוח ידע בתחום היא באמצעות פנייה למומחים עצמם, אל אלו שחוו טראומה אישית בילדותם.

כשבועיים לאחר אירועי 7 באוקטובר ערכנו שתי קבוצות מיקוד עם בוגרי המחזורים הראשונים של הכשרת מרצים מומחים מניסיון חיים. המשתתפים נשאלו באיזה אופן ההתמודדות עם הטראומה הקולקטיבית הציפה אצלם את הטראומה האישית, מה מסייע להם בהתמודדות הזאת ומה הם המסרים והדגשים שלהם לאנשי מקצוע שעובדים עם ילדים ובוגרים החווים את הטראומה הכפולה. בכתבה זו נציג כמה מהתמות שהעלו המשתתפים בקבוצות המיקוד, והן מוצגות בתמונה המצורפת.

המפגש בין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית

המשתפים תיארו כיצד הטראומה הקולקטיבית הציפה אצלם זיכרונות וחוויות מהטראומה האישית. המפגש עם הטראומה הקולקטיבית הזכיר להם את הפגיעה שעברו בילדותם, והיו אף משתתפים ששיתפו אותנו בכך שהם חווים רגרסיה, התפרקות וחוסר תפקוד, ושדפוסי ההתמודדות שלהם חזרו להיות כפי שהיו בעבר. רבים מהם העידו כי מאז 7 באוקטובר הם חווים חרדות, הפרעות בשינה, קושי לתפקד ביומיום ולעסוק בפעילויות שבעבר אהבו, כגון כתיבה, ציור או האזנה למוזיקה. …אני חווה את אותם הסימפטומים שהייתי חווה כתוצאה מהטראומה האישית שלי שוב. אז זה כאילו מצד אחד מוכר, מצד שני מציף מחדש – כך תיארה זאת אחת המשתתפות.

עבור מרביתם, העובדה שרבים באוכלוסייה הכללית חווים סימפטומים דומים בעקבות 7 באוקטובר שינתה את האופן שבו הם תופסים את הטראומה האישית שלהם. הטראומה הקולקטיבית גרמה לערעור בתוקף הפנימי ולתחושה שהטראומה האישית שלהם נדחקה הצידה. כך תיארה אחת המשתתפות את תחושותיה: אולי יש קצת פחות מקום לסיפור שלי, ולטראומה שלי, ולמה שאני עכשיו מרגישה. כי עכשיו כולם טרודים ומפחדים ולא פנויים. ואני לא רוצה להעמיס את עצמי גם על אנשים אחרים שעכשיו חווים דברים קשים משלהם, ופתאום לי אין מקום עם הצרכים שלי, עם הסיפור שלי, עם הכאב שלי. נוסף על כך, ההיקף והעוצמה של הטראומה הקולקטיבית גרמו לחלקם להקטין את הטראומה האישית שחוו: אני שואלת את עצמי – איך את מעיזה לקרוא לעצמך פוסט-טראומטית?… אני מגמדת את מה שעברתי. אהה, זה בקטנה, זה לא נורא, הם עברו יותר, הם עברו זוועות שאי אפשר לתאר. זאת הרגשה שאני כל הזמן… אני משווה בין לבין.

הכאב שאפיין את תחושותיהם של המשתתפים תואר ככאב שאין לו אוזן קשבת. המשתתפים הרגישו שרבים מקרוביהם מתקשים להתמודד עם המלחמה ואינם פנויים להכיל את תחושותיהם, ולכן הם הרגישו בודדים מאוד. כך תיארה אחת המשתתפות את תחושותיה מאז 7 באוקטובר: אני כל כך לבד עם זה. אני לא משתפת אף אחד, אני לא חושבת שיכולים להכיל אותי או להכיל את הכאב הנוראי, כי כולם, כל אחד עם הכאב שלו ועם הצער.

אצלי (אופיר) המלחמה הציפה תחושות זהות לאלו שהפגיעה המינית יצרה. הרגשתי שוב את הכול, בעוצמות גבוהות. חוויתי חוויות של חוסר אונים, חוסר שליטה ופגיעה בתחושת הביטחון,  וגם אובדן אמון בבני אדם ובמערכות המדינה. לחוות שוב את התחושות האלו זה בעצם לחיות מחדש את הטראומה. לי אישית זה היה קשה אפילו יותר. הרגשתי שכל העבודה העצמית והטיפולים שעברתי כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצאת היום – ברגע אחד קרסו. פחדתי מהתהום שאוכל להגיע אליה ושממנה אין דרך חזרה. לסביבה שלי היה קשה לקשר בין היותי פוסט-טראומטית להתמודדות המורכבת עם המלחמה, כי כולם היו באותה סירה, לכולם היה קשה. אני הרגשתי שעבדתי על הלב שלי כל כך הרבה כדי להיפתח ולסמוך על העולם, ושהפעם הוא ייסגר לתמיד. חוויתי את התקפי החרדה הכי קשים שחוויתי בחיי. נחשפתי לעדויות על מקרי אונס שקרו בשבת השחורה, והרגשתי שהפגיעה שלי היא כלום ושום דבר לעומתם.
גם בדינמיקה מול ההורים שלי זה בלט – האשמתי אותם שהם לא מצילים את המשפחה בזמן ובורחים איתנו מהארץ. כמו צעקתי להם: אל תפקירו אותי שוב (ובעיקר את האחים שלי). התחננתי שנברח, אמרתי להם שאנחנו כמו התמימים שלא ברחו בזמן מהשואה. האמנתי בזה. זו מבחינתי הייתה עובדה ולא סברה.
לא ראיתי את העולם ואת עצמי באותה הצורה.

מה סייע למשתתפים בהתמודדות

כמומחים מניסיון חיים, המשתתפים ציינו כמה גורמים שסייעו להם בהתמודדות בנקודות המפגש של הטראומה האישית עם הטראומה הלאומית. ראשית, רבים מהם הדגישו את המקום המרכזי של אמונה בכוח הפנימי. דווקא מתוך הקשיים והאתגרים שחוו צמחה הזדמנות ללמידה ולחיזוק של הכוחות הטמונים בהם. העובדה, שהם עברו פגיעות קשות בילדותם ולמרות זאת הצליחו לצמוח מהטראומה ולהתקדם בחייהם, תרמה לאמונה באיכויות הטמונות בהם: הפגיעה ההיא גם הייתה שם בלי הגנות, והצלחנו פחות או יותר לקום אחרי זה, כן? כאילו זה מה שאני אומרת לעצמי, שגם אם יקרה לי משהו, החיים יותר חזקים. נוסף על כך, כמה משתתפים ציינו עד כמה מסייע להם להיות בהודיה. הם מתארים כיצד הם עושים מאמצים אקטיביים לשים לב לפרטים הקטנים שמשמחים אותם, ולראות את הטוב בחיים. גם סיוע לאנשים אחרים הועלה כגורם שעוזר בהתמודדות. כאשר המשתתפים מצאו את עצמם בצד החזק, עוזרים ומייעצים לחבריהם, הם הבינו כמה כוחות טמונים בהם. עוזר לי לנסות להיות בצד המרים והמעודד והמחזק מול חברות שאולי כרגע נמצאות באיזשהו מקום טיפה חלש ממני, ואני יכולה אולי לתת איזושהי פרספקטיבה טובה על המצב, או תקווה, או משהו לצד השני, זה גם עזר לי. פעילות גופנית הייתה גורם נוסף שהועלה על ידי רבים מהמשתתפים כמסייע להרגעה ולהשגת איזון. ואולם הגורם החשוב ביותר שהועלה פעמים רבות בקבוצות המיקוד היה כוחה של קבוצה. לנוכח תחושות הבדידות הקשות של המשתתפים, רבים מהם הדגישו כמה תחושת ה"ביחד" שבמפגש עם חבריהם בקבוצות המיקוד סייעה להם להרגיש שהם לא לבד בחוויה שלהם. כך שיתפה אחת המשתתפות: לי באופן אישי זה ממש עשה טוב רגע, לשמוע שאני לא לבד עם התחושות האלה. ולשמוע על דרכים שלכן להתמודד עם זה, זה כבר קודם כול גורם לי להרגיש שפויה בתוך סיטואציה לא שפויה. לקחת רגע את האשמה ממני, על איך שאני מקבלת את זה, ולהבין שזה מאוד הגיוני.
אחד הדברים שעזרו לי (אופיר) במיוחד היה להבין שחשיפה לחדשות ולמצב הביטחוני, ובעיקר לצילומים ולעדויות מהשבת השחורה, מכניסה אותי להתקפי חרדה קשים ומונעת ממני לתפקד. אחת ההחלטות החשובות והנכונות שקיבלתי היא "להיגמל" מלצרוך חדשות.
נוסף על כך קיבלתי עצה מהמטפלת שלי, שעשתה עבורי פלאים – את לא מצליחה לתפקד? אל תתפקדי. תרשי לעצמך להיות במצב קצת לא נורמלי בתוך תקופה וסיטואציה לא נורמלית. זה בסדר שהשגרה נפגעה, זה בסדר ותקין שאני לא כתמול שלשום. העצה הזאת נתנה לי אוויר. הפסקתי להלחיץ את עצמי לצאת מזה והתמסרתי לרגשות שלי, נתתי לכאב להיות, נתתי לעצמי לא לצאת מהמיטה. זה עזר לי לשאוב את הכוחות שהייתי צריכה.

המלצות של מומחים מניסיון חיים לאנשי מקצוע

ראשית, המשתתפים ביקשו להדגיש כמה חשוב לאנשי המקצוע להיות בטיפול בעצמם. בעיקר בתקופה מאתגרת, שבה כולנו מתמודדים עם הטראומה הקולקטיבית, אנשי הטיפול זקוקים להחזקה שוטפת כדי שלא יכניסו את הקושי הפרטי שלהם לתוך חדר הטיפולים. כמו כן, המשתתפים ציינו את החשיבות של הכשרות מקצועיות בתחום הטראומה, לרבות כאלו המערבות מומחים מניסיון חיים. לדבריהם, החיבור בין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית אינו מובן מאליו עבור אנשי מקצוע רבים. ככל שמטפלים יכירו טוב יותר את תחום הטראומה ואת האופן שבו היא מתבטאת בקרב אנשים שעברו התעללות בתקופת הילדות, כך הם יצליחו לספק מענה מקצועי מדויק יותר. בהקשר זה, המשתתפים המליצו על הגברת המודעות לתגובות שעשויות לצוף בקרב מי שעברו טראומה. למשל, ועדות מוגנות ביישובים יכולות ליצור קשר עם הורים לילדים שקיים עליהם מידע שנפגעו. בצורה זו אפשר להעלות את המודעות לתגובות אפשריות ולהגביר את תשומת הלב לילדים אלה.
אני (אופיר) מרגישה, מאז שהכרתי את אסנת, המטפלת שלי, בגיל 14, שתמיד יש לי למי לפנות ואני לא לבד. יש מי שתבין אותי ומכירה את הסיפור שלי מכל צד וזווית, כך שאני לא צריכה להתחיל מנקודת האפס בכל פעם מחדש. היא מלווה אותי שנים, וגם בתקופות שאני לא מטופלת אני תמיד מרגישה בנוחות מקסימלית להרים טלפון ולשפוך לפניה את הלב. כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה היא ישר התקשרה אליי והזמינה אותי לדבר איתה והראתה נכונות לעזור לי בכל שעה. עצם המחשבה שלה – על מה איתי ואיך אני מגיבה למצב – גרמה לי להבין יותר את עצמי! לא להקטין מערך הפגיעה שלי בגלל הפגיעה הקשה שאנשים חוו ב-7.10, ולהיפך, להבין שיש חיבור וקשר בין היותי פוסט-טראומטית ובין ההתמודדות האישית המורכבת שלי עם המצב.
כפי שללא התהליך שעברתי איתה בהתמודדות עם הטראומה האישית שלי לא הייתי איפה שאני נמצאת היום, כך גם בהתמודדות עם המלחמה והטראומה הקולקטיבית. לולא הקשר איתה, יש סיכוי גדול שלא הייתי מתפקדת עד היום. השינוי התחיל בטלפון שהיא הרימה אליי. יש לציין שבזמן הזה לא הייתי בטיפול אצלה, ובכל זאת היא התקשרה אליי!

בשל הכוח המשמעותי של תחושת ה"ביחד", המשתתפים המליצו בחום על קבוצות תמיכה / קבוצות טיפוליות כדרך סיוע אפקטיבית לנפגעי טראומה. הקבוצות מאפשרות למשתתפים להרגיש שרואים אותם ולהבין שאנשים נוספים חווים תחושות דומות. המשתתפים המליצו גם על טיפולים הוליסטיים שמערבים עבודה עם הגוף. עבודה על ויסות, הקשבה לגוף וטכניקות הרגעה ונשימות עשויות להיות משמעותיות במיוחד בהתמודדות עם טראומה. לסיום, המשתתפים ביקשו לא להזניח את הסכנות לפגיעה בילדים שקיימות גם בימי שגרה. סכנות אלה אף עשויות להתגבר בתקופות חירום בשל כמה תנאים: ראשית, אנשים נמצאים יותר בבית, בתוך סיר לחץ, ועבור ילדים נפגעי התעללות דווקא השהייה הממושכת בסביבה הביתית עשויה להיות מסוכנת. שנית, מתנדבים רבים מסתובבים במלונות המפונים ללא בדיקת רקע, ותופעה זו עשויה להיות מדרון חלקלק לפגיעות נוספות בילדים.

מתוך המסרים והתובנות ששיתפו המומחים מניסיון חיים ושתוארו במאמר זה, חולצו ונוסחו עקרונות התערבות במצבי משבר לאומיים עבור אנשי מקצוע המלווים נפגעי טראומה אישית.

עקרונות אלו הוטמעו גם בתוכני הכשרות של מכון חרוב לאנשי מקצוע, בתקופה שבה המדינה עדיין מתמודדת עם טראומה מתמשכת בצל מצב לחימה, עם פינוי המוני בדרום ובצפון ועם אזרחים וחיילים חטופים בעזה.