האם יש בראיונות עם ילדים שעברו טראומה גם יתרון עבור הילדים שמספרים את הסיפור שלהם? אני שואלת.

מיכל: שמתי לב שזה מחזק ילדים לספר את הסיפור. גם אנשי מקצוע אומרים זאת. מול איבוד השליטה שחוו, מקבלים הילדים שליטה מחדש. הם הגיבורים של הסיפור. הכתבה מציגה אותם כמי שניצחו, זה עוזר לחוויה שלהם כשהם מספרים אותה לעצמם.

האם יש לך קווים אדומים בראיונות עם ילדים שעברו טראומה?

מיכל: בוודאי. לפעמים אני יודעת מהמשפחה על דברים קשים שהילדים עברו ואני לא שואלת על הדברים האלה. כאמור, אני נותנת לילדים להוביל את הסיפור, השליטה המלאה בריאיון היא שלהם. אפשר להתחרט גם אחרי הריאיון. הם יכולים לתת לי סיפור חזק ויום אחרי כן הם מחליטים שהם לא רוצים שהוא יסופר, וזה יישאר על רצפת חדר העריכה. שני הצדדים שמתנגשים – הרצון לספר סיפור והצורך להגן – לא באמת מתנגשים מבחינתי, כי הצורך העליון הוא לשמור על הילד. זו לא שאלה בכלל.

יש מקרה שאת יכולה לספר עליו, שבו הפעלת את שיקול הדעת העיתונאי?

מיכל: אין מקרה שזה לא קרה. למשל, עכשיו התחלתי כתבה עם אחד הילדים שהיה חטוף והבנתי שהמצב הנפשי שלו לא טוב. אז הפסקתי. לפעמים מרגישים שילדים עוברים תהליך, ואם לא עוצרים בזמן, זה עלול לפגוע בהם.

בסיום הריאיון אני שואלת את מיכל, שהיא אם לשתי בנות צעירות (3, 6), איפה העבודה, בפרט בימים אלה, פוגשת אותה כאם.

מיכל: הזמן עושה את שלו, בהתחלה כל סיפור היה טריגר. אחרי הרבה סיפורים מתחסנים, אבל עדיין זה קיים. לפני היותי עיתונאית אני אימא. בהקשר של 7 באוקטובר היא מציינת: כל הורה שנחשף לאובדן ביטחון ולהתגלמות הרוע מושפע מכך, ללא קשר למקצוע שלו.

לסיכום, אפשר לומר שמיכל, בהיותה כתבת מרכזית בתחום הרווחה, מציגה כמה נקודות למחשבה בקשר לעבודת העיתונאי מול ילדים שעברו טראומה:

1. כלל חשוב הוא איזון – בין הצורך לתעד ולפרסם ובין טובת הילד.
2. הקלטת הילד, ולא שידורו בריאיון חי, מאפשרת הורדת קטעים שאינם נוחים כרגע לפרסום עבור הילד.
3. בעת ריאיון שקשור לטראומה של הילד, תמיד צריך לעמוד לצד הילד מבוגר אחראי (בדרך כלל יהיה זה ההורה).
4. ילדים שמספרים סיפור טראומטי צריכים לשלוט בנרטיב, לקבוע את קצב הסיפור ואם הוא יסופר.
5. סיפור טראומטי עלול לפגוע בילד, אם הוא נמצא בשלבים משמעותיים של עיבוד הטראומה, אך לעיתים עשוי גם לחזק אותו בכך שהוא נותן לו להיות הגיבור של הסיפור ולא הקורבן שלו.