הפנים שמאחורי
תובנות על החיים לשבים מהשבי
ריאיון עם דוד ראב שנחטף ונשבה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין ב־1970
מאת סיגל כנפו
ד"ר דוד ראב
בן 71, נשוי 50 שנים ללאה
אב לשלושה וסב לעשרה
עלה ב־1971, התגייס להנדסה קרבית
השלים שני תארים שניים
ומאז 78' חי בישראל ובארה"ב.
אני בוגר תואר ראשון בבר אילן ושני במכון ויצמן. ב־1978 חזרתי לארצות הברית לתואר שני נוסף באוניברסיטת פנסילבניה ונשארנו שם 22 שנים. 15 שנה מתוכם עבדתי כיועץ עסקי אסטרטגי. ב־99' חזרנו לארץ והמשכתי בייעוץ עסקי. ב־2011 חזרנו לארצות הברית, שם הייתי סמנכ"ל בכיר ברשת אוניברסיטאות. ב־2018 חזרנו לרעננה ועכשיו אני יו"ר חברת סטרטאפ בתחום הביוטק ומעורב ביוזמות שונות לכינון חוקה בישראל. בקרוב אסיים דוקטורט בהיסטוריה יהודית.
הסיבה שאני מספר את כל זה היא בדיוק המסר שלי: גם אחרי טראומה קשה אפשר לנהל חיים מלאים ובריאים.
איך הגענו לדבר איתך על 7 באוקטובר?
ב- 1970 בגיל 17 נחטפתי בידי החזית העממית לשחרור פלסטין, לשלושה שבועות קשים תחת אש, שהרגישו כמו נצח. לימים נקראה תקופה זו "ספטמבר השחור".
בשישה בספטמבר לאחר ביקור בארץ, בטיסה חזרה לארצות הברית דקות אחרי ההמראה מפרנקפורט נחטפתי עם אימא שלי ושלושת אחיי ואחותי הצעירים,. מרגע זה החוויה הפכה לפחד מוות שנמשך שלושה שבועות, תחת איומי אקדח, רובים ורימונים שאני עדיין רואה לנגד עיניי.
נחתנו באמצע המדבר. מחלון המטוס ראינו שני טורי אש של מסלול נחיתה מאולתר וסביבו המוני רכבים מהבהבים ומחבלים מתרוצצים, צועקים וקופצים משמחה. כך התחיל שבוע קשה באמצע המדבר, כשביום חם מאוד ובחוץ סופות חול, ובלילה הקור מדברי. בלילה הראשון שמענו פתאום רעש חזק מאחור ונראה שכדור אש נע במהירות לקראתנו. חשבנו שעומדים לפוצץ אותנו ואז התברר שחטפו מטוס נוסף שהונחת מאחורינו. באותו יום ניסו ולא הצליחו לחטוף גם מטוס אלעל. המטרה הייתה קלפי מיקוח לשחרור מחבלים מכלא ישראל. כיוון שלא היו אזרחים ישראלים, הם ניסו למצוא נוסעים עם זיקה לישראל. תיחקרו אותנו ללא הצלחה כדי להוכיח שאימא שלי ואנחנו ישראלים.
למוחרת הצלב האדום הודיע שיקחו אותנו לבתי מלון ברבת עמון ואחרי שעלינו לאוטובוסים והצלב האדום עזב, ביקשו שנרד. עמדנו שם מוקפים מחבלים חמושים בתתי מקלע והקריאו שמות. הבנו שהם מחזירים למטוס רק את היהודים. 25 שנה אחרי השואה הבנתי בדיוק מה הרגיש מי שהיה שם, בסלקציה. כך עמדנו 80 יהודים, חלקם ניצולי שואה.
לפעמים אחת הנוסעות שידעה ערבית תרגמה מה שנאמר בטרנזיסטור, והבנו שלא יודעים איפה אנחנו. לא ידענו אם עושים משהו עבורנו. פחדנו פחד מוות, עם מעט אוכל ומים לשתייה ובלי שירותים.
" 32 חטופים בדירת שלושה חדרים, ללא מים וחשמל תחת הפגזה מתמדת,
פוחדים להיהרג, בטעות בידי הירדנים או בכוונה בידי השובים שלנו."
לקראת סוף אותו שבוע לפנות בוקר העירו אותי לחקירה. בליבי ידעתי שזה לא תחקור ושאם מורידים אותי מהמטוס זה הסוף. רעדתי ממש, איבדתי שליטה על הגוף שלי מהפחד. אימא שלי הבינה מה קורה ורצה אחריי, ניסתה לדבר אל ליבם שאני ילד ורק בן 17. הם הפנו אליה רובה וסימנו לה לשבת. ירדתי מהמטוס עם עוד תשעה גברים לחושך מוחלט, כשאני בטוח שעוד רגע מוציאים אותי להורג. לטענתם נחשבנו חיילים ישראלים, כי אם היינו עולים לארץ היינו מתגייסים. משם העבירו אותנו לחדר נעול במחנה פליטים סמוך לרבת עמון. למוחרת סיפרו לנו שפוצצו את המטוסים, בלי להגיד שקודם הורידו את הנשים והילדים – השאירו אותי לחשוב שנותרתי לבד. רק לאחר זמן סיפרו על שחרורם. באותו ערב הגיעו עוד עשרה שבויים.
בבוקר שבת ראש המחבלים הצביע עליי דרך החלון הקטן בדלת וביקש שאצא . שוב חשבתי שהולכים להרוג אותי, נפרדתי מהאחרים ויצאתי. הוא הכניס אותי למשרד והתחיל להצביע על דברים, להגיד מילים בערבית ולשאול איך אומרים באנגלית. הבנתי שהוא רצה ללמוד את השפה. בהמשך הביאו לנו עיתון באנגלית, וזכור לי שהופיע בו ציטוט של אימא שלי, שקשה לה מאוד לעזוב את הבן החטוף שלה. שמחתי לקרוא את זה כי הבנתי שהם שרדו.
"עמדנו שם מוקפים מחבלים חמושים בתתי מקלע והקריאו שמות.
הבנו שהם מחזירים למטוס רק את היהודים"
אחרי כמה ימים שוב העבירו אותנו, 32 חטופים, לדירת שלושה חדרים בשכונה פלסטינית ברבת עמון. למוחרת המלך חוסיין הפסיק את החשמל והמים והתחיל להפגיז את השכונה במשך עשרה ימים. הוא החליט שהוא מחזיר לידיו את השליטה במדינתו, אחרי שהמחבלים חטפו שלושה מטוסים עם 400 איש, פוצצו את המטוסים והשאירו 50 בני ערובה על אדמת ירדן. 32 חטופים בדירת שלושה חדרים, ללא מים וחשמל תחת הפגזה מתמדת, פוחדים להיהרג, בטעות בידי הירדנים או בכוונה בידי השובים שלנו. כשהתחילו ההפגזות הכניסו אותנו לחדר מרכזי, פתחו את כל הדלתות והחלונות בבניין כדי שייראה נטוש, ומחבל אחד חמוש ומיוזע שמר עלינו. הבניינים לידינו נפגעו, יכולנו לחוש את טעם האבק וחומרי הנפץ באוויר. אחרי שלושה שבועות מתוחים המחבלים נכנעו ואחד מתנאי הפסקת האש היה שיחרור החטופים ללא תנאי.
הצלב האדום לא הגיע לכל אורך השבי. בשלב השחרור היינו אמורים לעבור לרכבים שלהם, אבל הם לא הגיעו ונאלצנו ללכת ברחובות מופגזים ושרופים בין בניינים הרוסים ומראות קשים. פתאום הופיעה מולנו קבוצת מחבלים חמושה, איש שגרירות מצרי שהוביל אותנו עם דגל לבן צעק להם לא לירות. בנקודת האיסוף חיכינו לרדת החשיכה, לצלב האדום. כשיצאנו מהבניין התחיל ירי תת מקלעים ברחוב, וגם בדרך לשחרור חיינו היו בסכנה מספר פעמים. למוחרת הוטסנו לקפריסין ומשם לארצות הברית.
"בבוקר שבת ראש המחבלים הצביע עליי דרך החלון הקטן בדלת וביקש שאצא . שוב חשבתי שהולכים להרוג אותי, נפרדתי מהאחרים ויצאתי"
ספר על החלק שאחרי, מה הרגשת ואיך טופלת?
חזרתי לארצות הברית אחרי שאיבדתי 10% ממשקל גופי, בלי להבין שאני בטראומה. בטיסה לארצות הברית הייתי בטוח שתיכף יחטפו אותי שוב. לימים הבנתי שכל מי שנחטף הרגיש את הלחץ הזה. בכל פעם שראיתי אורות מהבהבים, נזכרתי בהבהובי השמחה של המחבלים. כל רעש הקפיץ אותי וסבלתי חודשים מסיוטי לילה. סבלתי גם מרגשי נחיתות ותפסתי את עצמי כחלש.
איך טופלת אחרי שובך?
לא היו אז טיפולים, לא ידעו מה זה טראומה או PTSD. כיוון שאימא שלי עברה טראומה משלה, היה לה קשה לחשוב מעבר לקושי שלה. היא סיפרה לי כמה קשה היה לה מהרגע שהפרידו בינינו, הורידו אותי מהמטוס והחזירו אותה לארצות הברית. אבא שלי חשב שהוא סבל יותר מכולם מפני שהוא הרגיש שכל המשפחה שלו עומדת להימחק. בין האחים לא דיברנו על רגשות או קשיים מהשבי, אלא בעיקר על זיכרונות, על רגעים מצחיקים כמו על גרעיני אבטיח שאכלנו במטוס וייבשנו על הכנף כדי שנאכל בהמשך. טיפלתי בטראומה שלי בעצמי כי במשפחה לא ממש התעניינו במה שקרה, לא שאלו איך ומה אני מרגיש. לא ידעו איך מתמודדים.
" האמינו שהכוח נמצא אצלכם. לכל אורך הדרך התעקשתי שלא אתן להם לנצח ולשנות את מסלול חיי"
אילו תובנות מחוויית השבי חשוב לך להעביר?
1. למבוגרים הקרובים לשבים: התעניינו בקורות אותם. מבוגרים משמעותיים בחיי השבים חייבים להתעניין בעדינות במה שעברו ולהיות אמפתיים, לשאול אם הם צריכים משהו או רוצים לדבר איתם או עם אחרים. ממרום גילי עדיין כואב לי שבגיל 17 השאירו אותי לנפשי.
2. ספרו על החוויה כמה שיותר. לא הפסקתי לדבר על הטראומה וכך עיבדתי אותה. אנשים, הזמינו אותי לבתי כנסת ותמיד הסכמתי לספר על מה שקרה לי. לא נשארתי עם המחשבות בתוך עצמי. אחרי שחזרתי כתבתי יומן ופירטתי מה שקרה בכל יום כדי שלא אשכח. לא רציתי להתבלבל או שהזיכרון יתעמעם. לאחרונה הוצאתי ספר שרובו מבוסס על היומן הזה. לדעתי חשוב לאוורר את החוויה החוצה במילים בכמה שיותר דרכים.
3. תחיו את החיים במלואם. כחטוף ושבוי, אתה מאבד כל שליטה על החיים שלך. רק מי שחווה זאת יוכל להבין! לכן היה לי חשוב להתחבר אליכם במכון חרוב. עכשיו שהרבה צעירים חוו דברים קשים מאוד, חשוב לי שידעו שיש עתיד טוב לחיים שלהם למרות הטראומה. תחושת אובדן השליטה על חיי שחוויתי בשבי עיצבה אותי. אחד הדברים שמאפיינים אותי מאז הוא שאני נוטה יותר לחשוב על החיים כאן ועכשיו. אני לא מוכן שמישהו ישלוט בי או בחיי. ההבנה שאין לדעת מה יקרה בעוד שנייה הובילה למסקנה שחייבים לחיות את החיים במלואם.
4. האמינו שהכוח נמצא אצלכם. לכל אורך הדרך התעקשתי שלא אתן להם לנצח ולשנות את מסלול חיי. שנה אחרי עליתי לארץ במחשבה שאם ניסו לגרום לי לנתק את הקשר עם ישראל, אז אני דווקא אעלה לישראל. (כ־18 מתוך ה־80 שהיו בטיסה עלו לארץ).
5. העריכו את ה-יש. העתיד שלכם חשוב לא פחות מהעבר. דאגו ליצור לכם עתיד מאז השחרור אנחנו כל שנה חוגגים יום הודיה בתאריך העברי של השחרור. כל המשפחה מתכנסת לדבר, להיזכר, להסתכל בתמונות מפעם. יש גם יום הודיה לתאריך שאימי ואחיי חזרו.
שנים לאחר השבי, מה עדיין קשה לך בעקבותיו?
קשה לי להיכנס לחדר אטום ונעול. זה מחזיר לרגעים שהשובים שלטו בי. אני יודע שהיו כאלה שלא טסו אחרי כן, אבל הכרחתי את עצמי. 15 שנה אחרי (ב־1985) הייתי באירופה לנסיעת עסקים ובכוונה לקחתי את אותה טיסה מפרנקפורט, כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעלות שוב על גב הסוס.
יש מסר אחרון שתרצה להעביר?
בהחלט. כולם צריכים להבין שזה לא עובר. גם 50 שנה אחרי, מה שעברת יישאר איתך לתמיד ואתה צריך ללמוד לחיות עם זה. אחרי שבעה באוקטובר חזרו אליי הסיוטים מהשבי שלי, ונמשכו כמה חודשים. אני חושב הרבה על השבויים. מה שקרה גרם לי להבין שאני צריך לכתוב ספר כדי להסביר את זה. הייתה תקופה שהייתי מוכר כמי שנחטף, אבל עם הזמן אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שרק כך אנשים יכירו אותי אלא צריך לעבוד על עוד דברים בחיי כך שיכירו אותי גם דרך העשייה שלי ולא רק על פי מה שקרה לי. אחרי טראומה קשה אני ממליץ לאנשים לגלות מה הם הדברים שהם אוהבים ויכולים לעשות, כך שיכירו אותם גם בזכות מה שהם עושים, בלי לשכוח את מה שקרה – חשוב להמשיך הלאה!
אחרי טראומה קשה אני ממליץ לאנשים לגלות מה הם הדברים שהם אוהבים ויכולים לעשות, כך שיכירו אותם גם בזכות מה שהם עושים, בלי לשכוח את מה שקרה – חשוב להמשיך הלאה!
יַלְדַּת רְחוֹב / יהודה אטלס
הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי קְצִינָה,
עִם דַּרְגוֹת סֶרֶן עַל הַכְּתֵפַיִם,
עִם תַּפְקִיד אַחְרָאִי בַּצָּבָא
וְדִירָה שְׂכוּרָה בְּגִבְעָתַיִם,
עִם מַדִּים וּמַשְׂכֹּרֶת וּבְלִי שׁוּם חוֹב,
אַף אֶחָד לֹא יַאֲמִין
שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם הָיִיתִי יַלְדַּת רְחוֹב.
…
וְאִם תִּשְׁאֲלוּ: מִנַּיִן שָׁאַבְתְּ עֹז-רוּחַ
לִשְׂרֹד בְּמֶרְחָב כָּזֶה קָשׁוּחַ,
אוֹמַר: כְּדֵי לֹא לִשְׁקֹע בַּרֶפֶשׁ
יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ;
לֹא לְהִזָּרֵק,
לֹא לְהִתְפָּרֵק,
לֹא לְהִתְיָאֵשׁ,
לֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ,
לֹא לִמְהֹל אֶת דָּמֵךְ בְּמַשֶּׁהוּ רַע
וּלְעוֹלָם לֹא לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין
מִמֶּנּוּ חֲזָרָה.
חלק משיר מתוך ספר שבכתובים
את הספר "ילדים של אף אחד" מאת יהודה אטלס ניתן לרכוש באתר המכון