כשהמדינה מדממת ואבלה:

ילדי ישראל לפני 7 באוקטובר: חיים בסביבה רעילה עם טראומה מצטברת

באפריל 2020 פרצה מגפת הקורונה, והיא ייצרה סביבה מסכנת במיוחד עבור ילדים (לוי וכץ, 2020). בתקופה זו חלה הסלמה של ממש במצבם של ילדים בכלל, ושל ילדים שחיים במצבי התעללות והזנחה בפרט. בפרויקט מחקר בין-לאומי, שהשתתפו בו חוקרים מובילים מיותר מ-15 מדינות, נמצא כי מצבם של הילדים בישראל היה מהקשים בעולם בעת המגפה. בסדרת המחקרים שנערכו במסגרת הפרויקט הזה נמצא כי המגפה החמירה את הפגיעות הקיימות והובילה לעלייה בדיווחים על אלימות נגד ילדים ולעלייה במצוקה רגשית בקרב ילדים ובני נוער (Katz et al., 2021; 2022). עם זאת, המערכות הפורמליות, כגון שירותי הרווחה, היו מוצפות, ולעיתים קרובות לא יכלו לספק התערבויות בזמן מפני שההתרחקות החברתית והסגרים שיבשו את מנגנוני התמיכה הרגילים. מצב קיצוני זה המחיש את תפקידן הקרדינלי של מערכות החינוך והבריאות בהגנה על ילדים, שכן למערכות אלה יש גישה טבעית יותר לקשר עם ילדים ולאיתור ילדים במצוקה (Katz et al., 2024).

מגפת הקורונה הייתה אירוע דרמטי שהותיר את חותמו על החברה הישראלית ועל ילדי ישראל, אך מייד עם סיומה התחוללו בחירות. בעקבותיהן הונהגה מהפכה משטרית שלוותה בשסע חברתי ובקרע עמוק בעם בשל הדיון הציבורי הסוער על מידת הלגיטימיות וההשפעות האפשריות של שינויים אלה על המערכת הדמוקרטית בישראל. המתח החברתי הגובר והשיח הציבורי המקוטב שהתעורר סביב נושאים משפטיים ופוליטיים יצרו סביבה רעילה עבור חלק מהילדים שנחשפו אליה, וחשיפה זו, אשר הצטרפה להשפעותיה של מגפת הקורונה, חוללה טראומה מצטברת.

"לעולם לא עוד": אירועי 7 באוקטובר

ילדי ישראל גדלים ומחונכים לאור סיפורי העם היהודי והישרדותו. כבר בגיל צעיר הם נחשפים בגנים ובבתי הספר לסיפורי הזוועה והגבורה שהתרחשו בזמן השואה, והמבוגרים בחייהם מבטיחים להם NEVER AGAIN – לעולם לא עוד. ואולם במתקפה האכזרית של 7 באוקטובר ההבטחה הופרה – חומות ההגנה של ישראל קרסו וכולנו, וביתר שאת – הילדים שלנו, חווינו טראומה קולקטיבית.

יש ארבעה מרכיבים קריטיים להבנת חווייתם של הילדים החל מ-7 באוקטובר:

ההפתעה – אירועי 7 באוקטובר פרצו בשבת בבוקר, ביום חג, ועמדו בניגוד מוחלט לאווירת החג ששררה; האיום הממשי – מתקפת טילים לצד חדירת מחבלים לישראל; חוסר ודאות –  הזמן הרב שחלף עד להבנת היקף ההתקפה ומשמעותה; תחושת הבגידה וחוסר הביטחון – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, שחלק מתכליתו היא להבטיח שזוועות השואה לא יחזרו לעולם. ב-7 באוקטובר הבטחה זו הופרה.

חשוב להבין שילדים חיים בתחושה שתמיד יהיו מבוגרים שיוכלו להגן עליהם. תחושה זו היא צורך הישרדותי להתפתחות תקינה ולפניות ללמידה (Katz et al., 2020). הורים מאזור עוטף עזה מספרים שלימדו אותם במרכזי החוסן לומר לילדיהם "כשאתה בממ"ד אתה מוגן". לפתע גם אמירה זו התנפצה, וההורים מצאו את עצמם חסרי אונים בניסיונם להגן על ילדיהם בכל כוחם. עקב כך חוו הילדים תחושת בגידה וחוסר ביטחון גם אל מול הדמויות הקרובות להם ביותר.

במרוצת הזמן שעבר מאז 7 באוקטובר התחלנו להבין את היקפיו וממדיו של האסון שפקד את החברה הישראלית, אך ברבים מהמקרים לא התחלנו כלל לטפל בהשלכות של המאורעות או לאמוד את היקפי ההתמודדויות שעוד דרושות לחברה הישראלית. כך למשל, יש היום בישראל קבוצות שלמות של ילדים בסיכון מוגבר לחוות הפרעת דחק פוסט-טראומטית ותחלואים אחרים: ילדים שנחטפו, ילדים שהיו עדים לטבח, ילדים שאיבדו את הוריהם/ אחיהם/חבריהם ועוד.

המפגש בין טראומה קולקטיבית לטראומה אישית: השפעות המלחמה על הסיכון לפגיעה בילדים

מלחמה יוצרת סביבה של לחץ, חוסר יציבות ופחד אשר מגבירים את הסיכון לפגיעה בילדים. גורמי סיכון להתעללות בילדים בהקשרים של מלחמה הם רבים ומגוונים, ובהם גורמים אישיים, משפחתיים, חברתיים וקהילתיים. בהקשרים של מלחמה, כל אחד מהגורמים הללו יכול להחמיר ולהוביל למצבים שבהם ילדים חשופים יותר להתעללות, להזנחה ולפגיעות פיזיות, מיניות ונפשיות. נוסף על כך, בתוך הכאב הקולקטיבי חשוב לזכור שהתעללות בילדים אינה נפסקת. מי שחווה פגיעות והזנחה לפני 7 באוקטובר כנראה חווה אותן ביתר שאת גם היום.

רמת הפרט והמשפחה

נתמקד בגורמים ברמת הפרט ובאינטראקציות הבין-אישיות במעגלים המשפחתיים, אשר חושפים ילדים בסיכון מוגבר להתעללות בהקשרי מלחמה. כך למשל, מחקרים מארצות הברית מצאו שילדים שאחד מהוריהם יוצא למלחמה נתונים בסיכון מוגבר להיפגע, הן מחוץ למשפחה והן בתוך המעגל המשפחתי הקרוב (Cerny & Inouye, 2001). נוסף על כך, קונפליקטים משפחתיים נוטים להתעצם ולהקצין בעת לחץ וטראומה קולקטיבית מתמשכת. מצב זה דומה במקצת לתקופת הקורונה, אך עוצמתו חזקה בהרבה. בהתאם, יש לצפות לעלייה בחומרה ובתדירות של ההתעללות במשפחות שכבר חוו בעברן התעללות, אבל גם במשפחות ללא עבר של התעללות או הזנחה אפשר לצפות להחמרה בדפוסים משפחתיים פוגעניים (Katz et al., 2021; 2022).

יתר על כן, כאשר ההורים טרודים, נתונים במצוקה נפשית ואינם פנויים רגשית, קל יותר לפוגעים להתקרב אל התא המשפחתי ולנצל את פגיעותו כדי לפגוע בילדים (Katz et al., 2021; 2022). לזאת חשוב להוסיף כי ככל שההורה נתון בדחק גבוה יותר, כך יש פחות תמיכה בילד, ולכן הוא עשוי להימצא במקומות שמסכנים אותו ו/או להרגיש שכאשר הוא בסכנה לא יהיה לו למי לפנות. ממצאים מטרידים אלה מעלים דאגות חמורות ביחס לילדים אשר הוריהם נמצאים בשירות מילואים תקופה ממושכת.  

נוסיף על כך את היעדרן של מסגרות חינוכיות רציפות ועשייה לימודית/חברתית/התנדבותית/העשרתית – שחדלו לפעול ב-7 באוקטובר וברבים מהיישובים חזרו רק באופן חלקי – אך טבעי שילדים יבלו שעות ארוכות מול המסכים. הספרות האמפירית ביססה זה מכבר את הטענה ששימוש מוגבר במסכים מעלה את הסיכון להתעללות ברשת – ואכן, במדינת ישראל יש עלייה דרמטית במספר מקרי הפגיעה ברשת מאז 7 באוקטובר. כמו כן אנו יודעים שחשיפה לתכנים קשים פוגעת בבריאותם הנפשית של ילדים ומנבאת כניסה למרחבי סיכון נוספים, כגון התמכרויות ואלכוהול. ואכן, מאז 7 באוקטובר ילדים רבים נחשפים במינון מוגבר לחדשות ולתכנים הקשים של המלחמה.

אלמנט משמעותי נוסף הוא השהייה במרכזי המפונים. מרכזי המפונים יצרו, שלא במכוון, זירה חדשה לפגיעה – אם בשל הימצאות בקרבה פיזית גבוהה של הגורם שהתעלל עוד קודם למלחמה או בשל האפשרות לניצול המצב שבו ילדים נמצאים שעות רבות ללא השגחה. ולבסוף, אובדן קרובים ובני משפחה שנפגעו הם אלמנטים נוספים של סיכון, שמשפיעים מאוד על כלל המשפחה ובפרט על הילדים. אובדנים אלו כרוכים בהכרח בהפסד של דמויות משמעותיות לילדים, וכך, דווקא בתקופות הקשות ביותר בחייהם, לעיתים קרובות נותרים הילדים לבד.

רמת השכונה והקהילה

לכידות קהילתית מהווה גורם מגן עבור ילדים באופן כללי, וביתר שאת – עבור ילדים שמורגלים בחיים קהילתיים עשירים, כמו הילדים שגדלים בקיבוצים, במושבים או ביישובים קטנים וקהילתיים. היישובים שנפגעו בצורה החמורה ביותר, גם בדרום הארץ וגם בצפונה, הם קיבוצים, מושבים ועיירות – אשר רובם מאופיינים בלכידות קהילתית גבוהה וברמה גבוהה של קשרים חברתיים ומשפחתיים בין התושבים. אירועי 7 באוקטובר, שגבו את חייהם של תושבים רבים וחטיפה של אחרים, ערערו מאוד את הביטחון והיציבות של הקהילה כולה. גם מתי המעט שהתא המשפחתי המצומצם שלהם לא נפגע חוו טלטלה עצומה מעצם מה שקרה לקהילה שלהם ולבית שלהם. 

כמו כן, הפינוי לבתי המלון הוביל לפעמים לפיצול הקהילות שנותרו, כך שחלק מהאנשים פונו למקום אחד והאחרים למקום אחר. כך גם הפינוי לאזורים גיאוגרפיים שונים הוביל לאובדן נגישות של השירותים הטיפוליים והתמיכתיים שהיו לילדים לפני המלחמה. חייהם התהפכו לחלוטין ביום אחד ומתחת לרגליהם נפערה תהום עצומה – בין העבר המוכר, העוטף והחם, לעתיד לוט בערפל, רווי באובדנים ובחוויות קשות מאותה שבת נוראה. במהלך חיים נורמטיבי, מסגרות חינוכיות פורמליות ולא פורמליות עשויות לספק הגנה לילדים שחווים פגיעה בביתם – הן משמשות מפלט מהבית בחלק משעות היום ומציעות גורמים נוספים שעשויים לראות את הילד ולשמש לו אוזן קשבת. אך בהיעדר המסגרות החינוכיות, גם גורמי התמך האלו נגזלו מהילדים. 

רמת ההקשר החברתי והתרבותי

ברמה החברתית, מדינת ישראל מתמודדת כיום עם אתגרים רבים בזירות מגוונות. החברה הישראלית נתונה כבר כמעט שנה שלמה במלחמה אינטנסיבית שמהווה איום ממשי יומיומי גם על העורף במדינת ישראל. כמו כן, החברה הישראלית חרדה לשלום קרוביה ומכריה הנלחמים בחזית, כואבת את נפילתם של החללים שגובה המלחמה, שסועה ומקוטבת בתוך עצמה בעקבות סוגיות פוליטיות ומשפטיות, ועוד ועוד. ילדים הגדלים באווירה כזאת לא תמיד מבינים לעומק את הסוגיות המהותיות שיוצרות את המחלוקת בעם, אך הם מרגישים את הקיטוב, את הסלידה, את הכעסים ואת הפחד. לפי תפיסתם, "הכול יכול לקרות כי הכול כבר קרה" – אין גבולות ששומרים עליהם, אין מבוגר אחראי שיכול להבטיח באמונה שלמה ש"הכול יהיה בסדר".

למרות גורמי הסיכון הרבים, דווקא בעיתות משבר יש ירידה במספר הדיווחים למערכות להגנת הילד, ולעיתים אפשר להבין רק בדיעבד את היקפי הילדים שנפגעו. בעיתות משבר המערכות פחות פנויות לקבל פניות של ילדים, ובד בבד גם ילדים פונים פחות. ילדים שמאותרים כנפגעים ומגיעים למרכזי הגנה עשויים שלא לחשוף את הפגיעה בהם ולא לשתף במה שעובר עליהם, מתוך תחושה שהצרה שלהם זניחה לעומת צרותיהם של אחרים.

העולם כמקום מסוכן: השפעת הטראומה האישית והקולקטיבית על ילדים פגיעים

אנשים שעברו טראומה אישית בתוך מערכת יחסים בילדות נושאים איתם דריכות וציפייה מתמדת למשהו רע שעומד להתרחש, מתוך אמונה שהעולם הוא מקום פוגעני. חלק גדול מהטיפול הרגשי שלהם עוסק בתיקון תפיסת העולם הזאת וביצירת תפיסה אחרת – של עולם שיש בו גם טוב, והוא עשוי להיות מקום בטוח. ב-7 באוקטובר התרחשו דברים שתאמו את אחד התסריטים הגרועים ביותר שאפשר היה לדמיין. למעשה, המציאות הכניסה את האנשים האלו, שגם כך חווים רמות גבוהות של דריכות וחשדנות, לרמת דריכות אובייקטיבית גבוהה מאוד, ובכך הובילה להצפת מופעים טראומטיים קשים של היעדר הגנה, היעדר מרחב בטוח וחרדת נטישה. התחושה שהבית הוא מקום לא מוגן היא מרכיב משמעותי בטראומה קולקטיבית, ובמקרה של ילדים שבאמת חיו בבית לא מוגן – החוויה של הפחד והפולשנות חזקה בהרבה.

מרכיב נוסף שמתחבר להיסטוריה של האנשים האלו היא מעגליות של בנייה והרס. מי שמתמודד עם טראומה אישית נמצא בניסיון בלתי מתפשר לבנות את חייו מחדש, ואילו הטראומה הקולקטיבית מאיימת לפרק את כל מה שבנה. כדאי לזכור שבתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת – של ילדים שנפגעים בביתם וחווים טראומה קולקטיבית שמאיימת להרוס את מעט הביטחון שיש להם – חיים גם ילדים שמשתייכים לקבוצות בעלות מאפייני קושי משלהן, ובהן ילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך מאוד, ילדי מהגרים וילדים מקבוצות מיעוט מוּדרות בחברה. הילדים האלו נמצאים במצבי שוּליוּת כפולה, מכיוון שמראש הם בעלי סיכון מוגבר להיפגע בסביבתם הקרובה, ובעלי סיכוי נמוך יותר לחשוף את פגיעתם ולקבל עזרה (Klebanov et al., 2024). כך סביר מאוד להניח כי רבים מהילדים שחוו כבר טראומה אישית קודמת, טרם המלחמה, היו הילדים האלו, הפגיעים במיוחד.

מזעור טראומה אישית מול קולקטיבית: אתגרי ההתמודדות והכוח המרפא של הקהילה

אחד התהליכים הראשוניים שעשויים להתרחש במפגש בין הטראומה האישית לקולקטיבית הוא תחושה של מזעור הטראומה האישית אל מול הקולקטיבית. כך, בחוויה הסובייקטיבית, הטראומה האישית מתגמדת ונבלעת בתוך אירועי היום הדרמטיים שבמרכז השיח הציבורי ובמוקד של כל מהדורות החדשות. במצבים אלה עשויה אף להתעורר אשמה על הצרכים הייחודיים שקיימים עקב הטראומה האישית. אנשים עלולים להרגיש ש"אין מקום" או פניוּת בקרב האחרים המשמעותיים להם, או אפילו בקרב גורמי המקצוע, למצוקה האישית-הפרטנית שמנותקת מהכאב הלאומי; שכל המשאבים מופנים כעת לטראומה ולאבל הלאומיים. התוצאה היא שאנשים רבים עשויים לחוות בדידות וחוסר אונים בהישארותם לבד בהתמודדות עם הטראומה האישית שלהם. בניסיונות להתחקות אחר גורמי חוסן אל מול זירה רבת נפגעים זו, של טראומה מצטברת וטראומה קולקטיבית, חשוב להפנות את הזרקור אל תפקידה המרכזי של הקהילה.

בשיח עם הילדים שחזרו משבי חמאס, הם תיארו  את כוחה המרפא של אהבת העם כחלק משמעותי מהתמודדותם עם כל מה שחוו. במהלך השבי נאמר לילדים שוב ושוב שאף אחד בישראל לא רוצה אותם בחזרה. לכן הם הופתעו מאוד כאשר חזרו וגילו שאנשים חיכו להם באהבה גדולה ובציפייה. קבלת הפנים החמה, עם שירה והנפת דגלי ישראל, מתוארת על ידי הילדים כרגע מכונן שבו הם הרגישו רצויים, אהובים, ושחזרו להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. דוגמה זו ממחישה את כוחה של קהילה ותמיכה חברתית בפיתוח חוסן בקרב ילדים המתמודדים עם טראומות קשות.

דברי סיום

בסופו של דבר, ההתמודדות עם טראומה אישית ועם טראומה קולקטיבית דורשת מבט מקיף ורב-מערכתי. כאשר ילדים פגיעים מוצאים את עצמם בלב מציאות כה קשה ומורכבת, עלינו לזכור את חשיבות גורמי החוסן בחייהם. יש להתבונן על הילד עצמו, על היחסים בחברה, בקהילה ובמדינה שבה הוא חי, ולזהות את כל גורמי הסיכון וגם את עוגני החוסן שיכולים לתמוך בו. במפגש שבין האישי לקולקטיבי, ייתכן שהחוויה האישית תתמזער ותיבלע, אך דווקא במצבים אלו אנו מחויבים להעניק לילדים את התמיכה המיטבית שהם זקוקים לה.

המשימה המשותפת שלנו היא לזכור ולהבין את תהליכי הבנייה וההרס שבלב החוויה הטראומטית. בתוך כך יש להכיר בכוחה המרפא של הקהילה, באהבת העם ובכוחם של קשרים חברתיים לתרום לחוסן ולשיקום. כולנו פגועים, אך יחד נוכל לשקם, לתמוך ולהחזיר לילדים את האמונה בעולם שיכול להיות בטוח וטוב יותר.