אובדן ושכול אצל ילדים שהתייתמו בעקבות טבח 7 באוקטובר

אובדן הורים בילדות

אסתר פלד (2022) כותבת בספרה: מי שאיבד הורה אינו דומה למי שלא איבד הורה. לדבריה, ילד שאיבד הורה מרגיש שתהום נפערת תחתיו והוא נופל ונופל, ואין די מילים לתאר את החוויה של עומק שאין לו קרקעית, את חוויית האין והתהום. ואז מתחוללת תנועה למעלה – של היחלצות וקימה וחזרה למציאות.  כאשר ילד מאבד הורה כל סדרי עולמו מתערערים, האיזון בחייו ובחיי המשפחה מופר, ההגנה והתמיכה שהוא זקוק להן נמנעות ממנו, שכן ההורה הנותר או המשפחה המגדלת לעיתים אפופים בצער ובכאב של האובדן שהם עצמם חוו. הילד עלול לאבד את התמימות ואת האמונה שההורים ישמרו עליו מכל רע.

אבל טראומטי בילדות (Childhood traumatic grief – CTG) מוגדר כמצב שבו הסימפטומים הטראומטיים מפריעים לתהליך האבל האדפטיבי של הילד. הסימפטומים כוללים זיכרונות חודרניים ומפחידים של האדם שמת, של האופן שבו אירע המוות, הימנעות מזיכרונות הקשורים לאדם שמת (גם חיוביים), קשיי שינה, כעס, קשיים בוויסות רגשי והתנהגותי, בעיות למידה, קשיי ריכוז, זיכרון והבנה. רוב הילדים מצליחים להתמודד עם אבל בצורה טבעית וללא צורך בהתערבות. במחקר אורך נבדקו התנהגויות ותגובות של ילדים לאובדן הורה, ונמצא שרוב הילדים הפגינו עצב והלם בעת ההודעה, הרבו לבכות בתקופה הראשונה לאחר המוות, אך בחלוף ארבעה חודשים רק 8% מהם בכו מדי יום – בעיקר הילדים הצעירים, ורובם הצליחו לחזור לתפקוד רגיל בבית הספר (Silverman & Nickman, 1996). אך יש ילדים, בייחוד אחרי אירועים טראומטיים כגון רצח אלים כפי שהתרחש באוקטובר 2023, שתסמיני הטראומה מפריעים להם לעבד את האבל בצורה תקינה וגורמים לדחייה בתהליך האבל. הם עשויים לחוש רגשי אשם על שלא הצליחו להציל את ההורה או החבר שנרצח או נחטף, מתקשים לתת אמון באחרים ולסמוך עליהם. ב-7 באוקטובר 2023 היו ילדים שהיו עדים לאירוע מוות וחוו חוויה מטלטלת המערערת את ההנחות הבסיסיות שהעולם הוא מקום צפוי, בטוח ובעל משמעות (Janoff-Bulman, 1992). חוויה זו התעצמה נוכח אובדן הביטחון הבסיסי שהם מוגנים – במדינה, ביישוב ובביתם. יש ילדים שכל אלו גורמים להם לסרב לצאת מהבית, להגיב בחרדה על כל רעש חזק, להפגין התנהגויות תוקפניות כלפי חברים ולהתקשות להתחבר אליהם, להפגין התנהגויות מסכנות חיים (חציית כביש בלי להסתכל, טיפוס לגובה). כל אלו מצביעים על השפעת החוויה הטראומטית ומחייבים את המבוגרים ואנשי המקצוע לתמוך בילד כך שלאחר הפחתת תסמיני הטראומה יוכל הילד לחזור לתהליך אבל "טיפוסי" (Goodman et al., 2004; Mannarino et al., 2012).

יתמות משני הורים

משמעות כאב האובדן מתחדדת במצבים שהילד מתייתם משני ההורים. האובדן משפיע על  המערך המשפחתי הרחב, וההתמודדות האישית של הקרובים שנותרו ממוקדת בשלומם וברווחתם של היתומים (אופיר ואחרים, 2009). ב-7 באוקטובר 2023 היו שאיבדו הורה או את שני הוריהם, את משפחתם כמערכת שלמה, את ביתם, את הקהילה שגדלו בה, את בית הספר, ולעיתים קרובות גם חברים, מורים ובני משפחה נוספים שנרצחו או נחטפו במתקפה האכזרית.

המשפחה שנותרה זקוקה לליווי מן הרגע הראשון, לתמיכה בסידורי הלוויה, תמיכה רגשית ואיתור הצרכים המיידים של הילדים שהתייתמו ושל ההורה הנותר או המשפחה המגדלת החדשה, ויש להפנות את תשומת הלב גם לילדיהם הטבעיים של המגדלים, שגם הם שרויים באבל ומשפחתם משתנה. הילדים שהתייתמו ועברו לגור אצל מגדלים שהם סבא וסבתא או דודים מתמודדים מאז 7 באוקטובר עם אובדן רגשי, אך גם עם שינוי מקום המגורים, בית הספר, הסביבה החברתית וכל המוכר והידוע להם. לילדים היו במשפחת המקור הרגלים שהיו חלק יומיומי ומשמעותי בחייהם, כגון האופן שבו נעטפו במגבת ביציאה מהמקלחת, טעמי האוכל, מגע ההורים, אופן ההחזקה הגופנית ועוד פרטים אשר אבדו עם אובדן ההורים.  

איך לתמוך בילדים שהתייתמו?

מומלץ כי ההורה שנותר או המשפחה המגדלת ייקחו "פסק זמן" כדי לחשוב ולתכנן מה לומר, לצבור ביטחון ביכולת שלהם להכיל וללוות את הילדים.

לאחר המוות ילדים צעירים פחות זקוקים לפרטי המוות המדויקים. הם זקוקים למענה על צרכים בסיסיים של הגנה וביטחון, לדעת שידאגו להם, שיטפלו בהם ושאוהבים אותם. ילדים צעירים עשויים לשאול את המטפל בהם לאחר שהתייתמו: מי ייקח אותי לבית הספר? מי יקלח אותי ומי ישכיב אותי לישון? מי יכין לי אוכל? ישאלו שוב ושוב את אותן שאלות, בחזרתיות שתאפשר להם להבין ולעכל בקצב שלהם את אשר אירע. כאשר הילדים הודפים את סיפור המוות ולא רוצים לשמוע עליו, כדאי לכבד זאת, ואפשר להיעזר באנשי מקצוע ומומחים בעבודה עם ילדים.

מוות עקב רצח, אלימות ומלחמה הוא תמיד טרגי ומביא עימו רגשות של צער ובלבול. על כן מומלץ כי המבוגר לא יכביר מילים ויכיר ברגשות: אני שומע שאתה כועס ומאשים את עצמך שיכולת למנוע את המוות, אך אתה לא אשם, לנרמל, ולשתף את הרגשות ולתת מקום לכל טווח הרגשות. כדאי לשאול את הילד באיזה אופן היה רוצה שיתמכו בו ויעזרו לו, ולעיתים גם נוכחות אוהבת לידו מספיקה.

האופן שבו הילד האבל מצליח להתגבר על אובדנו הוא שילוב מורכב של כוחותיו האישיים, מידת פגיעותו ורגישותו ואיכות הקשר עם משפחתו וחבריו. ילד שאיבד הורה בדרך כלל מתמודד עם כאבו האישי וגם עם אבלו של ההורה הנותר או, במקרה של משפחה מגדלת, עם האבל של סבא וסבתא שאיבדו את ילדיהם ומגדלים כעת את הנכדים, ועם אבל של אחים שכעת מגדלים אחיינים. הכאב הכפול והצער האישי שחווים ההורה הנותר והמגדלים משפיעים אף הם על הילדים שהתייתמו. הילדים מתמודדים עם האבל שלהם עצמם וגם עם האבל והיגון שאופפים את מי שמגדלים אותם כעת. על כן מרכיב מכריע ביכולת הילדים להתאבל ולהתמודד עם אובדן הוא היחס של הסביבה האנושית הבוגרת הקרובה ביותר – ההורה שנותר, המשפחה המגדלת ואנשי מקצוע מבוגרים ומערכת בית הספר. בית הספר מהווה אף הוא מערכת תמיכה חשובה (Hadar et al., 2023), בעיקר כאשר ההורה הנותר או המשפחה המגדלת יתקשו להיות זמינים עבור הילד, בשל אובדנם ובשל החוויה הטראומטית שעברו המבוגרים בעצמם וממשיכים לחוות כל עוד ישנם בני משפחה חטופים, חיים או חללים, אשר טרם שבו לישראל. תמיכה זו בהורה הנותר ובמשפחה המגדלת משמעותית בכל המעגלים הסובבים אותם: מערכות הטיפול והסיוע הרגשי, מערכת החינוך, מוסדות המדינה ומערכת תמיכה כלכלית – כדי שיהיה באפשרותם לפנות מקום לעצמם ולכאבם, כדי שיוכלו לגדל את הילדים ולדאוג לרווחתם. 

אפשר לראות את תרומתם של בני המשפחה ושל בוגרים אחרים המלווים את הילד דרך הפריזמה של התיאוריה של הובפול (Hobfoll, 1998) "תיאוריית שימור המשאבים"                                                                                                    (Conservation of resources theory; COR's Theory). לפי תיאוריה זו, השפעת אירועים שליליים כגון מחלה או מוות של דמות משמעותית לילד, או אירועים טראומטיים כפי שאירעו במלחמה, מרוקנת את משאבי הילד והמשפחה. הפסד משאבים גורם להעצמת תחושת הלחץ ולתשישות רגשית (Emotional exhaustion), והתוצאה היא שחיקה. מערכות תמיכה, ובכלל זה המשפחה הרחבה ואנשי מערכת החינוך שהילד שייך אליה, נחלצות להשלים את החסר ככל האפשר. להתגייסות המשפחה המורחבת והקהילה לעזרת ילדים שהתייתמו יש חשיבות קריטית לילד ולשאר בני משפחתו (שלו ורביב, 2023). תפקיד אנשי החינוך לאחר אבל טראומטי הוא לזהות את הסימפטומים, להפנות להערכה מקצועית או טיפול, לבנות מיומנויות של חוסן וניהול מתחים ולשמור על קשר עם משפחת הילד. תפקיד המטפלים משמעותי בהתערבויות ממוקדות טראומה ואבל.

המודל הדו-מסלולי של אובדן ושכול

המודל הדו-מסלולי של האבל (Two-track model of bereavement) שפיתח רובין (רובין וחבריו, 2016;Rubin, 1981) עשוי לשמש עבור אנשי מקצוע ומשפחות מודל להבנה והערכה של צורכי הילד ושל אופן הטיפול בו. המודל כולל יסודות גלויים-חיצוניים ופנימיים-נפשיים של התמודדות האדם עם האבל והאובדן, והוא ממשיג את תהליך עיבוד האובדן לאורך שני מסלולים נפרדים המקיימים ביניהם יחסי גומלין.

המסלול הראשון נוגע לתפקוד הביו-פסיכו-חברתי של הפרט ולשינויים באישיותו בשלבים הראשונים שלאחר האובדן. המסלול הזה כולל חרדה, דיכאון, תלונות סומטיות, תסמינים הנושאים אופי פסיכיאטרי, נגיעה במערכות יחסים משפחתיות, דימוי וערך עצמי, הבניית משמעות, עבודה והשקעה במשימות החיים. בהקשר של ילדים התפקוד נוגע לאופן שבו הם מבצעים את מטלות בית הספר, למעורבות חברתית וסימני קושי או מצוקה; למידה שבה הילד חוזר לשגרה ולתפקוד שלפני האובדן.

המסלול השני מתמקד בקשר הרגשי וביחסים המתמשכים של הילד האבל עם המת. מסלול זה מייצג את הקשר המתמשך עם המת, והוא כולל דמיון וזיכרון, ריחוק רגשי, רגש חיובי או שלילי אל מול המת, עיסוק יתר באובדן ובמת, אידיאליזציה וקונפליקט. לדוגמה: הילד חולם על ההורה שמת, חושב עליו, מדבר עימו בליבו ונזכר בו בהקשרים שונים. בעבור הילד קיימת משמעות רבה לתוכן הקשר הפנימי עם האדם שמת. ילדים מוצאים נחמה בזיכרונות של ההורה או האח ומבנים קשר עימו לאחר מותו. הם אינם חיים בעבר אלא נשארים בקשר עם המת בדרכים שונות. הקשר עם המת הוא מעבר למשאלה או כמיהה שיחזור. חלומות על ההורה, מחשבות עליו, שמירת חפץ שלו, דיבור עימו וזיכרונות קירבו את הילדים אליו וסיפקו נחמה בהתמודדות עם האבל.   

דוגמה המבוססת על מחקר ממחישה את המודל בקרב ילדים (נאסר, 2005) ומותאמת לאירועי 7 באוקטובר 2023: רועי, בן 9, איבד את אביו לפני תשעה חודשים. האב נרצח על ידי מחבלים. רועי, הלומד בכיתה ד', חוזר לבית הספר לאחר תקופת השבעה. מוריו מרוצים ממנו, הוא מקפיד להכין שיעורי בית, מרוכז בכיתה והישגיו טובים. בהפסקות הוא נהנה לשחק עם חבריו וגם בשעות אחר הצהריים הוא משחק ונפגש עם חברים. מפעם לפעם הוא חושב על אביו, זוכר חוויות משותפות, מרגיש כי אביו צופה בו, מגן עליו ועוזר לו. לפעמים הוא חולם עליו, הוא מתבונן באלבומים משפחתיים עם אימו ונהנה לשמוע על חוויות עם האב. בדוגמה הילד מתפקד היטב במסלול התפקוד הגלוי לעין מבחינה לימודית ומבחינה חברתית. אנו, המבוגרים בסביבתו, לא נראה קושי ואף נחשוב לעיתים שהוא התגבר על אובדנו. במסלול הקשר הפנימי למת הוא נזכר באב, חולם ומתגעגע ושואב מכך נחמה. אך עשויה להיות אפשרות נוספת: רועי מתקשה להתרכז בשיעורים, מתרשל בהכנת שיעורי הבית ובהפסקות יושב בצד ונמנע מלשחק עם חברים. מסרב לדבר, מתנהג כאילו לא שומע שפונים אליו, מבלה שעות ליד החלון ומחכה לאביו שיחזור. המשפחה פונתה מהיישוב שבו התגוררה ורועי איבד את כל התמיכה שהייתה לו מחברים וקרובי משפחה אחרים. הוא מתקשה להסתגל לבית הספר החדש ולדירה שבה הם גרים כעת. הוא נמנע בבית הספר מכל מגע עם דמות סמכות, ובבוקר מתקשה להיפרד מאימו בכניסה לבית הספר. מפעם לפעם הוא נזכר באביו וכועס על עצמו שלא תמיד הקשיב לו והתווכח עימו. לפעמים הוא חושב: "אם הוא לא היה יוצא מהבית ונשאר איתנו, המוות שלו היה נמנע". הוא נמנע מלהטריד את אימו ברגשותיו כלפי אביו מכיוון שהוא אינו רוצה לצער אותה, הוא מרגיש מרחק מאימו וחש אשמה בשל כך. דוגמה זו ממחישה את הקושי התפקודי שיזהה המבוגר שמטפל בילד, ההורה הנותר או המשפחה המגדלת, שכן הוא גלוי לעין. אך הקושי הפנימי לא יזוהה. רק אם נשוחח עם הילד נגלה את הסמוי מן העין ונאפשר אבחנה מדויקת יותר של קשייו והערכה אם יש מקום לשקול התערבות מקצועית.

הקשר עם ההורה שנותר או עם המשפחה המגדלת

תגובתו של ההורה הנותר או של המבוגרים המגדלים לאבלו של הילד, הזמינות שלהם והתמיכה שלהם משמעותיים בהסתגלות הילד לאובדן. האופן שבו הילד שותף לאבל משמעותי. כאשר המבוגר האבל תופס את האבל כפרטי ואינו מותיר מקום לילד להשתתף בו, הילד יכול לחוש חסר אונים מול עצב ההורה הנותר או המבוגר שמגדל אותו. הילד זקוק להכרה של המבוגרים ביכולתו להיות שותף, הכרה שתאפשר קרבה ועיסוק משותף בדמות המת, מה שיתרום לילד לראות בעצמו מתמודד ומסתגל.

המודל הדואלי של האבל

המודל הדואלי (Schut, 2010  Stroebe &) מגדיר שני סוגים של מוקדי התמודדות: האחד, ההשקעה באובדן, נוגע להתרכזות של האדם השכול בחוויית האבל ובעיבוד שלה – התמודדות עם המוות, שבירה או המשך של הקשר עם הנפטר, הכחשה והימנעות משינוי החיים שלפני האובדן, פרצי געגועים ובכי. השני, שיקום התפקוד, נוגע למיקוד בגורמי לחץ משניים, שגם הם תוצאה של האבל: חיי היומיום, למידת משמעויות ותפקידים חדשים, הסחות דעת מהאובדן, למשל – צפייה, בטלוויזיה, קריאה, שיחה על נושאים אחרים ושינה. המודל המוצע הוא מעבר גמיש ומשתנה בין המצבים, המציע תהליך של תנועה בין עימות עם האבל ובין הימנעות ממנו; תנועה בין התרכזות באובדן ובין השתקמות; התמודדות עם הכאב והתעלמות. במודל זה הימנעות אינה נתפסת כמנגנון הגנה מפני הכאב הפסיכולוגי אלא כדרך שבה אנשים יכולים לבסס פעילויות בחייהם. מצד אחד נגיעה בכאב ומצד שני מינון וויסות של הנגיעה כדי להימנע מהצפה. ילדים "קופצים" פנימה והחוצה מתוך האבל בטבעיות, לוקחים "פסק זמן" מהאבל, מה שמאפשר להם לשמר כוח להעמקה נוספת באובדן. עבורם זה תהליך ספונטני, ויסות של רגשות קשים, תנועה שיכולה לחזור כמה פעמים ביום, למשל בין משחק ובין בכי.

לסיכום, נראה כי המרכיב המכריע ביכולת הילדים להתאבל ולהתמודד עם אובדן הוא יחסה ותמיכתה של הסביבה האנושית הבוגרת הקרובה ביותר, בעיקר של ההורה שנותר או של המשפחה המגדלת במקרה של יתמות משני הורים: הערכת תפקודם, הפחתת השפעת הטראומה ומתן מקום לתהליכי האבל והיכולת לתמוך ולגלות הבנה ולגיטימציה לכל טווח הרגשות ולגילויי האבל; התייחסות לחוויה של הקשר הפנימי למת וסיוע בתנועה בין התרכזות באבל ובין השקעה בחיים.