התקשרות מוקדמת, טראומה וטובת הילד

דפוסי ההתקשרות של הילד מתגבשים במהלך שנות החיים הראשונות מתוך אינטראקציות חוזרות עם הדמות המטפלת. אינטראקציות אלו מובילות להתפתחותם של "מודלים פנימיים" (internal working models) המשמשים ייצוגים מנטליים של העצמי, של האחר ושל מערכות יחסים ((Bowlby, 1988. מודלים אלו מבוססים על מידת הזמינות, העקביות והרגישות של הדמות המטפלת, והם מהווים בסיס לתחושת הביטחון, ליכולת הוויסות הרגשי ולבניית אמון ביחסים לאורך החיים.

כאשר הילד נחשף לטראומה בתוך מערכות היחסים הראשוניות – כגון הזנחה, דחייה, אלימות או פגיעה – עלולה להיפגע התפתחותם התקינה של דפוסי ההתקשרות שלו. במצבים אלו הדמות שאמורה לשמש מקור לביטחון הופכת גם למקור לאיום, והילד נותר במצב של קונפליקט מתמשך בין הצורך בקרבה ובין הפחד ממנה. התוצאה היא שעלולים להתפתח דפוסי התקשרות בלתי בטוחים או בלתי מאורגנים, המתבטאים בקשיים בוויסות רגשי, בחוסר אמון ובפגיעה ביכולת ליצור קשרים יציבים.

מחקרים מצביעים על כך שטראומה בין־אישית מוקדמת קשורה גם לפגיעה בתהליכים נוירו־התפתחותיים ובמערכות הקשורות לוויסות רגשי, למידה וזיכרון (van der Kolk, 2014). בהתאם לכך, ילדים שחוו טראומה מוקדמת נתונים בסיכון מוגבר לקשיים רגשיים, התנהגותיים וחברתיים, ולהתפתחותם של קשיי התקשרות מתמשכים (Dozier et al., 2014a; Sroufe et al., 2005).

ממצאים אלו מצביעים על כך שפגיעות מוקדמות אינן מתבטאות רק בסיכון פיזי מיידי, אלא הן עלולות להשפיע באופן עמוק ומתמשך על עולמו הרגשי וההתפתחותי של הילד ועל מסלול התפתחותו לאורך החיים.  

החוק והפסיקה בישראל מכירים בעקרון טובת הילד כ"עיקרון־על" בהכרעות הנוגעות לטיפול בילדים ולגידולם, ומעניקים לו עדיפות במקרים של התנגשות עם עקרונות יסוד אחרים. ברוח זו, ועדת רוטלוי (הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, 2003) וועדת מורג (הוועדה הציבורית לבחינת דרכי הטיפול בנוגע לילדים בסיכון לפי חוק הנוער, 2025) הדגישו כי טובת הילד כוללת מכלול רחב של זכויות, צרכים ואינטרסים, ובהם שלומו הגופני והנפשי של הילד, קשריו המשמעותיים, זהותו והשלכות ההחלטות על התפתחותו לאורך זמן.

על רקע זה עקרון טובת הילד מקבל משמעות רחבה יותר, החורגת מהגנה פיזית בלבד. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם גוף הידע ההתפתחותי המדגיש כי יציבות בקשרים ראשוניים ורציפות בטיפול הן תנאים יסודיים להתפתחות תקינה, בעוד חוסר יציבות, ריבוי מעברים ואי־ודאות ממושכת עלולים לפגוע ביכולת הילד לבסס אמון וביטחון (Bowlby, 1988; Shonkoff & Garner, 2012).

בהקשר זה, "זמן הילד" אינו שקול לזמן הכרונולוגי של מבוגרים. עבור ילדים צעירים, ובעיקר בגיל הרך, תקופות המתנה ממושכות עלולות לשאת השלכות התפתחותיות משמעותיות, שכן הן מתרחשות בתקופה קריטית לביסוס ויסות רגשי, אמון והתקשרות. לפיכך טובת הילד מחייבת לא רק הכרעה נכונה, אלא גם הכרעה בזמן.

הורות ביולוגית והורות פסיכולוגית בראי התקשרות

ההכרה בחשיבותם של קשרי התקשרות יציבים הובילה להתרחבות השימוש במושג "הורות פסיכולוגית" בשיח המקצועי והמשפטי. בהקשר זה, המשפט העכשווי מכיר יותר ויותר בהורות פונקציונלית או פסיכולוגית, קרי – בדמות שמילאה בפועל תפקיד הורי עקבי, משמעותי ומתמשך בחיי הילד (NeJaime et al., 2022). מגמה זו בולטת במיוחד במצבים של אומנה ממושכת, שבהם משפחות האומנה הופכות לדמויות ההתקשרות המרכזיות עבור הילד.

הכרה זו אינה שוללת את חשיבות הקשר עם ההורה הביולוגי, אך היא מחייבת בחינה של משמעותם ההתפתחותית של הקשרים שנוצרו בפועל ושל המחיר האפשרי הכרוך בניתוק הילד מדמות התקשרות מרכזית. בגיל הרך, כאשר הילד תלוי פיזית ורגשית בדמות המטפלת ואינו מסוגל להבין ולעבד פרידה באופן מלא, ניתוק מדמות התקשרות משמעותית עלול להיחוות כאובדן עמוק וכערעור של תחושת הביטחון הבסיסית. פרידה כזאת עלולה להגביר חרדת נטישה, לערער את היכולת לבטוח באחרים ולפגוע בהתפתחות הרגשית.

הוצאת ילד מביתו, אף כאשר מדובר בהחלטה הכרחית ומוצדקת, אינה ניטרלית מבחינה התפתחותית: היא אירוע טראומטי בפני עצמו. מנקודת מבטה של תיאוריית ההתקשרות, אפילו קשר מתעלל, פוגעני, מזניח או לא עקבי מארגן את המערכת הפסיכו־ביולוגית של הילד. ההורה הביולוגי, אף אם הוא מקור לפחד, הוא גם דמות ויסות שהילד פיתח כלפיה ציפיות פנימיות. הניתוק הפתאומי מדמות זו עלול לגרום לערעור עמוק של המודל הפנימי ולהיחוות כאובדן, כבגידה, ולעיתים כחיזוק של ההנחה הפנימית הפוגענית ביותר שלפיה אין אחר שניתן לסמוך עליו. תפיסה מודעת טראומה מחייבת אפוא לא רק להכיר בצורך בהוצאה, אלא להכיר בכך שהילד יישא את חוויית ההוצאה עימו כשכבה נוספת בנרטיב הטראומטי שלו, ולתכנן את ההמשך בהתאם (Zeanah & Gleason, 2015 2014b; Dozier et al).

עם זאת, במצבים של פגיעה, הזנחה חמורה או התעללות, הוצאה חוץ־ביתית עשויה להיות הכרחית כדי להפסיק את מעגל הפגיעה ולאפשר לילד חוויה של יחסים בטוחים ויציבים. בהקשר זה, ההכרעה מחייבת הערכה מורכבת של מאזן הנזק – בין הסיכון הכרוך בהמשך השהות בסביבה הפוגעת ובין הפגיעה האפשרית הנובעת מניתוק הילד מדמויות ההתקשרות המשמעותיות בחייו.

לפיכך שאלת ההורות אינה מתמצה בזיקה ביולוגית בלבד, אלא היא מחייבת בחינה של איכות הקשר בפועל, של רציפותו ושל יכולתו לספק לילד בסיס בטוח לאורך זמן.

קבלת החלטות במערכת הגנת הילד בראי טראומה והתקשרות

ההכרה בהשלכותיהן של טראומה מוקדמת ושל פגיעה בהתקשרות מחייבת שינוי באופן שבו מתקבלות החלטות במערכת הגנת הילד. תפיסה מודעת טראומה והתקשרות מחייבת להבין לא רק את האירועים שהובילו להוצאה מן הבית, אלא גם את האופן שבו אירועים אלו השפיעו על מערכות היחסים של הילד, על תחושת הביטחון שלו ועל יכולתו ליצור קשרים יציבים.

ילדים שחוו טראומה בין־אישית מוקדמת, ובייחוד אלה שחוו הזנחה, פגיעה חמורה או ריבוי דמויות מטפלות, עלולים לפתח הפרעות התקשרות קליניות בכלל, ובפרט הפרעת התקשרות ריאקטיבית (RAD) והפרעת מעורבות חברתית מנותקת (DSED), המוכרות ב־DSM-5-TR וב־ICD-11, מייצגות את הביטוי הקליני הקיצוני של הכשלים שתוארו לעיל. מאפיין יסודי של שתי ההפרעות הוא שמקורן ביחסים ולא בפתולוגיה מולדת של הילד: הן עדות לכישלון הסביבה הטיפולית. מכאן נובעת גם הפרוגנוזה: ההתערבות היעילה ביותר היא מסגרת טיפולית יציבה, עקבית ורגישה לאורך זמן, קרי – משפחה חלופית המבינה את צורכי הילד ואינה נסוגה מפני ביטויי הדחייה, הבדיקה וההתנגדות שהילד מביא עימו (Dozier et al., 2014b; Zeanah & Gleason, 2015).

בהתאם לכך, במסגרת קבלת החלטות על השמה חוץ־ביתית יש לשים דגש מיוחד על צורך התפתחותי קריטי שלעיתים נעלם בשיח המדיניות: ילד שחל אצלו שיפור בדפוסי ההתקשרות, שהחל לבטוח ופיתח ציפיות לזמינות הדמות המטפלת, ושביסס – ולו ניצנים ראשונים – של בסיס בטוח, נתון במצב שביר במיוחד. המודלים הפנימיים שלו הפכו לגמישים יותר, אך דווקא משום כך הם פגיעים יותר. ניתוק חדש, מעבר נוסף או אי־ודאות מתמשכת עלולים לא רק לבטל את ההישג, אלא לחזק את ההנחה הפנימית הפוגענית ביותר, שלפיה הסכנה נמשכת. שבירות האיזון שהושג אינה רק עובדה קלינית – היא טיעון מדיניות; ברגע שהוכחה יציבות בקשר עם משפחה חלופית, יש להגן על ההישג הזה כפי שמגינים על כל הישג טיפולי קריטי אחר. כך גם קבלת החלטה על "החזרתו" של ילד לבית הוריו הביולוגיים, לאחר שגדל במשך שנים במשפחת אומנה ויצר בה קשרי התקשרות משמעותיים, עשויה להוות בפועל ניתוק מהדמויות המטפלות המשמשות עבורו הורים פסיכולוגיים.

כך למשל, בפסק דין שניתן בבית משפט לנוער (תנ"ז 50264/01/22, פורסם בנבו), בעניינו של קטין שגדל במשפחת אומנה מהיותו בן ימים אחדים ועד גיל 11, נקבע שהחזרת הקטין לאב תביא לפגיעה קשה בנפשו, וכי כדי לאפשר יציבות בחייו, יש להשאירו בחזקת משפחת האמנה אשר לה יש היכולת לספק את צרכיו הרגשיים. פסק דין זה משקף תפיסה הרואה את הורי האמנה כהורים פסיכולוגיים המספקים יציבות, וכי הניתוק מהם יהווה פגיעה משמעותית בטובתו של הקטין. ערעור על החלטה זו התקבל בבית המשפט המחוזי (פסק דין ענ"א 8041-10-24, פורסם בנבו), אשר הפך את ההחלטה על פיה והורה על העברתו של הקטין לחזקת אביו הביולוגי. ההחלטה נשענה על זכותו הטבעית של ההורה לגדל את הילד, בלי שניתן משקל מספק להשלכות השבר בהתקשרות הצפוי בעקבות ניתוק הילד ממשפחת האומנה ולקשיים משמעותיים ביכולת של האב לזהות את צרכיו הפסיכולוגיים של הילד ולהיענות להם. לאור זאת, החלטה זו אינה עולה, לדעתנו, בקנה אחד עם צרכיו ההתפתחותיים של הילד, ומשכך – גם אינה תואמת את עקרון טובת הילד. מנגד, פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון (פסק דין רע"א 49433-02-25, פורסם בנבו), אשר הפך את ההחלטה והותיר את הילד בבית משפחת האומנה, משקף תפיסה מודעת טראומה והתקשרות. תפיסה זו מכירה במשמעותם ההתפתחותית והרגשית של קשרי ההתקשרות שנבנו מגיל צעיר ולאורך השנים ושל הטראומה שבניתוק מהוריו הפסיכולוגיים. פסק הדין של העליון מניח כי טובתו של הילד – הן מבחינה התפתחותית ורגשית והן מבחינת רצונו – היא להמשיך לגדול בבית הורי האומנה.

פסיקות שונות אלו, ביחס לטובתו של אותו הילד באותן נסיבות, ייתכן שמצביעות על פערים בתפיסות ובידע הקליני והמחקרי בנוגע לצורך של ילדים בסיכון במסגרת שתאפשר להם בית קבוע, רציפות טיפולית עם דמות מטפלת רגישה וזמינה לצורכיהם, כתנאי מרכזי לבריאותם הנפשית.   

מכל מקום, לעמדתנו, כדי לסייע למקבלי ההחלטות נדרשת הטמעה של ידע התפתחותי והתקשרותי לצד ההסתמכות על מומחים חיצוניים.

מדיניות קביעות ו"זמן הילד"

מדיניות "הבית הקבוע" מבוססת על ההכרה בזכותו של הילד לגדול במסגרת משפחתית יציבה וקבועה המספקת רצף של טיפול, ביטחון והתקשרות. עם זאת, ממצאי דוח מבקר המדינה (2023) מצביעים על פער ניכר בין עקרונות מדיניות זו ובין יישומה בפועל במערכת ההשמה החוץ־ביתית בישראל. על פי הדוח, רק כ־10% מהילדים במסגרות חוץ־ביתיות חוזרים לבית הוריהם ופחות מ־1% נמסרים לאימוץ, כך שבפועל 89% מהילדים אינם מוצאים "בית קבוע" ונשארים לאורך שנים במסגרות זמניות. נוסף על כך, משך הליך אימוץ עומד בממוצע על 26 חודשים – כפול ממשך הזמן המרבי המוגדר בדין. נתונים אלו מדגישים את הפער בין השאיפה ליציבות וקביעות עבור ילדים ובין המציאות בפועל. ממצאי דוח מבקר המדינה מצביעים גם על פער של ממש בין מדיניות הבית הקבוע לבין האופן שבו היא נתפסת על ידי אנשי המקצוע האמונים על יישומה. שיעור ניכר מאנשי המטה (26%) וכמעט מחצית מאנשי השטח (45%) אינם משוכנעים כי המדיניות משקפת את טובת הילד. האם פערים אלו בעמדות אנשי המקצוע בשאלה מהי טובת הילד במצבי סיכון מתמשכים מהווים חסם בדרך ליישומה?

יש לקרוא נתונים אלה לא כנתונים מִנהליים בלבד, אלא כאינדיקטורים להיקף הפגיעה ההתפתחותית שמערכת ההגנה על הילד מייצרת בפועל. עבור תינוק שהוצא מביתו בגיל שלושה חודשים, עשרים חודשי הליכי אימוץ מסתיימים בגיל שנתיים, כלומר – כל שנות החלון הקריטי לביסוס ההתקשרות הראשונית חלפו בצל אי־ודאות. עבור ילד שהוצא בגיל שנתיים, עשרים חודשי הליכי אימוץ מסתיימים בגיל ארבע, כלומר – כל תקופת טרום בית הספר, שהיא תקופה מכרעת לוויסות רגשי, לתחושת עצמי ולהכנה לקשרים חברתיים, עומדת בסימן אי־ודאות. "זמן הילד" אינו מטפורה, הוא חלון ביולוגי ונוירולוגי שאינו שב. ממצאים מתחום האימוץ מחזקים טענה זו ומצביעים על קשר בין גיל מאוחר יותר בעת ההשמה הקבועה ובין סיכון מוגבר לקשיים ולשיבושים בתהליכי האימוץ (Dance & Rushton, 2005; Gauthier et al., 2004; Wijedasa & Selwyn, 2014).

ממצאים אלו מדגישים כי האתגר המרכזי ביישום המדיניות אינו רק בהגדרת יעד של קביעות אלא גם באיזון בין עמדות שונות ביחס  לטובת הילד שמשפיעות על הימשכות התהליך. חלק מאנשי המקצוע מדגישים את חשיבות מיצוי המאמצים לשיקום המשפחה הביולוגית, אולם גישה מודעת טראומה והתקשרות מדגישה כי עבור ילדים צעירים, ובפרט עבור ילדים שחוו טראומה והזנחה, לזמן עצמו יש משמעות התפתחותית קריטית. לפיכך כל דחייה בקבלת החלטות בנוגע לקביעות אינה רק הארכה של הליך מנהלי, אלא היא עלולה לבוא על חשבון חלונות התפתחותיים קריטיים לביסוס התקשרות בטוחה ולהחלמה מטראומה.

תכנון מקביל כמדיניות לקידום קביעות מוקדמת

מודל התכנון המקביל (concurrent planning) הוא אחד המנגנונים המרכזיים שנועדו להתמודד עם הפער בין השאיפה לשיקום ההורות הביולוגית ובין הצורך להבטיח קביעות מוקדמת עבור הילד. המודל מבוסס על קידום שני מסלולים בד בבד: עבודה לשיקום ההורה הביולוגי לצד הכנה של חלופת קבע למקרה שתהליך השיקום לא יצלח (D’Andrade, 2009; Edelstein et al., 2009).

הדגש על תכנון מקביל נשען על ההכרה בכך שדחייה ממושכת בקבלת החלטות מאריכה את תקופת הארעיות ועלולה לפגוע בהתפתחות הילד. בהתאם לכך נמצא כי תכנון מקביל עשוי לקצר את הזמן עד להשגת קביעות ולצמצם שהייה ממושכת ללא פתרון קבע, בייחוד בגיל הרך (Renk et al., 2025).

מגמה זו משתקפת גם במדיניות בין־לאומית, המדגישה קבלת החלטות מוקדמת בדבר פתרון קבע מתוך הכרה בחשיבותו של "זמן הילד". בארצות הברית, למשל, נקבעו במסגרת ASFA לוחות זמנים ברורים לבחינת קביעות, ותכנון מקביל משולב במסגרת מנגנוני קידום הבית הקבוע (Renk et al., 2025). מגמות דומות של קידום קביעות מוקדמת וצמצום תקופות ארעיות מתוארות גם באנגליה ( (McAlister, 2022 ובאוסטרליה, במסגרת המדיניות הלאומית להגנת ילדים (Department of Social Services, 2021).  

בישראל תוכנית יהב (2022) משמשת דוגמה לתוכנית המקדמת תכנון מקביל באמצעות ליווי אינטנסיבי של המשפחה, סל מענים גמיש ומערך תמיכה מקצועי רחב, שנועדו לחזק את המשפחה ובד בבד – לקדם יציבות וקביעות עבור הילד.[1]

עם זאת, הספרות מצביעה גם על מגבלות משמעותיות ביישום המודל. בין היתר מתוארים מחסור במשאבים ובהכשרה מקצועית, עומס על אנשי מקצוע הנדרשים לקדם בו בזמן שני מסלולי עבודה, וקושי בגיוס משפחות אומנה המסוגלות לשאת את חוסר הוודאות הכרוך בתהליך. נוסף על כך, הורים ביולוגיים לעיתים חווים את המודל ככזה המחליש מראש את מאמצי השיקום, והספרות מצביעה גם על חשש מהטיות מערכתיות והיעדר שוויון ביישומו בקרב משפחות המתמודדות עם עוני, טראומה מתמשכת או השתייכות לקבוצות מיעוט (Renk et al., 2025).

מכאן שהחסם ליישום יעיל של התכנון המקביל כרוך הן בקושי לקבל החלטות ב"זמן ילד" והן בהשקעה ממשית של המדינה במערך שירותים רחב, המאפשר להעניק למשפחות הזדמנות אמיתית לשיקום מבלי לפגוע בזכותו של הילד לבית קבוע ומיטיב בתוך פרק זמן מוגבל.

סיכום

הידע המצטבר מתחום הטראומה וההתקשרות מצביע על כך שעבור ילדים שחוו פגיעה מוקדמת, יציבות ביחסים וקביעות במסגרת משפחתית אינן רק תנאים רצויים, אלא הן צורך התפתחותי בסיסי. בהקשר זה, שאלת ההורות אינה יכולה להיבחן רק דרך הקשר הביולוגי אלא גם דרך איכות הקשר בפועל, רציפותו ויכולתו לספק לילד בסיס בטוח לאורך זמן.

תפיסה מודעת טראומה והתקשרות מחייבת אפוא שינוי באופן שבו המערכות להגנת הילד מקבלות החלטות: מעבר מהתמקדות בלעדית בזמן הנדרש להורה להשתקם, להתבוננות גם בממד הזמן ההתפתחותי של הילד ובמחיר הכרוך בהמתנה ממושכת עבורו, המבוססת על ההבנה שילדות היא תקופה התפתחותית מוגבלת ובלתי הפיכה.

בהקשר זה, תכנון מקביל מציע מסגרת פעולה המאפשרת להחזיק בעת ובעונה אחת במחויבות לשיקום ההורות הביולוגית ובצורך להבטיח לילד יציבות, רציפות וקביעות. ככל שהמערכת תשכיל לקבל החלטות מוקדמות יותר בקשר לבית קבוע ויציב עבור ילדים בגיל הרך, כך יהיה אפשר לצמצם פגיעות משמעותיות בילדים בוגרים יותר, שעבורם שאלת ה"חזרה" לחזקת ההורים הביולוגיים עלולה להיות בפועל ניתוק מדמויות ההתקשרות המרכזיות בחייהם, ניתוק שהוא טראומה חוזרת ופגיעה בהתקשרות.

עקרון טובת הילד אינו מתייחס רק לתוצאת ההכרעה, אלא גם לאופן שבו היא מתקבלת ולמשך הזמן שעובר עד לקבלתה. ילדים אינם יכולים "לעצור" את התפתחותם עד לקבלת הכרעה בעניינם. לפיכך עיכובים מתמשכים, תקופות ארעיות והיעדר הכרעה אינם ניטרליים.

הנתונים המצביעים על הפער בין המדיניות לבין יישומה בפועל, דורשים התבוננות מעמיקה יותר על החסמים המקשים על יישומה. ביניהם חסמים הקשורים בעמדות של אנשי המקצוע המעורבים, החל מעובדים סוציאליים במערכת הגנת הילד הבאים במפגש עם הילד ומשפחתו וכלה בשופטים אשר נדרשים להכריע בעניינם. כמו גם חסמים הכרוכים בהעדר משאבים מתאימים ליישום יעיל.

על כן יישומו של תכנון מקביל מחייב שינוי מערכתי רחב הכולל קיצור הליכים, חיזוק התיאום בין מערכות, הטמעת ידע מתחום ההתפתחות, הטראומה וההתקשרות, וכן הרחבת מערך השירותים ומערכי התמיכה עבור משפחות ואנשי מקצוע.

מחובתה של כל מערכת הפועלת למען טובת הילד להפנים את ההבנה שההכרעה על טובת הילד אינה רק שאלה של תוצאה אלא של עיתוי, וגם המתנה היא, למעשה, החלטה.

שילוב עקרונות מודעי טראומה והתקשרות במדיניות ובפרקטיקה אינו רק שיפור מקצועי, אלא תנאי הכרחי ליישום עקרון טובת הילד.