הפנים שמאחורי
בין מלחמה לבגרות: הקרב של תיכון דנציגר בקרית שמונה על החינוך והקהילה
מה עושים כשיותר משנה 1400 התלמידים שלך מפוזרים בכל קצוות הארץ? שיחה עם מנהל התיכון עופר זפרני על ניהול מרחוק, פתרונות יצירתיים והמאבק לשמור על דור העתיד.
מאת – סיגל כנפו, עורכת
עופר זפרני
בן 52
נולד, גדל וחי בקריית שמונה
גרוש ואב לרגב, ליובל ולנטע
מנהל תיכון דנציגר, 5 שנים
בעל תואר שני ולקראת סיום עבודת דוקטורט
בתיכון דנציגר בקריית שמונה 1,400 תלמידים ו־200 אנשי צוות. שבועיים אחרי שבעה באוקטובר התקבלה הנחיה לתושבי העיר להתפנות, והצוות ותלמידיו התפזרו ב־400 יישובים וב־100 בתי ספר. מנהל התיכון בחמש השנים האחרונות עופר זפרני משתף איך הקים פעמיים בתי ספר חלופיים, על ניהול מרחוק של תלמידים ומשפחות ושמירה על תחושת שייכות. הוא נתן לנו הצצה על ההתמודדות היומיומית למען דור העתיד, על האתגרים והפתרונות בשנה הקשה שהיתה.
ביום שישי 20 באוקטובר התקבלה התראה לאיום דומה לשבעה באוקטובר. קריית שמונה זו עיר מסורתית יחסית, וההנחיה לפנות את כל תושבי העיר לפני כניסת השבת הייתה מבהילה. העיר הייתה אמורה להתפנות לשלושה מוקדים, כדי לשמור על איזושהי שליטה על הקהילה. בעקבות הקושי של התושבים לפינוי בדרך זו, התקבלה החלטה תקדימית של משרד התיירות, שכל תושב קריית שמונה יוכל להתקבל כאורח בכל מלון במדינה, מדן ועד אילת. עד ראשון נותרו בודדים בעיר. "נולדתי וגדלתי בקריית שמונה, אני בוגר של בית הספר אותו אני מנהל. המשפחה וההורים שלי מפה, וכולנו התפנינו, אנחנו תושבי קריית שמונה למודי מלחמות מאז שאני זוכר את עצמי. נולדתי באוקטובר 72' כשפרצה מלחמת יום כיפור, ואת יום הולדתי הראשון חגגתי במקלט. היו פעמים שפינו אותנו, אבל הפינוי אף פעם לא היה ארוך כל כך."
"נולדתי וגדלתי בקריית שמונה. אני בוגר של בית הספר אותו אני מנהל. המשפחה וההורים שלי מפה, וכולנו התפנינו, אנחנו תושבי קריית שמונה למודי מלחמות מאז שאני זוכר את עצמי"
אחרי השבוע הראשון פניתי אל הצוות – לכל מחנך יש קשר ישיר עם תלמידיו – והגענו לכל 1,400 התלמידים. בקובץ גוגל דוקס ריכזנו לאן כל ילד התפנה ואם יש קשיים ייחודיים, ואז חשכו עיניי. גילינו שהילדים פזורים ב־400 יישובים וצריך למצוא לכל אחד ואחת מסגרות שישתלבו בהן. בהרבה מקרים לא היה מקום עקב שילובם של ילדי הדרום. בתל אביב לא יכלו לקלוט אפילו ילד אחד, כי לא היה להם מספיק מיגון אפילו לתלמידים שלהם. הגענו למאה מוסדות חינוך קולטים. כשראיתי כמה ילדים יש לנו באזור תל אביב, כולל הרצליה, רעננה, פתח תקווה, רמת גן ויפו, פניתי למשרד החינוך להקים בית ספר שיקלוט אותם. המשרד החליט שהמענה יינתן לכל השכבות מכיתה א' עד י"ב, ואני בכלל מנהל תיכון. מחוז תל אביב קלט אותנו באהבה וסידר בית ספר עבור 600 ילדים, בשני בניינים באוניברסיטה. יחד עם משרד החינוך בנינו מערך הסעות שהביא תלמידים מ־73 בתי מלון ודירות שכורות עד שמונה וחצי בבוקר. מגבלה מהותית שהוצבה בפניי הייתה לסיים את הלימודים עד השעה אחת, כי המלונות לא הסכימו להאריך את זמן ארוחת הצוהריים. צריך להבין שהמשפחות שנעקרו תלויות בסדר היום של המלון. שנה שלמה קיימתי לימודים של ארבע שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע. כשיום חמישי הוקדש ללימודים מרחוק, למקצועות שאין מי שילמד פרונטאלית, כי לא כל המורים התפנו לאזור תל אביב.
"גילינו שהילדים פזורים ב־400 יישובים וצריך למצוא לכל אחד ואחת מסגרות שישתלבו בהן"
בית הספר עבד יפה, עד שחזרו ללמד באוניברסיטה ופינו אותנו משם. נאלצנו לחפש נדל"ן חדש וכך מצאנו את עצמנו בסינמה סיטי בגלילות. מה אני אגיד? אם כבר חיים בסרט, אז עד הסוף. פתחנו בית ספר בעיר הסרטים, במתחם משרדי הייטק. 600 ילדים בתוך כלובי זכוכית בלי חלון אחד, האוורור מלאכותי, בלי חללים להפסקה או מגרשי ספורט – מקום שמשדר קלסטרופוביה. בחורף כשנופל החשמל אין איוורור אז היינו מורידים את הילדים לסרט. זה היה בין הזוי למצחיק, תקופה מטורפת. היינו שם מינואר עד יוני, ובתנאים האלה נעשו גם כל בחינות הבגרות. מלבד ילדים אלה היו עוד 800 לדאוג להם. מבקר אותם במקומות בהם הם פזורים בארץ- יום אחד באילת, לראות שהם בסדר בבית הספר "אורות הצפון" שהוקם עבורם. יום אחרי בנתניה, בבית ספר "שי עגנון", שבו 70 ילדים. יום אחר בירושלים ב"בית חינוך", מבקר 60 ילדים. בחצור הגלילית יש קבוצה של 60 ילדים וכך הלאה.
"נאלצנו לחפש נדל"ן חדש וכך מצאנו את עצמנו בסינמה סיטי בגלילות. מה אני אגיד? אם כבר חיים בסרט, אז עד הסוף. פתחנו בית ספר בעיר הסרטים"
הפיזור יצר צורך לנהל תלמידים שנמצאים במקומות מרוחקים, כאשר בפועל יש רק בית ספר אחד שהוא בשליטתי. כל שאר התלמידים בבתי ספר שאינם בשליטתי, ושם צפות בעיות. חלק לא משתלבים חברתית, לחלק תוכן הלימודים אינו מתאים. כיוון שפריסת הלימודים בבתי הספר היא אוטונומית, מה שאני מלמד באורט דנציגר לא בהכרח נלמד באותם בתי הספר. תלמיד של ביוטכנולוגיה והנדסת תוכנה נקלט בבית ספר שאין בו אף אחת מהמגמות האלה, מה הוא עושה? הוא כבר למד שנתיים. איך הוא מסיים לימודים?
מה עושה תלמיד כשיש שבעה וריאנטים של בגרות בלשון, ועוד חמישה בבגרות במתמטיקה, ועוד 12 וריאנטים של בגרות בהיסטוריה. ילד יכול להגיע ללמוד בבית ספר אחר אבל המבחן שלו יכיל תכנים שלא למד.
השתתפתי בוועדות חינוך בכנסת ופניתי לתקשורת כדי ליצור התאמות. לכל ילד מצאנו פתרון מותאם אישית: מבחן אחר, הערכה פנימית, מקום אחר להיבחן. כ־500 ילדים, ותוכנית לימודים שונה לכל ילד. אני והסגנית שלי כמעט איבדנו את זה בשנה שעברה. לא יכולנו לחיות עם המחשבה שילד שלנו, משום שהוא נמצא לדוגמה בים המלח, לא יסיים עם תעודת בגרות. דאגנו שילדים מים המלח יגיעו להיבחן בסינמה סיטי. במקביל פעלנו מול משרד החינוך כדי שיאפשר כמה שיותר התאמות למציאות הזאת, כמו לצמצם את היקפי החומר כי התלמידים למדו פחות.
"לא יכולנו לחיות עם המחשבה שילד שלנו, משום שהוא נמצא לדוגמה בים המלח, לא יסיים עם תעודת בגרות"
בימים כתיקונם הלימודים משמונה עד שלוש או ארבע ואחר הצוהריים יש תגבורים, מרתונים לימודיים וכו'. לפעמים משאירים אותם עד תשע בערב לתגבור. עכשיו בשתיים אין נפש חיה בבית הספר. כל מה שאני יכול לתת מוגבל לארבע שעות. ודאי שהיו פספוסים, ילדים שהיו צריכים לעשות שתי הרחבות, לדוגמה, בפיזיקה ובביולוגיה, עשו רק אחת. תלמידים שהיו ב־5 יחידות מתמטיקה, נבחנו ב־4 יחידות. איכות תעודות הבגרות ירדה, אבל הצלחנו לשמור על אחוזי הזכאות.
לצערי לא יכולנו לשמור על כולם, ולא לכל הילדים היו כוחות להתמודד עם כל כך הרבה בעת ובעונה אחת. צריך להבין את המשמעות של הניתוק מהבית ומהחברים שלהם. הם גרו בחדר אחד במלון, 24/7, שני הורים ושני מתבגרים שנה וחצי, כשידוע עד כמה הפרטיות חשובה למתבגר. אנחנו עדים לעשרות פרידות של הורים בעקבות המלחמה, לילדים שחוו ויכוחים במלון בין ההורים, בינם לאחים שלהם, ששוטטו בעיר כמו תל אביב עם כל מה שיש לה להציע לילד מקריית שמונה. אנחנו לא יודעים על כל מה שעברו, כי היכולת של ההורים ושלנו להיות איתם הייתה מוגבלת. במלחמה היינו עסוקים בצרכים הבסיסיים, ולא הייתה פניות לראות את הדברים הקטנים שהשפיעו על החוויה ועל ההוויה של המתבגרים.
"צריך להבין את הזיקה שלנו למדינה, את המחיר שאנחנו משלמים כתושבי הצפון – זהו מחיר שהוא מחויב לביטחונה של מדינת ישראל ועדיף מעוד שבעה באוקטובר"
בשנה שעברה היה קשה לאסוף את הילדים למסגרות החינוכיות, מתוך מחשבה שתכף חוזרים לעיר. אחרי שהבנו שלא, עבדנו קשה כדי לדאוג לכל אחד מהילדים ורואים את זה בשיעורי הנשירה שהיו סה"כ נמוכים. בגדול תמיד יש כ-10% מהילדים בנשירה סמויה אבל לא מוחלטת. אלה ילדים שקשה להם לקום בבוקר כשבית הספר נמצא במרחק חמש דקות, גם איתם הצלחנו לשמר קשר לפחות ברמה האנושית הרגשית. מבחינה לימודית קיים פער קריטי בגלל המלחמה, יותר מחצי מהסיבות לכך הן אובייקטיביות, רגשיות ופיזיות ולעיתים הכל יחד. בשנה שעברה השקענו את רוב המאמצים שלנו בכיתות י"א ו־י"ב, ובינתיים הצעירים פתחו פערים. יש תלמידי י"א שכמעט לא טופלו ועדיין יצטרכו לגשת לבגרות. אבל אני חושב שכולם צריכים להיאבק לעשות את הטוב ביותר, בלי לוותר ובלי להתבכיין, כי זו המציאות. צריך להבין את הזיקה שלנו למדינה, את המחיר שאנחנו משלמים כתושבי הצפון – זהו מחיר שהוא מחויב לביטחונה של מדינת ישראל ועדיף מעוד שבעה באוקטובר.
השנה אנחנו מוכנים יותר. פתחנו מוקד גדול באזור טבריה רק לבית הספר שלנו ולומדים בו 650 תלמידים מכיתה ז׳. יש עוד 300 בבית הספר בתל אביב, ו"רק" 450 פזורים בבתי ספר אחרים בארץ. כל בוקר נוסעים לטבריה מקריית שמונה, מעפולה, מכרמיאל ומחיפה – הפתרון עדיף מהשתלבות בודדת בבתי ספר שבהם ירגישו זרים ובפערי לימוד. פה כמו ב"אחוות לוחמים", כולם באותה הסירה וזו תחושה מקלה. האווירה בבתי הספר בטבריה ובתל אביב מהממת. אלה אותם המורים וקבוצת השווים שלהם, והם יוצרים תחושת ביטחון ומוגנות. גם במלונות הרווחנו עוד שעה עם ארוחת הצוהריים כך שמסיימים בשתיים.
כעת החל גל החזרה לעיר בעקבות הפסקת האש שמערער את כולם. עד שהתרגלנו והראש עסוק במתי נחזור? האם יפצו על הנזקים שנגרמו ואיך? מי יטפל בבתים? ומתי ייפתחו בתי הספר? אלה שחזרו בשבועיים האחרונים גילו שהבתים שלהם נפגעו מטילים או מרסיסים, או שמצאו בלאי נורא שגרמו חולדות. חטיבת הביניים שלנו נהרסה מטילים ומשהות הלוחמים שהתאכסנו בה. 400 מהילדים שלנו ללא בית לחזור אליו. אנחנו ממשיכים ללמד ולנסות לשמור על שגרת חירום מצד אחד, ומצד שני אנחנו כבר עם הפנים קדימה ליום שנחזור. כבר התחלנו לשקם את בית הספר, וגם מנטאלית להוביל בקהילה מהלך של חזרה לשגרה – עבודה על חוסן, טיפול בפוסט־טראומה, במצוקות רגשיות, ובפערים לימודיים שנוצרו. כבית ספר אנחנו צריכים לתת לזה מענה.
היכולת של קהילה לחזור לשגרה מבוססת על מערכת החינוך, ואיך שהיא תקלוט, תכיל ותעבד את כל מה שעברו. איך היא תפצה ותבנה תוכנית שיקום שמחזירה אותם לעצמם? להערכתי זה ייקח בין שלוש לחמש שנים. המלחמה פרצה אחרי שנתיים של קורונה ואנחנו בפער על פער. כמנהל חשוב לי להתחיל לטפל בכל הנדרש לחזרה. אני סבור שצריך לטפל קודם במורים ובעובדים, כי ללא קטר חזק, מכיל וערני שיוכל להוביל את הילדים, זה לא יעבוד. אם לא נעבד איתם את מה שהם עברו באופן אישי ונחזק אותם, לא תהיה להם היכולת להכיל את התלמידים או את המציאות החדשה. כדי לקבל החלטות ולהוביל תכנים אנחנו לומדים מנסיון העבר, אבל לאירוע הזה אין אח ורע. אנחנו חושבים איך לבנות תוכנית רגשית חברתית, ולימודית פדגוגית לקליטת התלמידים. איך מאזנים בין מה שהם עברו, בהבנה שלא נשארו כפי שהיו, לבין מה שיש לדרוש מהם כדי להחזיר אותם לתלם? צריך לצאת מהסיפור הזה ברגישות מוקפדת מבחינת תהליך ושלבים – ולאו דווקא תהליכי הערכה ובקרה – והצוות שחווה הכול עם הילדים יעשה זאת הכי טוב.
"לדעתי היתרון של הפריפריה הוא המסורתיות ששומרת על המעמד של בית הספר כגורם משמעותי בעיצוב דמותם של כל נער או נערה. בקריית שמונה גדל נוער איכותי ומעורב"
אורט דנציגר הוא קהילה. בית הספר מכתיב את הטון בעיר יחד עם מנהלת אגף החינוך, משרד החינוך ורשת אורט. לדעתי היתרון של הפריפריה הוא המסורתיות ששומרת על המעמד של בית הספר כגורם משמעותי בעיצוב דמותם של כל נער או נערה. בקריית שמונה גדל נוער איכותי ומעורב. זה ניכר בכל היבט: גיוס ליחידות קרביות, בשנות שירות, ובעיקר בהשתלבות בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. אני גאה בהם ובעיר שלי ובטוח שימים טובים יותר מצפים לנו.
רשת אורט – תוכנית חוסן בצפון
רשת החינוך אורט מקדמת תוכנית חוסן מקיפה בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה, לצוותים בבתי ספר המתמודדים עם מצבי חירום כמו מלחמה ופינוי ממושך. בתוכנית יינתנו הכשרות בנושאי ניהול חירום, תגובה ושיקום, עזרה ראשונה פסיכולוגית ותמיכה רגשית בתלמידים. בכל בית ספר ימונה צוות "נאמני חוסן" שיוכשר למנות ולהכשיר "נאמני חוסן" נוספים. בתי הספר יתפעלו תוכניות חירום ושיקום מותאמות, כדי להבטיח מוכנות גבוהה ותגובה מהירה ויעילה.
אורט מובילה חינוך בקהילה
אורט מקדמת תוכנית רחבת היקף בשיתוף עם רשויות מוניציפאליות ברחבי הארץ, כדי להפוך את החינוך לעוגן מרכזי בחיי הקהילה, לחזק את החוסן הקהילתי, לקדם מנהיגות מקומית ודיאלוג רב־תרבותי ולתמוך בקהילות במתן חינוך ערכי, טכנולוגי ומדעי ובבניית חברה מאוחדת וחזקה. כיום הרשת פועלת בערי הצפון, ביישובים שחזרו לשגרה ובאלו שעדיין מפונים. שיתוף הפעולה כולל מיפוי צרכים והקמת תשתית שתכלול מרכזים חברתיים בבתי הספר, תעודד מעורבות קהילתית ויוזמות חברתיות ותתמוך בקהילה בשעת חירום באמצעות סיוע נפשי ופעילויות שיקום.
להצטרפות לניוזלטר שלנו