הפנים שמאחורי
"הגברת המודעות היא שתקטין פגיעות
בילדים ונוער"
לי לוי מנהלת מרכז ההגנה בירושלים מספרת על 22 שנות עבודה בתחום פגיעות מיניות בילדים ונוער
מאת – סיגל כנפו
עו"ס לי לוי
מנהלת מרכז ההגנה
עוסקת בתחום 22 שנה
נשואה לברק 20 שנה
אימא לשלושה
ש: מהו מרכז ההגנה?
מרכז הגנה לילדים ולנוער בירושלים הוא אחד משמונה מרכזי הגנה הפזורים ברחבי הארץ. זהו שירות ראשון מסוגו בארץ הפועל מ־2002. המרכז נותן מענה ראשוני לילדים ולבני נוער (עד גיל 18) נפגעי תקיפה מינית, במקרים של פגיעה פיזית ונפשית מצד אחראי, וכן לקטינים בעלי התנהגות מינית לא תואמת גיל (עד גיל 12). צוות המרכז כולל עובדים סוציאלים לפי חוק הנוער, חוקרי ילדים מטעם משרד הרווחה, חוקרי נוער מטעם משטרת ישראל, פרקליטה, רופא ילדים ואם בית.
המרכז מציע לקטין ולמשפחתו תהליך תמיכה ראשוני של אבחון, חקירה וקבלת החלטות בזמן קצר, בראייה הוליסטית ומתוך התמקדות בטובת הילד.
המרכזים הינם בפיקוח משרד הרווחה כשעמותת 'אפשר' לפיתוח שירותי רווחה וחינוך מפעילה אותם
ש: נתחיל מההתחלה, איך הגעת לתחום?
אחרי התואר הראשון בעבודה סוציאלית, ב־2001 התחלתי לעבוד כחוקרת ילדים. עבדתי שנה וחצי בשירות מבחן לנוער. לפני 21 שנה, כשהחליטו להקים את מרכז ההגנה ביקשו שאגיע להיות חוקרת כאן. אחרי 10 שנים החלטתי לעשות שינוי. ב־2012 פניתי לפיקוח על פעוטות עם מוגבלויות ופיקחתי על מעונות יום שיקומיים חמש שנים. כששמעתי שהמנהלת שוש תורג'מן עוזבת, זה היה כאילו נקראתי לדגל, וחזרתי כדי לנהל את המרכז לפני שש שנים.

"אשאר בתחום עד רגע לפני שהדברים יפסיקו לגעת בי. למרות שהיו מקרים קשים מאוד בכמויות ורציתי לעזוב, לא נעשיתי קהת חושים."
ש: האם עזיבת העבודה במרכז והחזרה אליו גרמו לך לראות דברים אחרת?
חזרתי בוגרת ובשלה יותר, עם ניסיון רב בעבודה עם הממשקים במשרד הרווחה ועם משרד הבריאות, בעבודת צוות רחבה. מצאתי שהמקום הזה הוא עדיין הבית שלי.
אני חושבת שהיתרון שלי הוא שהגעתי מחקירות ילדים. גם הדרכתי חוקרי ילדים וחוקרים מיוחדים ואני מכירה את החוק על בוריו ואת שיטות הטיפול השונות. כל שיתופי הפעולה היו מוכרים לי – כבר עבדתי עם עובדים סוציאליים לחוק הנוער ועם המשטרה.
כשהגעתי לקמפוס חרוב לילדים גיליתי שהשכנים שלנו הם מיטל*. הם בעצם החוליה הבאה בטיפול, לאחר ששלב החקירה והאבחון שלנו הסתיים. בשיחה עם מנהלת מיטל הבנו שעובר זמן רב מרגע סיום ההתערבות שלנו לשלב הטיפול, למרות שאנחנו יושבים באותו מתחם והמעבר אמור להיות מהיר. חברנו עם מכון חרוב, עיריית ירושלים ומשרד הרווחה לפיילוט שמאפשר הפניה ישירה של המשפחות שהיו אצלנו לטיפול מבלי לעבור דרך המחלקה לשירותים חברתיים (הרווחה). הצלחנו להפנות לטיפול במיטל תוך שבועיים. הפידבקים שקיבלנו מההורים מרגשים ממש.
ש: את יכולה לתאר לי את התהליך מרגע שקריאה נכנסת?
אני מתייחסת לעבודה שלנו כמו לחדר ניתוח: אנחנו פותחים, מדברים, ממש חופרים בקרביים כדי להבין בדיוק מה קרה, משאירים את הבטן קצת פתוחה ואז צריך להתחיל את התפירה שהיא הטיפול.
כל אדם יכול לפנות אלינו, גם אנונימית. הפניות לרוב מרוכזות אצלי (לעיתים אצל העובדת הסוציאלית או הסטודנטיות שעוברות הכשרה מקצועית). בכל בוקר מקיימים ישיבת צוות רב־מקצועי ודנים במקרים שהגיעו יום קודם בטלפון. בודקים אם אנחנו הגורם המתאים לבירור הראשוני או שצריך להעביר אותו הלאה. למשל כשההורים הם הפוגעים, הם לא יכולים להיכנס לכאן, כי למרכז לא נכנסים פוגעים מעל גיל 12
לכל מקרה שני מסלולים מקבילים: המסלול הפלילי והמסלול הטיפולי.
כשמשפחה מגיעה אלינו למסלול הפלילי, ההורים נפגשים עם העובדת הסוציאלית לחוק הנוער לאינטק ראשוני והילד ממתין בחוץ, מלווה באם בית עם משחקים וכיבוד. באינטק הראשוני מציגים את המסלולים השונים. אם הם מעוניינים להגיש תלונה במשטרה הם עוברים לחדר ליד, לחוקרת נוער של המשטרה, שפותחת את התיק הפלילי. אם מדובר בנער מעל גיל 14, הוא ימסור עדות בפני חוקרת הנוער. אם הילד מתחת לגיל 14, השלב הבא הוא חקירת ילדים המתועדת בווידאו לצורך ראיה בבית משפט. רגע לפני, הצוות שאמון על התיק (עובדת סוציאלית לחוק הנוער וחוקרת הנוער של המשטרה שפגשו את ההורים, וחוקרת הילדים שעתידה לחקור את הילד) משתף את המידע, כדי לא לטרטר את ההורים.
בסיום החקירה הילד חוזר להורים הממתינים. הצוות מתעדכן ומחליטים: האם נדרש טיפול ואיזה? אם הילד זקוק לטיפול ממוקד פגיעה מינית, הוא זכאי לטיפול במימון מלא של המדינה בהפניית הרווחה. העובדת הסוציאלית מעדכנת את ההורים לגבי החקירה וההמלצה לטיפול. אם נעצר חשוד באותו תיק, נזמין שוב את המשפחה, נציג לילד/ה על צג מחשב שמונה תמונות שאחת מהן היא תמונת החשוד, וזה ייחשב מסדר זיהוי. הוא ילווה גם בסנגור מטעם החשוד וגם בזיהוי פלילי של משטרת ישראל.
אם ההורים לא מעוניינים להגיש תלונה, ועל מקרה זה לא חלה חובת הדיווח, אך הם רוצים טיפול לנפגע/ת בעקבות רגרסיה התנהגותית למשל, אז אחרי האינטק הראשוני, (הוא אותו אינטק בשני המסלולים) עובדת סוציאלית לחוק הנוער תזמין את הנפגע/ת לשיחה (ולא חוקרת הילדים או הנוער, כי לא נפתח תיק פלילי). אחרי השיחה יעודכנו ההורים ויקבלו המלצה להמשך טיפול. גם במקרה זה הם זכאים לטיפול במימון המדינה, אם הפגיעה היא מינית.







"המגזר החרדי עבר תהפוכות ב־ 22 שנה שאני בתחום, בפתיחות, בתוכניות מוגנות שנכנסות לבתי הספר, במוכנות לדבר ולמנוע. הפחד לדווח פחת, מבינים את הצורך בדיווח ובטיפול וכבר לא מתחבאים מאחורי הדת"
ש: עד איזה גיל ילדים יכולים להגיע אליכם?
אנחנו רואים ילדים בגילאי 3 עד 18 שהם קורבנות לעבירות מין או עבירות אלימות מצד אחראי. מקבלים גם ילדים מתחת לגיל 12 (גיל האחריות הפלילית) עם התנהגות מינית לא תואמת גיל שהיא לפעמים פוגענית, מתוך חשיבה שאו שהם חוו פגיעה ומשחזרים אותה או שהם צפו בתכנים לא מותאמים שלא תווכו להם כמו שצריך ומתנסים בהם, והם סוג של קורבן. מעל גיל 12 פוגעים לא יגיעו אלינו. או שהם ייחקרו במשטרה או בחקירות ילדים, או שיגיעו לעובדת סוציאלית לחוק הנוער בקהילה.
ש: לאילו סוגי טיפול אתם שולחים לרוב?
בעיקר לטיפול במיטל. שק"ל מטפלים באנשים עם מוגבלויות, ויש לנו הרבה ילדים על רצף האוטיזם. לפעמים אנחנו רואים שאין צורך בטיפול ממוקד פגיעה מינית, כי יש קשיים שקדמו לפגיעה, וכשיש שיח, טיפול רגשי כללי יותר הוא מספיק לילדים צעירים. לרוב השירות הפסיכולוגי החינוכי נותן לנו את המענה במקרים אלה.
ש: האם יש סיפור שאת זוכרת?
אני זוכרת מקרה לפני כ־17 שנה כשהאינטרנט היה בתחילת דרכו. נער בן 13 קבע להיפגש עם אדם שחשב שהוא בן גילו. הגיע גבר מבוגר ברכב ואמר לו שהוא אבא של אותו הילד וייקח אותו למפגש. בדרך סטה מהמסלול לאחד היערות ופגע בנער קשות. הילד גילה תושייה ובא אלינו למחרת. בחקירה סיפר שקבע עם החשוד מפגש נוסף כדי לתפוס אותו, והבנו שצריך להתארגן מייד. השוטרת שלנו יצרה קשר עם צוות בילוש שהגיע למרכז ותכנן את המפגש עם הילד. ליוויתי את הילד, ישבנו במקום מרוחק כדי שיצביע על החשוד וצוות הבילוש יוכל לתפוס אותו. הרגל שלו לא הפסיקה לקפוץ מפחד שהפוגע לא יגיע. הוא סימן כשהגיע הרכב, ועצרו את האיש. אני ממש זוכרת את אנחת הרווחה של הילד כשהבלש הרים פריט שהילד ציין בחקירה והסגיר את החשוד. הפוגע קיבל הרבה שנים.





"אני מתייחסת לעבודה שלנו כמו לחדר ניתוח: אנחנו פותחים, מדברים, ממש חופרים בקרביים כדי להבין בדיוק מה קרה, משאירים את הבטן קצת פתוחה ואז צריך להתחיל את התפירה שהיא הטיפול."
ש: מה ההבדל בין המקרים שמגיעים כיום לעומת בעבר?
יש כיום יותר דיווחים והמקרים מתגלים מהר יותר בכל המגזרים. המגזר החרדי עבר תהפוכות ב־22 שנה שאני בתחום, בפתיחות, בתוכניות מוגנות שנכנסות לבתי הספר, במוכנות לדבר ולמנוע. הפחד לדווח פחת, מבינים את הצורך בדיווח ובטיפול וכבר לא מתחבאים מאחורי הדת. הפחד של האנשים שהדברים יתגלו גורם לירידה בפגיעות. המספרים עדיין גבוהים מאוד, אבל רואים שיש תהליך מדהים.
ש: שנים של עבודה עם ילדים שנפגעו מינית, מה זה עושה ל-לי?
אני כנראה אימא חרדה, אך מודעת ומנסה שזה לא ישפיע על הילדים שלי. אני מאפשרת לבת הגדולה שלי לצאת למסיבות ולחזור לפנות בוקר, ואני גם הולכת לישון. אני מודעת לסכנות הרבות וגם שאיני יכולה לשמור עליהם ב־100%. אני לא רוצה לגרום לילדים שלי לפחד מכל אדם שהם פוגשים. הם יודעים כללי מוגנות בסיסיים. מקווה שהצלחתי עם השנים לייצר איתם שיח פתוח, כך שאם חס וחלילה משהו הכי קטן יקרה, אני אדע מייד ואוכל לעצור אותו בזמן.
ש: האם יש עייפות החומר?
אין! אני אוהבת את מה שאני עושה. בראיון הקבלה שלי בשנת 2000 שאלו אותי עד מתי אני רוצה להישאר בתחום, עניתי – עד רגע לפני שהדברים יפסיקו לגעת בי. למרות שהיו אז מקרים קשים מאוד בכמויות ורציתי לעזוב, לא נעשיתי קהת חושים.





"אני כנראה אימא חרדה, אך מודעת ומנסה שזה לא ישפיע על הילדים שלי.
אני מאפשרת לבת הגדולה שלי לצאת למסיבות ולחזור לפנות בוקר, ואני גם הולכת לישון"
ש: מאיפה את שואבת את הכוחות?
הכוח של הצוות הוא שמאפשר את העמידות שלנו. מייד כשיוצאים משיחה עם נפגע/ת או מחקירה מתחיל שיח ואפשר לפרוק דברים ולדבר על הכול. כמובן יש את המשפחה שאני אוהבת כל כך ובן זוג שהוא ההיפך המוחלט שלי. אני לא מביאה את העבודה הביתה, יש טלפונים במרפסת.
המרכז נתפס בעולם כאחד הנחשבים בתחום. שופטים, שופטי בית המשפט העליון, פרקליטים ורופאים בכירים מגיעים אלינו מכל העולם לראות וללמוד – זה נותן כוח.
ש: מהם האתגרים בתפקיד הזה והאם יש מחשבות פיתוח נוספות?
כשפתחנו את המרכז ב־2002 לא הגיעו חרדים. המענה שלנו הוא מבקעת הירדן ועד לדרום הר חברון כולל הערים החרדיות. כדי להביא את האוכלוסייה הזו למרכז, עבדנו על רכישת האמון, התאמנו את עצמנו. למשל אין לנו טלוויזיה במקום וכל הכיבוד שמוגש כאן הוא בהכשר בד"ץ. כיום אחוז לא מבוטל מהילדים הם דתיים וחרדים. בכל יום כמנהלת אני משווקת את המקום הזה בפני מגוון אוכלוסיות: לרבנים, ליועצים חינוכיים ולסטודנטים של המגזר הזה ואחרים.
ב־2018 פתחנו לראשונה את שערינו בשפה הערבית. מ־2002 עד 2018 לא היה מענה לאוכלוסיית מזרח ירושלים. קלטנו עובדים דוברי השפה הערבית: עובדת סוציאלית לחוק הנוער, חוקרת משטרה וחוקרת ילדים. האתגר הגדול שלנו כיום הוא להביא יותר ילדים דוברי ערבית, ואנחנו עומדים לצאת בקמפיין ברשתות החברתיות בשפה הערבית. יש כאן גם דוברי יידיש, רוסית ועברית.
אנחנו מלאים נכון להיום שבועיים קדימה. הייתי שמחה לתגבור בכוח אדם כדי שנוכל להגדיל את המענים שאנחנו יכולים לתת. לרוב אני זו שמקבלת את השיחות הראשונות ושומעת הורים, שמבחינתם נפלו השמים והם חייבים לקבל מענה מיידי, אבל אני יכולה לקבוע איתם רק בעוד שבוע וחצי. מובן שאם אנחנו מתרשמים שיש מקרה חירום אז הוא מתקבל כאן ועכשיו, אבל מבחינת הורה שמגלה שלפני שנתיים הילד שלו נפגע מדובר בחירום וההמתנה קשה.
ש: לו היה לך מטה קסם, מה היית עושה בתחום?
מקימה עוד מרכזים, בעיקר באזורים מרוחקים יותר, אולי מרכזים ניידים באזורים נידחים. הרעיון הוא של הפרקליטה שלנו עו"ד אושרת שוהם. צריך לחשוב איך מנהלים דבר כזה. הייתי מגדילה את המודעות לנושא. ראינו שבמקומות שיש יותר פתיחות להבנה מהי מוגנות, יש פחות פגיעות.

