הפנים שמאחורי
"להטמיע מהי אהבה"
יואב אפלבאום מסכם 50 שנות
עשייה למען נוער בסיכון
מאת – סיגל כנפו
יואב אפלבאום
50 שנות עבודה בתחום רווחת ילדים ונוער
בן 71, יליד הקריות
נשוי לדורית 48 שנים
אב ל-4, גם הם בתחום
סב ל-6 נכדים
דרכו בהדרכה החלה כנער בתנועת מחנות העולים
23 שנים עבד וניהל את כפר הנוער רמת הדסה לצד
תפקידים נוספים ב-25 השנים האחרונות ניהל את "אהבה"
"עובדי הפנימייה הם האנשים המגיעים כל יום לעבודה, מביטים בעיניים של הילדים ואומרים להם העתיד שלכם זו העבודה שלנו 8 חרוב מהשטח"
מאיפה הכל התחיל?
הכל התחיל כשהשתחררתי, חיפשתי עבודה ויום אחד אימא שלי הראתה לי מודעה קטנה בעיתון: "דרוש מדריך בפנימייה ברמת הדסה בקרית טבעון". הדרכתי שם שנה ושלחו אותי ללמוד עבודה סוציאלית. כשחזרתי ניהלתי את הפנימייה. עבדתי כעובד סוציאלי ובהמשך הציעו לי לעבור למטה בתל אביב. בשנה הראשונה חילקתי את זמני בין רמת הדסה למטה. הייתי מפקח הפנימיות באזור הצפון וגם רכז צוות המרכזייה החינוכית הארצית במשך שלוש שנים. הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני רמבו – יודע לבצע תפקידים גדולים בהיררכיה. הייתי מפקח טוב מאוד אבל מתוסכל. שלוש שנים ליוויתי אנשים ומנהלים בשטח וייעצתי להם מה כדאי לעשות ואיך לפתור בעיות. חיפשתי קשר עם ילדים. עמותת ילדים בסיכוי (אז, המועצה לילד החוסה) הציעו לי להצטרף למרכזייה החינוכית שלהם. במשך עשר שנים עבדתי בקיץ לחיזוק הקשר בין אימהות לילדים צעירים שלא גרים בבית רוב השנה אלא בתנאי פנימייה. בהמשך פיתחנו את התוכנית גם עבור אבות. סיימתי את התקופה הזאת בשל מאוד בכל הנוגע לקשר בין ההורים לילדיהם. הבנתי שאי אפשר בלי זה. ההורה, חלש ככל שיהיה, הוא דמות דומיננטית עבור הילד, לטוב או לרע. בינתיים התפנתה בפנימיית "אהבה" משרת המנהל המבוקשת של עפרה מאירסון, (אשתו של רפול), קיבלתי אותה ונשארתי 25 שנה.
כשהגעתי לאהבה השתדלתי להטמיע מהי אהבה. הופתעתי מהיעדרות ההורים הביולוגיים, ואחד הפרויקטים הראשונים שלי היה חיזוק הקשר בין ההורים הביולוגיים לצוותים ולילדים.
"הייתי מפקח טוב מאוד אבל מתוסכל… חיפשתי קשר עם הילדים"
מאיפה התחילו המשפחתונים כדרך טיפול?
אהבה נוסדה בגרמניה כדי לקלוט ילדים יהודים ממשפחות מצוקה בברלין. הם ברחו לארץ לפני המלחמה ועם קום המדינה קלטו ילדים מהעלייה החדשה. השנה חגגנו 100 שנות פעילות, מתוכן 75 שנה בישראל.
כשהוחלט לשפץ את המקום, המנהלת דאז עפרה מאירסון גייסה כספים והציעה שעם שינוי התשתית המבנית כדאי לשנות את התשתית החינוכית הטיפולית. היא החליפה "קבוצות קונבנציונליות" במשפחתונים, בהתחלה בהתנגדות מלאה של משרד הרווחה והאקדמיה ועם הצלחה שהביאה להעתקת המודל. זהו בית גדול לעילה ולעילה ולידו דירה קטנה של המשפחה המגדלת. הוכחנו שהשרידות של צוות ההדרכה, קרי ההורים במשפחתון (שקראנו להם מדריכים כדי להשאיר מקום להורים הביולוגיים) היא גבוהה מהממוצע.
באהבה יש 13 בתים, בין 70 ל-100 ילדים, כלומר כ-13 ילדים בקבוצה, זוג הורים וילדיהם הפרטיים. האם באמת יש שם אהבה?
המסר העיקרי בקבלת זוגות הוא שבאים לעבודה כי ילדים חשובים לנו וזהו מעשה ציוני. לא תוכל להצליח אם אתה לא אוהב ילדים, אבל מצופה ממך לראות בכל ילד את הילד הביולוגי שלך וכמו עם ילד משלך גם איתם יש עליות וירידות. אם אתה לא מבין שאתה נכנס למערכת לסיפוק הצורך באהבה, נתינת אהבה וקבלת אהבה, אתה והילד תשלמו מחיר כבד. תמיד הקפדנו לקבל משפחות שיש להם כבר ניסיון בהורות, אבל כיום קשה לגייס עובדים.
"אם אתה לא מבין שאתה נכנס למערכת לסיפוק צורך באהבה, נתינת אהבה וקבלת אהבה, אתה והילד תשלמו מחיר כבד"
מי הצוות שמטפל בילדים? איך מוחזקים הילדים הביולוגיים במשפחתון?
יש עובדת סוציאלית שהיא חברה בצוות המשפחתון בחצי משרה. לילדים לאחר אשפוז יש צוות ליווי נוסף. יש "מרכז בניין" מנוסה לחמישה משפחתונים שמדריך את הצוות.
הילדים הביולוגים מעורבים מאוד במשפחתון, מתחלקים עם עוד 12 ילדים. הם סופגים משהו שאף ילד אחר לא. אחד הילדים הביולוגיים הבוגרים יצא ללמוד בפנימייה בקציני ים בעכו. כשהגיע לכיתה י' נבחר ליושב ראש מועצת התלמידים. הוא התנה את קבלת התפקיד בתנאי שישחררו אותו לקבלת שבת כשהמשפחתון נשאר והילדים לא יוצאים הביתה. לזה אני קורא חיבור!
מהו תפקיד הפנימייה בכל הנוגע למוגנות לילדים?
הפנימייה צריכה להיות מסגרת מגנה, אחרת אין הצדקה לקיום שלה. לא תמיד מצליחים בזה במאת האחוזים. השאלה היא – האם הצוות במרכז העשייה? אני חושב שאהבה הובילה בעניין. הבעיות צמחו פתאום בשטח. היו פגיעות מיניות בפנימייה, (רובן שיחזור של בנים בני 10־12). פגיעות של בנים ובנות ושל מתבגרים ומתבגרות היו מעטות. אספתי את הצוות המרכזי כדי לעבד תוכנית שתתמודד עם התופעה. ידעתי שככל שנעסוק בזה יצופו מקרים נוספים, יהיה מעלינו קורנס של משרד הרווחה, המשטרה ומשרד החינוך. אבל אני התמודדתי מול החוץ והם בפנים. פיתחנו תוכנית מוגנות שזכתה בפרסים.
אני זוכר שהחלטנו להקים קבוצה של פוגעים. הבאנו מנחה לצוות שלנו ואת שירות המבחן. המסגרת הייתה ברורה: מתחילים בזמן ובפנים מדברים על הכול, כלומר מקבלים אחריות על המעשים ומשם מתקדמים. שניים מהקבוצה קיימו יחסים דבר שהתגלה בשיחה בקבוצה. הגענו למצב שילדים הרגישו שיש להם אפשרות לספר על מקרים בפנימייה ועל הרבה מקרים שקרו להם בבית.
לסיכום השאלה- הפוטנציאל להתפתחות פגיעות מיניות בפנימייה יכול להיות אדיר, אבל הוא צפוי. מצופה מהצוות לתת את הדעת, להתמקד, לא לפחד ולטפל. הרי מה קורה לא רק בפנימיות אלא בהרבה ארגונים? מנסים לטאטא את הנושא כי הוא מוציא שם רע לארגון. זו הטעות הכי גדולה.
"כשאנחנו מחבקים ילד אנחנו צריכים לזכור שאנו מחבקים גם את עברו"
איך פנימייה יכולה להפוך למרחב מוגן?
לפתח תוכנית מוגנות מובנית בתרבות המוסדית. הצוות חייב להיות בשל, ממוקד בזיהוי ואז בטיפול. בפגיעות מיניות יש צד תוקפן וצד קורבן. חילקנו את הילדים לדרגות מסוכנות או קורבנות לפי מספרים 1 עד 4. במוגנות 1 אין בעיה של קורבנות או פגיעה. אנשים מרכזיים מדברים על נושאים כמו פגיעות מיניות בשוטף באספות עם כל החניכים. כשנחשף סיפור, הרקע והפעולות שננקטו מוסברים לכולם.
האם הילדים יודעים מהי דרגת מוגנותם ומהי משמעותה?
הילד יודע שהוא בפיקוח, בדרגות 3־4, הילד מגיע לוועדה ויש לו שתי אפשרויות: אם הוא פוגע, עליו להתחיל טיפול בקבוצת פוגעים בהנחיית איש טיפול ואיש חינוך, אחרת מערבים את המשטרה על פי החוק. הצוות הקרוב חייב לדווח הכול. פעם או פעמיים בשנה ילדים רשאים לפנות לוועדה באמצעות המדריכים, לבקש לרדת בדירוג ולהסביר למה. ברור לכולם שמאחורי פגיעות מיניות עומד דימוי עצמי נמוך מאוד. הן לרוב ביטוי לגבריות בקרב בנים. מאחר שאנחנו לא מטפלים רק בחולי, אנו מלמדים להסיט ולתעל הצקה מינית לכיוון העצמה ולנורמות חיוביות.
"ידעתי שככל שנעסוק בזה יצופו מקרים נוספים, יהיה מעלינו קורנס של משרד הרווחה, המשטרה ומשרד החינוך. אבל אני התמודדתי מול החוץ והם בפנים. פיתחנו תוכנית מוגנות שזכתה בפרסים"
מה קורה לבני +18 אחרי הטיפול בפנימייה?
יש הבדל בין מה שקורה איתם למה שאנחנו יודעים. מתוך תסכול שהילד חוזר למשפחה שלא השתנתה מאז הגיע אלינו, הגשתי תוכנית להקמת בית בוגרים בקורס מנהלי מוסדות. נאבקתי במשרד הרווחה ובניתי בית בן חמש דירות רק לבוגרים ולליווי שלהם. הג'וינט וילדים בסיכוי נכנסו לשותפות. הבוגרים שוהים 3־4 שנים עד שהם מסתדרים, ואפשר לעקוב אחר מצבם גם אחרי הצבא. כל שנה מסיימים 5־10 בוגרים. בתוכנית "יתד" ממנים עובדים צעירים שילוו צעירים מעל גיל 18 בסידור החיים שלהם. בפנימיות כיום יש 50 דירות של בוגרים שמלוות בצוותים.
אני זוכר בוגרת בת 18 שלא נכנסה לבית הבוגרים. פגשתי אותה אחרי שנתיים כשחזרה לבקש את עזרתנו. היא הספיקה להתחתן, ללדת ולהתגרש כשקלטה שהיא משחזרת את הבית הביולוגי שלה, של בעל אלים. הפסיכולוג שלנו ליווה אותה. התברר שהאם נפטרה והשאירה לה חוב בגובה 300,000 שקלים. התגייסנו והורדנו את החוב ל־45,000 שקלים, וגם לזה מצאתי תורם. היא אישה חזקה, השתלבה בחברת ביטוח. החתונה השנייה שלה תוכננה לתאריך שבו הייתי אמור לנסוע למסע גיוס כספים בארצות הברית – והיא דחתה אותה כדי שאהיה נוכח. כיום יש להם שני ילדים ביולוגיים. אח שלה עם רמה קוגניטיבית נמוכה והוא בהוסטל, אבל היא קולטת אותו פעם בשבועיים. היא מטפלת גם בסבתה שגידלה אותה. את בעלה הכניסה לסוכנות הביטוח. זו בחורה שעומדת על הרגליים. לשאלתך, לולא היינו שם, איפה היא הייתה היום? בשביל זה צריך לפרוץ גדרות ולצאת מהריבוע. אם אתה אומר, "בגיל 18 המדינה גמרה להתחייב ולכן גם אני", אז לילדה כזו אין קיום.
מהו לדעתך האתגר המשמעותי ביותר עבור מנהלי פנימיות כגון אהבה?
המאבק על השרידות הכלכלית של העובדים במערכת ושל המערכת עצמה. דמי האחזקה שהמשרד משלם אינם מספיקים כדי למלא את הדרישות וצריך לגייס כספים. כל שנה הכנסתי מיליון דולר לאהבה מתרומות, אחרת לא הייתי יכול לבנות את מה שבניתי. כיושב ראש העמותה לקידום ילדי פנימיות הרווחה בישראל הובלתי תהליכים משפטיים נגד משרד הרווחה בבג"ץ כדי לשנות מדיניות. האתגר הוא לעמוד בלחצים של המשרד ובחשיבה שלהם שסותרת את המציאות. אתגר נוסף הוא חינוכי טיפולי כי האוכלוסייה קשה מאוד. כיום, לא עובדים סוציאליים ולא זוגות למשפחתונים עומדים בתור כדי לעבוד בפנימיות.
"המילייה העיקרי שיכול להשפיע על ילדים הוא המשפחתון. זו האינטימיות שנוצרת שם. לא מדובר במדריך שעושה משמרת והולך הביתה, אלא בנתינת דוגמה איך לנהל חיי משפחה – דבר שהם לא יכירו בדרך אחרת"
מה היית מייעץ ליואב הצעיר לפני 25 שנה ומה תמליץ למעצבי מדיניות?
לא לפחד ממשפחתונים! אני חושב שבעבר אפילו התנגדתי, כיום אני מורעל. ברווחה לא מבינים שהמילייה העיקרי שיכול להשפיע על ילדים הוא המשפחתון. זו האינטימיות שנוצרת שם. לא מדובר במדריך שעושה משמרת והולך הביתה, אלא בנתינת דוגמה איך לנהל חיי משפחה – דבר שהם לא יכירו בדרך אחרת.
עליך להיות נחוש ויצירתי וליזום בכל התחומים – הכלכלי, החינוכי והטיפולי. לא להיבהל מהרגולטור. את פנימיות היום למשל התעקשתי להקים לפני 20 שנה למרות סירוב משרד הרווחה והאקדמיה. הן משרתות קהל יסודי והורים מחיפה, מהקריות ומעכו ומשרד הרווחה עומד לסגור אותן. אתה צריך להילחם על כל עיוות שלדעתך עשוי לגרוע מהישגי המערכת או על כל תהליך פוגעני. למשל חלק מהמשפחתונים שלנו מעורבים, בנים ובנות. יש ילדים בני 8 ובני 16־18 במשפחתון אחד. למבוגרים יש השפעה חיובית על הצעירים. המדיניות של משרד הרווחה היא להקים משפחתונים לפי חיתוך מגדרי וגם לפי גיל – ואני שואל למה? המנהיגות דורשת ממך לא רק לקבוע מדיניות ולהוציא הנחיות, אבל מחויבות כוללת גם אמפתיה, גם הבנת תהליכים, חשיבה על צדק, וגם קידום האנשים. ומעל הכל לראות אותנו הצוות עם הילדים במרכז.
"לולא היינו שם, איפה היא הייתה היום? בשביל זה צריך לפרוץ גדרות ולצאת מהריבוע. אם אתה אומר, "בגיל 18 המדינה גמרה להתחייב ולכן גם אני", אז לילדה כזו אין קיום"
להצטרפות לניוזלטר שלנו