רקע תיאורטי: אומנה, רצף והתקשרות

הטיפול בילד באומנה

האומנה מספקת לילד שהוריו אינם מסוגלים לטפל בו חוויה משפחתית וקשר רגשי עם דמויות התקשרות מיטיבות. ילדים מגיעים למשפחות אומנה לאחר שחוו תפקוד הורי לקוי, התעללות והזנחה, או מוות של הדמויות המטפלות. האומנה נועדה לספק לילד הגנה, בית חם ותנאים מיטיבים להתפתחות פיזית ורגשית (פרינס-אנגלסמן ואח', 2019).
עובדת סוציאלית – מנחת האומנה – מנחה את הורי האומנה (להלן האוֹמְנים). בתפקידיה יש רבדים שונים: הדרכה, פיקוח על הטיפול בילד באומנה, תמיכה באוֹמְנים; ליווי אינטנסיבי בתחילת הקליטה של הילד ובעת משבר או פרידה; בניית תוכנית טיפול לילד הכוללת מענים כגון שיעורי עזר, חונכות וטיפול פסיכולוגי. נוסף על כך, מנחת האומנה מקיימת קשר ישיר עם הילד באומנה, והיא מעורה בקשר שלו עם הוריו הביולוגיים. המנחה אחראית לקיים קשר רציף עם מעגלי החיים שלו, כגון גורמים חינוכיים ועו"ס המשפחה האחראית על שיקום הוריו. התפיסה הרווחת באומנה מעודדת קשר ופגישות עם ההורים הביולוגיים, כדי לשמר ולחזק את יחסי הילד עם הוריו ועם משפחתו (חוק אומנה לילדים, 2016).

טראומה וקטיעת רצף

כאמור, ילד באומנה מאופיין בסימפטומים של טראומה התפתחותית, שכן הקשר עם הוריו שובש, והילד חווה אי־ודאות ואימה שהופיעה במפתיע וללא שליטה.

בעקבות הפגיעה או הנטישה הילד חווה אשמה, זעם, בושה, חוסר אונים ובלבול. פגיעה עמוקה מאלצת אותו להפעיל מנגנוני הגנה רבי עוצמה שמקשים עליו לגבש הרגשה בסיסית ויציבה של ביטחון באחרים וליצור קשרים רגשיים וחברתיים.

ילד באומנה אף נתון בסיכון לפתח הפרעה פוסט־טראומטית בעקבות הפגיעה הראשונית שחווה מדמויות ההתקשרות. עם המעבר למשפחה אומנת הוא חווה פרֵדה טראומטית נוספת, מאחר שהוא מורחק מהוריו, מאחיו, ממשפחתו המורחבת וממעגל חבריו. הוא נאלץ לעזוב את ביתו ואת סביבתו המוכרת. הילד מרגיש אובדן, אֵבל ואי־ודאות בנוגע לעתידו. ילדים רבים רואים במעבר למשפחת אומנה חוויה מטלטלת ומעוררת חרדה. הסתגלותם להוצאה מהבית תלויה, במידה רבה, בחוויות העבר, במעברים שחוו ובהיסטוריית ההתקשרות שלהם (Sankaran & Church, 2016).

 לעיתים קרובות, עוד בטרם הגיעו למשפחת האומנה, ילדים אלה חווים מעברים נוספים, כגון שהייה אצל קרובי משפחה או הוצאה למרכזי חירום. מעברים אלו משפיעים על היעדר היציבות ועל חוסר הביטחון שהם חשים, שכן הדמויות המטפלות מתחלפות וגם הכללים משתנים. התוצאה היא שילדים צעירים נאלצים לפתח הגנות שיסייעו להם להתמודד עם השינויים התכופים (ביבי ואח', 2016).

פגיעה בהתקשרות

תיאוריית ההתקשרות של בולבי גורסת שהביטחון, או היעדרו, בקשר המוקדם בין הילד ובין ההורה ישתקף במערכות היחסים של הילד במשך חייו (Bowlby, 1969), ועל כן הקשר בין הילד ובין משפחתו הביולוגית משפיע על התקשרותו למשפחה האומנת. ככל שהילד צבר חוויות מוקדמות שליליות רבות יותר, ופיתח מודל פנימי של דמות התקשרות מזניחה או מתעללת, כך הוא עלול לראות בעצמו בלתי ראוי להגנה, ויתקשה לפתח התקשרות בטוחה עם ההורים האומְנים. ילדים רבים חוו מעברים רבים בין דמויות נוטשות ופוגעות, והם חוששים מיצירת קשר ומכישלון נוסף בהתקשרות (ביבי ואח', 2016).

דמות הורית חלופית שיוצרת קשר עקבי ורציף עשויה לשקם נזק שנגרם מהתקשרות לא בטוחה בילדות. תהליך השינוי של מודל ההתקשרות הוא תהליך איטי, ועל ההורים האומְנים לנהוג כלפי הילד בסבלנות, בהבנה ובקבלה. על פי הכמיהה לשיקום ההתקשרות הפגועה של הילד באומנה, העובדת הסוציאלית מנחת האומנה מעניקה הכוונה להורים – כדי לסייע להם ליצור קשר בטוח עם הילד.

תפקיד העובדת הסוציאלית מנחת האומנה

העובדת הסוציאלית מנחת האומנה מקיימת ביקורים בבית האומְנים אחת לחודש או אחת לשבועיים. תדירות הביקורים נקבעת בהתאם לפרופיל ההשמה – אומנה רגילה או אומנה טיפולית.

במהלך הביקורים היא נפגשת ביחידות עם האומְנים ועם הילדים באומנה, והיא קשובה לצרכים הקונקרטיים והרגשיים העולים במפגשים. העו"ס מבצעת התערבויות טיפוליות במסגרת הנחיית האומנה, מסייעת בתיווך אתגריו הרגשיים והתקשורתיים של הילד לדמויות השונות המעורבות בטיפולו ומקדמת, עם הילד ועם הורי האומנה, תוכנית טיפולית מותאמת – בד בבד עם מעקב אחר מצבו הלימודי, הרגשי, החברתי וההתנהגותי. נוסף על כך היא פועלת לחיזוק קשר מיטיב עם משפחתו הביולוגית של הילד ונוכחת בוועדות תכנון טיפול והערכה.

כמו כן היא מסייעת ביצירת תיווך רגשי ומילולי של חוויות מורכבות, לעיתים טראומטיות, שעבר הילד. במסגרת גישת CPP Child-Parent Psychotherapy)), מנחת האומנה פועלת יחד עם הילד והאומְנים לבניית נרטיב משותף לסיפור חייו, מותאם לגילו ומעניק לו משמעות וחיזוק. הנרטיב מספק תחושת רצף, ודאות, תקווה ומקום למגוון רגשות.

לעיתים קרובות מנחת האומנה תמליץ על הפניית הילד לטיפול רגשי אחת לשבוע במסגרת קבועה מחוץ לבית האומְנים. לרוב המטרה היא ליצור קשר בטוח לביטוי עולמו הפנימי, קשר שיוכל לספק פשר ומשמעות לתהליכים שהוא עובר.

 תפקיד המטפלת הרגשית

המטפלת הרגשית פוגשת את עולמו הפנימי של הילד בפגישות השבועיות. לנוכח הרקע של הנטישה, האובדן והפגיעה במערכות קשר קודמות, היעד הראשוני בטיפול הוא בניית אמון בקשר הנרקם בינה ובין הילד באומנה.

במקרים רבים יצירת קשר משמעותי מחייבת זמן, סבלנות ושמירה על מסגרת טיפולית ברורה ויציבה. הילד מכתיב את קצב הטיפול ואת התכנים שעולים. לעיתים נדרש פרק זמן ממושך עד שהילד מפתח תחושת ביטחון כלפי הדמות המטפלת. רק בשלב זה עשוי הילד לחשוף רגשות של כאב ואימה אשר נמנע מלבטא קודם לכן מחשש לדחייה, להימנעות או לפגיעה מצד המטפלת.

בתחילת הטיפול המטפלת מסבירה לילד שהיא יודעת על המעברים שחווה עד למשפחת האומנה ועל הסיבה שהביאה אותו לטיפול. המטפלת מספרת שנפגשה עם ההורים האומְנים ושהיא מכירה את מנחת האומנה. הסברים בתחילת הטיפול עשויים להפיג מתח ואי ודאות אצל הילד לקראת הקשר הטיפולי (בן שלמה, 2018). לאחר ההסבר של המטפלת, יש ילדים שחושפים את סיפור חייהם מייד, באופן שאינו מותאם לשלב ההתחלתי של הקשר, ויש ילדים שמספרים את סיפורם באופן קונקרטי, מנותק מהרגש. כמו כן יש ילדים המתעלמים מאזכור היותם באומנה ומביעים את מורת רוחם, או קושי רב, בכל פעם שנושא האומנה עולה בטיפול. המטפלת מבחינה בהבעות הפנים, בשפת הגוף, בהתנהגות ובשיח שהילד מפתח בהקשר לכך, ומשקפת לו את זה ברגישות.

במהלך הטיפול בילד נוכחים לא אחת חסכים, טראומות, קונפליקטים וזיכרונות המעובדים דרך כלי טיפול השלכתיים: חומרי יצירה מגוונים כגון חמר, צבעי גואש, בדים וסְלַיים, ומשחקים כגון כלי רופא, כלי אוכל, בית בובות, כלי מלחמה ותחפושות, שבאמצעותם מתפתחים משחקי דמיון. הגישה הפסיכודינמית מדגישה את חשיבות הביטוי האותנטי של עולמו הפנימי של הילד, ובכלל זה החרדות, מנגנוני ההגנה ויחסי הילד עם דמויות משמעותיות. יחסי העברה והעברה נגדית בין הילד למטפלת משמשים גם הם כלי להבנת עולמו הפנימי ולקידום שינוי נפשי. ייתכן שבמהלך המפגש יהיה שקט, והילד לא ידבר כלל, וייתכן שידבר על נושאים אחרים. לעיתים קרובות הכלים ההשלכתיים מאפשרים לשחזר את הטראומה, לבטא כעסים ולהציף תוקפנות חבויה. אף על פי שהחוויות הקשות לעיתים מנותקות או אינן מדוברות באופן ישיר, ייעשה ניסיון להפוך את עולמו הפנימי הסוער, המבולבל והבלתי מילולי למאורגן ומובן יותר. בתוך המשחק המטפלת נותנת תוקף לרגשות כגון פחד, כאב, אובדן ובלבול .לעיתים הטראומות פוגעות במרחב הפוטנציאלי של המשחק ופוגמות ביכולת ההבעה של הילד, מה שמתבטא בקשיים במשחק, בחוסר יצירתיות ובתקיעות רגשית. במקרים אלו הטיפול מתמקד בהחזרת היכולת לשחק, משום שהמשחק מאפשר לילד לעבד חוויות קשות ולבנות מחדש תחושת ביטחון (פרינס-אנגלסמן וקידר-כהן, 2022).

לעיתים קרובות הילדים בטיפול זקוקים לתחושה של כוח ושליטה, להחליט מה יהיו החוקים במשחק ולנהוג ברמאות כדי לנצח. בחדר הטיפול מוּשֶבת להם התחושה שהם יכולים לשלוט במצב ולהפיג את תחושת חוסר הישע. ואולם יש ילדים שסיגלו לעצמם מנגנון הגנה של ריצוי; הם מעדיפים שהמטפלת תנצח במשחק, ואף פועלים לכך, כדי להימנע מחוויה חוזרת של נטישה או כעס. לעיתים הם משדרים כניעה, קהות רגשית או מחיקה של העצמי. סימנים אלו עשויים להתבטא בהיעדר אפקט רגשי (סער  ואח', 2017).

דרך התנהגות הילד, המטפלת קשובה למסרים המילוליים והבלתי מילוליים ומעניקה תוקף למכאובים, ליכולות, למשאלות ולעולם הפנימי. ניכר כי חוויות עבר באות לידי ביטוי ומשוחזרות בקשר הטיפולי באופן המאפשר עיבוד של אזורים נפשיים ומפגש אחר בין עולמו הפנימי של הילד למציאות החיצונית שלו. הילד מגלה חלקים שונים בנפשו, והמטפל מאפשר מצע מחזיק ומגדל, מילים ומשמעות, כדי להניע תהליך אינטגרטיבי בנפשו של הילד – שישפיע גם על המציאות החיצונית (ביבי ואח', 2016).

הקשר בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית – פוטנציאל ואתגרים

עבודה טיפולית מערכתית עם ילדים השוהים באומנה מחייבת תיאום הדוק ומתמשך בין הגורמים הסוציאליים ובין הגורמים הטיפוליים, ליצירת רצף טיפולי ולחיזוק תחושת היציבות והביטחון של הילד, כמקובל במודלים של טיפול מערכתי (ארן, 2018; מאנע ונווה, 2016). במאמר זה מושם דגש על הקשר בין העובדת הסוציאלית מנחת האומנה ובין המטפלת הרגשית, מתוך הבנה ששותפות ביניהן היא תנאי מרכזי לקידום תהליך טיפולי רגיש ומותאם לצורכי הילד.

פערי מידע והֶקשֵר

עם זאת, לצד היתרונות הברורים, מתעוררים בקשר הזה גם אתגרים. כאשר התיאום בין מנחת האומנה ובין המטפלת רופף, לא עקבי או מנותק, עולה הסיכון לכך שהטיפול בילד יהיה מנותק מההקשר הרחב של חייו. מצב זה עלול להוביל לכך שהמטפלת הרגשית לא תהיה מעודכנת בשינויים מהותיים בחיי הילד, כגון קשיים התנהגותיים במסגרת החינוכית או מעקב פסיכיאטרי שהוביל לנטילת טיפול תרופתי. מנגד, מנחת האומנה עלולה שלא להיות מיודעת על סימנים מדאיגים בטיפול שעלולים להעיד על מצוקה בחייו או בסביבתו של הילד. פערים אלו עלולים להוביל לחוויה של פיצול (הן לילד והן לכל הגורמים המטפלים בו), פיצול בין הדמויות המטפלות, בין הידוע והלא ידוע, ובין טוב ורע, ובכך לשחזר דפוסי הישרדות של הסתרה או קושי במתן אמון.

דוגמה – רגרסיה בלתי מוסברת

ילדה בת תשע באומנה החלה לבטא רגרסיה בהתנהגותה במהלך הפגישות הטיפוליות. המטפלת ניסתה להבין את התנהגותה מתוך התבוננות בקשר בינה ובין הילדה ובהתחשב בעבר הטראומטי שלה .לאחר כמה פגישות, ובעקבות שיחה מקרית עם מנחת האומנה, עלה כי הקשר בין הילדה לאביה חוּדש, והיא החלה לבקר אותו אחת לשבועיים במרכז קשר. בדיעבד התברר כי ייתכן שעולמה הרגשי והתנהגותה של הילדה הושפעו מחידוש הביקורים עם האב.

בשל כך יש חשיבות רבה לעדכון הדדי, הן ביחס למציאות החיצונית של הילד והן ביחס לביטויים הרגשיים העולים בחדר הטיפול. עם זאת, נדרשת בחינה זהירה של מטרות העדכונים: האם הילד היה רוצה שמידע מסוים ייכנס למרחב הטיפולי? ייתכן שלעיתים עדיף לשמור על החדר הטיפולי נקי ממידע חיצוני, ולאפשר לילד להכניס אליו רק את מה שהוא בוחר. סוגיה זו מציפה גם דילמה אתית: המטפלת עלולה למצוא עצמה במרחב של פיקוח והערכה במקום מרחב של טיפול, מצב שעלול לפגוע ביכולתה להתמסר לקשר הטיפולי (מאנע ונווה, 2016).

לנוכח הדברים האלה, מומלץ לדון בסוגיה במסגרת ההדרכה המקצועית, כדי למצוא איזון בין היתרונות ובין החסרונות שבכניסת מידע חיצוני, ולשמר את האמון והאפקטיביות של המרחב הטיפולי. למעשה, באמצעות המרחב ההדרכתי, המטפל יוכל לשמור על איזון בין התועלת בחשיפתו למידע חיצוני, שיאפשר לו, למנחת האומנה ולהורים לקיים חשיבה אינטגרטיבית רחבה, ובין התועלת שבשמירת המרחב הטיפולי כמרחב בטוח עבור הילד, אשר מכבד את האינדיבידואליות שלו, את שליטתו האקטיבית בחרדותיו ואת משאלותיו.

דילמות אתיות ותפיסות שונות

אתגר נוסף נוגע למחויבות המטפלת לשמור על כללי האתיקה בכלל, ועל סודיות המטופל בפרט. בהתאם לכך המטפלת משתפת את מנחת האומנה בתמות מרכזיות העולות מהטיפול, אך אינה חושפת תכנים גולמיים. עמדה זו עלולה להתפרש אצל מנחת האומנה כהתנשאות או כפיצול, ולפגוע בתחושת האמון ביניהן.

דוגמה – התנהגות מינית לא מתאימה ושאלת הדיווח

הדילמה שתוארה לעיל באה לידי ביטוי במקרה שבו ילד הביא לחדר הטיפול משחק בעל אופי מיני מובהק, מלווה בקולות ובמגעים מרומזים. המטפלת העריכה כי ייתכן שמדובר בשחזור טראומטי של חוויה מוקדמת ולא בפגיעה עכשווית. היא חששה כי חשיפת הפרטים הגולמיים תגרום לקטיעה של התהליך הטיפולי ותפגע ביכולת הילד להביא את עולמו הפנימי באופן ספונטני ובטוח. לפיכך היא בחרה לשתף את מנחת האומנה בתמה הכללית: בלבול בגבולות הגוף ועיסוק במיניות, מבלי לחשוף את הפרטים המפורשים. מנחת האומנה פירשה את המידע כסימן אפשרי לפגיעה נמשכת ופעלה לדווח לעובדת סוציאלית לחוק נוער, על פי מחויבותה החוקית. בעקבות זאת חשה המטפלת כי המידע ששיתפה שינה את ייעודו – מחומר טיפולי מוגן הוא הפך להליך חקירתי־מערכתי, וחששה לפגיעה בקשר הטיפולי עם הילד.

בכך ניכר כי שתי הדמויות, מנחת האומנה והמטפלת הרגשית, פועלות מתוך ערכים מקצועיים שונים ומכוח נהלים ייחודיים. לעיתים גישות תיאורטיות אלו מתנגשות: מנחת האומנה מייצגת גישה סוציאלית־מערכתית, הממקמת את הילד במרחב של זכויות, אחריות והגנה ציבורית, בעוד המטפלת פועלת מתוך אתיקה טיפולית, המדגישה את ערך הסודיות, וכן החזקה של עולמו הפנימי של הילד ופרטיותו.

פערים אלו מחייבים תיווך מושגי והדדי: על מנחת האומנה להכיר מונחים טיפוליים כגון מרחב פוטנציאלי, שחזור טראומטי והזדהות השלכתית, ואילו המטפלת הרגשית נדרשת להכיר מונחים מערכתיים כגון ועדת תכנון, טיפול והערכה או מרכז קשר. היכרות הדדית עם עולמות התוכן תורמת להעמקת האמפתיה והקבלה בין הדמויות המקצועיות, גם במצבים שבהם הערכים מתנגשים.

דוגמה לדינמיקה בקשר מנחה–מטפלת

מנחת אומנה סיפרה למטפלת שהמתבגרת שבטיפולה כעסה עליה משום שהיא מסייעת לה למצוא מסגרת חינוכית שתתאים לכישוריה. המתבגרת טענה שמנחת האומנה מחפשת עבורה מסגרת ברמה שאינה מתאימה לה. מנחת האומנה נפגעה והרגישה אשמה. בשיח ובחשיבה המשותפת של מנחת האומנה והמטפלת, הן הצליחו להבין ולפרש את הבעת הכעס של הנערה גם כתגובה חיובית; מאחר שאין לה די ביטחון להביע כעס מול הדודים האומְנים, ומתוך דאגה להם, היא מוצאת במנחת האומנה דמות יציבה שעליה אפשר להשליך תסכול, וזו תדע לעבדו ולהחזירו באופן שניתן להכילו. השיתוף ההדדי בין מנחת האומנה ובין המטפלת סייע להעמיק את ההבנה, לחשוב יחד על מקרה הנערה ולחדד זוויות שונות.

בפועל מתעוררות לא אחת תפיסות שונות סביב סוגיות מהותיות הנוגעות לילד, מה שעלול להציף את השאלה: של מי הילד? כך למשל, בעת מפגש עם הילד או עם ההורים האומְנים, המטפלת עשויה להדגיש היבטים שונים מאלה שהדגישה מנחת האומנה – בנוגע לאותה סיטואציה. פער זה עלול להגביר תחושות של חוסר עקביות וחוסר בהירות, ואף להדהד חוויות עבר של פיצול בין דמויות משמעותיות, ואף עלול ליצור מתח בין הדמויות המקצועיות. מורכבות זו מתחדדת גם בסוגיות קריטיות, כגון החלטה אם לסיים סידור אומנה: מנחת האומנה עשויה לראות בכך צעד נדרש, בעוד המטפלת תטען כי ניתן להמשיך תהליך טיפולי במסגרת הקיימת, ולהפך. כך למשל, במקרה שבו הורי האומנה התקשו להכיל את ההתנהגויות של שני אחים באומנה, הם הביעו רוגז וחוסר סבלנות, וציינו שהילדים "לא מקשיבים לסמכות" ו"לא מתאימים לציפיותיהם מהאומנה". המטפלת הרגשית של אחד הילדים, לאחר כמה מפגשי הדרכת הורים, העריכה כי הילדים מרגישים לא רצויים בבית האומנה. היא הציעה לשקול את סיום הסידור מוקדם מהמתוכנן, מתוך הערכה שהמסגרת אינה מקנה להם תחושת יציבות וביטחון, ובשל כך הם נפגעים וגם האומְנים מתוסכלים ופגועים. לעומתה, מנחת האומנה העריכה כי ייתכן שכדאי לנסות להעניק טיפול הורי מתוגבר ותמיכה טיפולית אינטנסיבית כדי לסייע להורים האומְנים לרכוש כלים להתמודדות טובה יותר.

טשטוש גבולות התפקיד

אתגר נוסף קשור לטשטוש גבולות התפקידים. נוכח המציאות המורכבת בתחום הרווחה והמחסור בכוח אדם, בהיעדר מנחת האומנה בתקופה מוגדרת, המטפלת עלולה למצוא עצמה נרתמת לבצע פעולות שאינן במסגרת תפקידה, כגון התערבות מול בית הספר בעת משבר. מצב זה מציף את הצורך בהגדרה ברורה של תחומי אחריות, שכן חלוקת עבודה יעילה בצוות רב־מקצועי מבטיחה שכל תחום יטופל על ידי הגורם המוסמך, בלי שייווצרו כפילויות או חללים בלתי מטופלים (מאנע ונווה, 2016). פיצול צוותי עלול לפעול כ"שדה רדיואקטיבי".

העבודה עם ילדים באומנה שחוו טראומה ופגיעה התקשרותית מציבה אתגר רגשי לפני אנשי הצוות המטפלים בהם. ילדים אלו נושאים חוויות ראשוניות של דחייה, חוסר אמון וחוסר רציפות בקשרים. חוויות אלו מועדות להשתחזר דווקא בתוך הקשרים הטיפוליים שמטרתם להחזיק ולרפא. בתוך הקשר הזה, הצוות הטיפולי עלול להיסחף לדפוסים רגשיים סוערים: פיצול בין אנשי מקצוע, קואליציות, תוקפנות מרומזת או גלויה, טשטוש גבולות ותחושות של נטישה או דחייה.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא פיצול תפקידים בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית: לעיתים נתפסת המנחה כדמות "שיפוטית", בעוד המטפלת נתפסת כדמות "מכילה". דינמיקה זו, שמקורה לעיתים בתפיסות ההורים האומְנים, עלולה לעורר הזדהויות השלכתיות חזקות, לפגוע באינטגרציה הצוותית ולחזק את השחזור הטראומטי – במקום לסייע בעיבודו. ביבי ואח' (2016) מדגישות את חשיבותה של מערכת מקצועית שמסוגלת לשאת את המתח בין עמדות שונות, לזהות תהליכים מקבילים ולשאוף לאינטגרציה כעמדה טיפולית, שיכולה לשמש גם מודל מרפא עבור הורי האומנה עצמם.

במצבים שבהם אין הכרה מספקת בתהליכים אלה, הצוות עלול להפוך ל"שדה טראומטי רדיואקטיבי", שדה רגשי טעון ורווי השלכות לא מודעות, שבו טראומת הילד אינה רק נוכחת, אלא משתחזרת בפועל דרך הדינמיקות הבין־אישיות של אנשי הצוות. כך למשל, במקרה של ילד באומנה שהופנה לטיפול רגשי, מנחת האומנה העלתה בדיון צוותי את תחושת התסכול של ההורים האומְנים: חרף המאמצים הרבים שהם משקיעים, הם חשים שאין שיפור בהתנהגותו של הילד. המטפלת שיתפה בתחושת תקיעות דומה. לדבריה, ההורים אינם באים בעקביות להדרכות, ושיתוף הפעולה שלהם חלקי בלבד. בד בבד, הילד עצמו מביא לחדר הטיפול תכנים חוזרים של כישלון וקטיעה: כל ניסיון לבנות – במשחק, ביצירה או בקשר – מתפרק רגע לפני שהוא מסתיים. התחושה המרכזית היא של תקיעות, חוסר אונים וחוסר יכולת לייצר חוויה של הצלחה או רציפות. הרגשות שהילד מביא – תסכול, כעס וחוסר הצלחה – התחילו להשתקף בהדרגה גם בקרב אנשי הצוות. נוצר פיצול סמוי: מי "עובד נכון" ומי "מעכב את התהליך", מי "אשם" ומי "קורבן". תחושות של ייאוש, אשמה, ולעיתים אף עוינות מרומזת, חדרו גם לקשר בין מנחת האומנה למטפלת. השדה הרגשי שנוצר שיקף כמעט במישרין את עולמו הפנימי של הילד; עולם שבו הקשרים נוטים להתפרק, התסכול מציף, ואין מי שמכיל או מווסת את החוויה.

דווקא בשלב הזה, כשהמתח גבר והרגשות הפכו מוחשיים ומעוררי תגובה, הצליחו מנחת האומנה והמטפלת לעצור, לשהות ברגע ולפנות להתבוננות משותפת. במקום לשחזר את הפיצול, הן בחרו לעבד אותו יחד: ההבנה ששתיהן נשאבו מבלי משים לתוך השדה הרגשי של הילד אפשרה להן לשנות כיוון. השיח הפך ממחפש "מי אשם" למחפש משמעות, ומהדהד תהליך טיפולי בפני עצמו. שיתוף פעולה זה, הנשען על מודעות לתהליכים מקבילים ועל יכולת לשאת את המתח מבלי להתפרק בתוכו, משמש מפתח ליצירת מרחב טיפולי יציב עבור הילד; מרחב שמכיל את השחזורים הטראומטיים אך אינו נכנע להם, ומציע תקווה לאינטגרציה, המשכיות וריפוי.

עקרונות לעבודה משולבת

חיזוק שיתוף הפעולה בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית: מומלץ לקבוע פגישה חודשית קבועה בין השתיים, גם כאשר לא מתרחשים אירועים חריגים.

הבניית חלוקת התפקידים: מומלץ/רצוי שהנהלת שירות האומנה תפרסם פרוטוקול מובנה שיגדיר בבירור את תחומי האחריות של מנחת האומנה ושל המטפלת הרגשית, וכן את המבנה והתדירות של הקשר ביניהן ושל שיתוף הפעולה, מתוך מתן מרחב להתאמה של כל מקרה לגופו.

קיום מפגשי הדרכה ודיונים קליניים: קיום מפגשי הדרכה ודיונים קליניים נדרש הן למנחת האומנה והן למטפלת הרגשית, ומומלץ לקיים הדרכה שבועית לכל אחת מהן, לצד דיונים קליניים רבעוניים בהשתתפות המדריכות וראשות הצוותים. מומלץ שהנהלת האומנה תקצה לכך זמן מוגדר מראש, לנוכח האינטנסיביות והעומס המקשים ליצור מרחב משותף. דיונים קליניים מסוג זה מאפשרים להעלות תפיסות טיפוליות מגוונות הנובעות מהדיסציפלינות השונות, להרחיב את המבט, לחשוף את המומחיות המקצועית של כל תחום ולחזק את שיתוף הפעולה בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית (ביבי ואח', 2016).

הבנת השלכות הטראומה: העבודה עם ילדים שחוו טראומה משפיעה לא רק על הילד, אלא גם על אנשי המקצוע המלווים אותו. הדרכות ודיונים משותפים מאפשרים זיהוי של תהליכים מקבילים ושל פיצולים ושחזורים טראומטיים, אשר עלולים לחדור לקשרים בין־צוותיים ולפגוע בתיאום ובאמון. שיח פתוח בין מנחת האומנה למטפלת הרגשית תורם לעיבוד רגשי ומקצועי, מחזק תחושת שייכות ומפחית את תחושת הבדידות בעבודה. מחקרים מצביעים על כך שתמיכת עמיתים היא גורם מגן מפני שחיקה ומתח בעבודה עם ילדים במצבי סיכון (דביר ובן דוד, 2012) .כאשר שוררת הכרה הדדית בהשפעות הטראומה, נוצר מרחב טיפולי יציב יותר – הן עבור הילד והן עבור אנשי המקצוע.

סיכום

המאמר הנוכחי מדגיש את הצורך בעבודה משולבת – בין העובדת הסוציאלית מנחת האומנה ובין המטפלת הרגשית – כבסיס ליצירת רצף טיפולי עבור ילדים באומנה, שחוו טראומות ופגיעה בהתקשרות. הקשר ביניהן מאפשר להחזיק בעת ובעונה אחת את המציאות החיצונית ואת העולם הפנימי של הילד, ולפעול מתוך ראייה הוליסטית של צרכיו. תיאום ואמון בין הדמויות המקצועיות תורמים לחוויית תיקון והמשכיות, לבניית תחושת אמון, שייכות ותקווה לעתיד טוב יותר.