התעללות רגשית בילדים:

הגדרה ומאפיינים של התעללות רגשית

ארגון הבריאות העולמי מגדיר התעללות בילדים ככל צורה של פגיעה, ממשית או פוטנציאלית, המתרחשת במסגרת יחסי אחריות, אמון או כוח, והוא כולל בהגדרה זו גם את ההתעללות הרגשית (Lepcha & Paul, 2020). התעללות רגשית מאופיינת בשלילה עקבית ומתמשכת של הצרכים הרגשיים הבסיסיים של הילד על ידי ההורה או גורם משמעותי אחר המטפל בו. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באלימות מילולית, בהפחדה והטלת אימה, בהתעלמות, בבידוד הילד ודחייתו, בעלבונות ובביקורת הרסנית. היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהגנת יתר קיצונית באמצעות השתלטות מוחלטת וחודרנית על עולמו של הילד (קוצ'יק, 2000; Brown et al., 2019; Hatkevich et al., 2021).

ההשלכות על הילד

הספרות המחקרית מצביעה על השלכותיה ההרסניות, רחבות ההיקף וארוכות הטווח, של ההתעללות הרגשית, שילוו את הילד גם בבגרותו. היא פוגעת בתהליכי ההתפתחות הרגשיים, הקוגניטיביים, החברתיים ואף הפיזיים של הילד. מחקרים שונים מצאו קשר בין התעללות רגשית ובין פגיעה בתהליכי הוויסות הרגשי של הילד ובתפיסת הדימוי וההערכה העצמיים שלו; מצאו כי היא מעלה את הסיכון לקיומן של בעיות רגשיות והפרעות נפשיות כחרדה, דיכאון, הפרעות אישיות ואף אובדנות; פוגעת בתהליכי ההתפתחות הקוגניטיביים וביכולות הלמידה בשל היותה רנדומלית באופן שמעוות את המציאות ומבלבל; מייצרת נזקים במישור הבין-אישי, כגון נטייה לחשדנות וחוסר אמון וקושי ממשי לייצר אינטראקציות חברתיות ומערכות יחסים חיוביות. להתעללות הרגשית השלכות אף על התפתחותו הפיזית של הילד, בפרט בקרב תינוקות ופעוטות שעשויים להגיב אליה בהיעדר שגשוג ובעיכובים התפתחותיים (קוצ'יק, 2000; Berzenski, 2018; de Araújo & Lara, 2016; Hatkevich et al., 2021; Korolevskaia & Yampolskaya, 2022). נוסף על כך, לעיתים קרובות היא מתקיימת בד בבד עם צורות אחרות של התעללות, בפרט התעללות פיזית והזנחה, מה שהופך את תוצאותיה והשלכותיה על הילד, ועל המבוגר שיגדל להיות, לחמורות עוד יותר (Gama et al., 2021).

ההכרה החוקית-משפטית בתופעה

ההכרה בחומרתה של צורת פגיעה זו בילדים באה לידי ביטוי גם בזירה החוקית-משפטית בישראל. בשנת 1989 תוקן חוק העונשין הישראלי, ונקבעה בו חובת דיווח על חשד להתעללות בקטינים, בהדגשת אותן מערכות יחסים – המאופיינות באחריות יתרה וביחסי כוח כלפי קטינים – שבתוכן הפגיעה מתרחשת. תיקון זה מציב את ההתעללות הרגשית בשורה אחת עם צורות ההתעללות האחרות (פיזית, מינית והזנחה) וקובע כי היא מחייבת בדיווח לרשויות המוסמכות. כשמדובר בקטין, חובת הדיווח היא למשטרה או לעו"ס לפי חוק הנוער (ראו סעיפים 368א. עד 368ד. בחוק העונשין, תשל"ז-1977). חובת הדיווח מהווה מנגנון חשוב המאפשר להביא לידיעת גורמים מוסמכים אלה מידע המעלה חשד להתעללות בילדים, והיא מאפשרת את התערבותם לשם הבטחת מוגנותם של הילדים ורווחתם. מהותה מתכתבת עם זכות הילד להגנה, המעוגנת באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד. זכות זו מחייבת את המדינות החתומות על האמנה, בהן מדינת ישראל שאשררה אותה בשנת 1989, להבטיח לילד את ההגנה והטיפול הדרושים לרווחתו ולנקוט את כל האמצעים הנדרשים כדי להגן עליו "מפני כל צורה של אלימות גופנית או נפשית, פגיעה או התעללות" (The United Nations, 1989).

תפקיד העובדות הסוציאליות לפי חוק הנוער

לעובדות הסוציאליות לפי חוק הנוער (להלן: עו"ס לפי חוק הנוער), המועסקות במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, תפקיד מרכזי במערכת הכללית להגנת הילד במדינת ישראל. בבסיס התערבותן המקצועית מונחת התפיסה שלחברה חובה, וגם זכות, לדאוג לצרכיו של קטין הנתון במצבי סיכון, ולסייע במימוש זכויותיו הבסיסיות להתפתחות וגדילה בתנאים הולמים (בן-רבי ואח', 2008; לוי וצרפתי, 2022). מדי שנה נאספים על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי נתוני עבודת העו"ס לפי חוק הנוער במחלקות לשירותים חברתיים של כלל הרשויות המקומיות. מספר הדיווחים החדשים המועברים לידי העו"ס לפי חוק הנוער עולה בהתמדה, והוא עומד על כ-60,000 בכל שנה. ואולם בעוד שיעורי הדיווחים שמהותם התעללות פיזית וכן הזנחה גבוהים, ולאחריהם – שיעור הדיווחים הנוגעים להתעללות מינית, שיעור הדיווחים הנוגעים להתעללות רגשית נמוך במידה ניכרת, והוא עומד על ממוצע של כ-6% לאורך השנים (ראו סיכומי ממצאי הפניות לעובדים סוציאליים לפי חוק הנוער והטיפול בהן בין השנים 2022-2017, משרד הרווחה והביטחון החברתי). הפערים בין שיעורי הדיווח על הפגיעות השונות משקפים מגמות מוכרות משדה המחקר הבין-לאומי בתחום זה, מגמות המצביעות גם על פער בין שכיחות ההתעללות הרגשית בפועל ובין שיעורי זיהויה ואיתורה. לצד אלה, על אף חשיבותם המחקרית והמערכתית של הנתונים הסטטיסטיים, הם אינם מצליחים לספר את סיפורה המלא והאמיתי של התופעה וללכוד את מורכבותה, את עוצמתה ואת השלכותיה העמוקות של אחת מצורות הפגיעה בילדים – מהקשות והחמקמקות ביותר.

המציאות המקצועית שבה פועלות העו"ס לפי חוק הנוער חושפת דפוסים מגוונים ומורכבים של התעללות רגשית, המציבה לפניהן אתגרים רבים וייחודיים. כך למשל, במקרה אחד, אב שהוזמן לשיחה עם צוות בית הספר לנוכח בעיות התנהגות של בתו התחנן לפני הצוות שלא יעבירו לאם את המידע שעלה בשיחה, בטענה שהדבר יחריף את יחסה כלפי הילדה. בשיחתו עם הצוות חשף, לצד האלימות הפיזית המופנית כלפי הילדה (משיכת שיער וצביטות), גם אווירה של התעללות רגשית קשה, שבאה לידי ביטוי במסרים חוזרים ונשנים כלפי הילדה – שהיא מאכזבת ורעה, וענישה באמצעות יצירת "ברוגז" הנמשך שבועות שלמים, הפסקת התקשורת עם הילדה והתעלמות מוחלטת ממנה. מקרה זה מדגים פגיעה רגשית קשה שבאה לידי ביטוי בהעברת מסרים הרסניים על זהותה של הילדה, עם עונשים שמטרתם ביטול קיומה הרגשי במשפחה. דפוס ה"ברוגז" הממושך משתק את יכולתה של הילדה לקיים קשר עם הדמות ההורית, מייצר חוויה של דחייה, ניכור, מחיקה וחוסר ודאות, והורס את תחושות הביטחון והשייכות הבסיסיות שלה. אומנם האב במקרה זה מזהה את הבעייתיות בהתנהגות האם, ואף מבקש להגן על הילדה מפני החרפתה, אך הימנעותו מפעולה הגנתית אקטיבית הופכת אותו לשותף פסיבי לפגיעה ומאפשרת את המשך הדינמיקה המתעללת.

במקרה אחר, ילד נענש על ידי הוריו באמצעות מניעת צרכיו הבסיסיים, כדוגמת השארתו בלילה מחוץ לדלת הבית, נעילתו בחדרו החשוך ללא אוכל, שתייה או אפשרות לצאת לשירותים במשך שעות ארוכות. נוסף על כך, הוא נחשף תדיר לאמירות הרסניות – שהוא "אפס" ושהלוואי שמישהו ייקח אותו, ושאם ימות הם לא יהיו עצובים. מקרה זה מציג התעללות פיזית המלווה גם בהתעללות רגשית, שבאה לידי ביטוי במחיקת זכות הילד לקיום, בשלילה מוחלטת של ערכו האנושי ובעונשים פיזיים קשים, שמהווים גם הם פגיעה רגשית חמורה. המסר המועבר לילד הוא שהוא אינו רצוי, ושעצם קיומו מהווה נטל, שניתן לוותר עליו בקלות. האמירה הישירה – שמותו טוב מחייו – מהווה שלילה קיצונית של זכותו לחיים ולהישרדות, והיא מציירת מציאות שבה הוא חי תחת איום קיומי מתמיד. דפוס זה של התעללות מרסק את תחושת הערך העצמי הבסיסי ויוצר חוויה של בדידות וניכור בתוך המשפחה.

מקרים אלה מציגים מצבים ברורים של התעללות רגשית אשר חייבת בדיווח על פי חוק, ומחייבת התערבות מקצועית לשם הפסקת הפגיעה ולהגנה על הילד. ואולם, באופן דומה למצב במקרי פגיעה והתעללות אחרים, הקביעה החוקית בדבר איסור התעללות בילדים, וכן מעורבות גורמי המשטרה ו/או הרווחה בגינה, אינן מבטיחות הפסקה אוטומטית של ההתנהגות הפוגענית.

התעללות רגשית מתפתחת במשך שנים רבות ומשתרשת כדינמיקה משפחתית עמוקה, הכוללת דפוסי תקשורת פגועים ותפיסות מעוותות לגבי הילד וצרכיו, תפיסות המופנמות עמוק בנפשו של ההורה הפוגע ושל הילד הנפגע. דינמיקה זו קשה לחדירה ולשינוי, והיא דורשת התערבות טיפולית מערכתית מעמיקה, מקיפה ומתמשכת עם המשפחה כולה. לעיתים קרובות תהליך טיפולי זה כולל גם רכיבים סמכותיים הכופים אותו, שלא אחת מגולמים בהפעלת סמכויותיה החוקיות של העו"ס לפי חוק הנוער. התמודדות עם אתגרים מורכבים אלה מחייבת הבנה מעמיקה יותר של אופי התופעה ושל החסמים המונעים את איתורה וזיהויה המוקדמים.

חסמים בזיהוי ודיווח

הספרות המחקרית מזהה שורה של חסמים העומדים בדרכה של מערכת הגנת הילד בבואה לזהות תופעה הרסנית זו ולהתמודד איתה. אחד החסמים העיקריים נעוץ בטבעה הבלתי נראה של פגיעה מסוג זה. שלא כסוגי התעללות אחרים, אשר מותירים סימנים חיצוניים מובהקים, לעיתים היא מוסתרת על ידי סוגי פגיעה גלויים ומוכרים יותר, שתופסים את קדמת הבמה ומאפילים עליה (North, 2019; Trickett et al., 2009). התוצאה היא שמקרי התעללות רגשית נשארים לעיתים קרובות לא מזוהים – לא רק על ידי הקורבנות או הפוגע אלא גם על ידי אנשים אחרים, ובכלל זה אנשי מקצוע שאינם מודעים לחווייתו של הילד אלא אם מתרחש אירוע בולט ומשמעותי בחייו אשר מעורר את תשומת ליבם של שירותי ההגנה (Iwaniec et al., 2006).

סקירה שיטתית נרחבת של מאות מחקרים העלתה כי רק שיעור קטן מהם בחן את ההתעללות הרגשית בנפרד מצורות אחרות של פגיעה (13%) (Korolevskaia & Yampolskaya, 2022). ועוד, מחקרם של טריקט ועמיתיו (Trickett et al., 2009) מצא כי בעוד רק 8.9% מהילדים שטופלו על ידי מערכת הגנת הילד סומנו על ידה כנפגעי התעללות רגשית, ניתוח מקיף יותר של תיקיהם העלה שכמעט 50% מתוכם חוו פגיעה רגשית חמורה. מחקר אחר הדגים פער חד עוד יותר בין שיעורי הדיווח העצמי על התעללות רגשית, שעמדו על יותר מ-36%, ובין דיווחי אנשי מקצוע שעמדו על 0.3% בלבד (Stoltenborgh et al., 2014).

ממצאים אלה ממחישים את הקושי של מערכת הגנת הילד בזיהוי תופעת ההתעללות הרגשית ובהכרה בה, על אף שכיחותה והשלכותיה על רווחתו של הילד. הקושי בזיהויה אינו נובע רק ממאפייני הפגיעה עצמה, אלא גם ממאפייני מערכת הגנת הילד, שנוטה למבנה היררכי של פגיעות ולעיתים קרובות מעניקה קדימות לצורות פגיעה אחרות, כגון פגיעות פיזיות ומיניות שזוכות להכרה רבה יותר ולהתערבות מקצועית. עניין זה לא רק פוגע בילדים הסובלים מהתעללות רגשית, אלא גם מנציח תפיסה חברתית הנוטה להמעיט בחומרתה של צורת פגיעה זו ובהשלכותיה ארוכות הטווח (North, 2019).

התערבות מערכתית

גם במצבים שההתעללות הרגשית מזוהה, אין בכך ערובה להתערבות מערכתית נמרצת או להתערבות בעוצמה הדומה לזו שמופעלת במקרים של פגיעות אחרות. זאת, בין היתר, בשל הקושי להוכיחה במסגרת החוקית-משפטית ולהציג ראיות ברורות לקיומה ולהשלכותיה. ממחקרה של נורת' (North, 2019) עולה כי מערכת הגנת הילד מתקשה למצות את ההליך המשפטי במקרים אלה בשל האתגר הכרוך בהצגת תשתית ראייתית ואמפירית מספקת. המערכת המשפטית, הפועלת לפי לוגיקה פורמלית ומובנית של חובת הוכחה, מתקשה להתמודד עם נזקים רגשיים שקשה יותר לכמתם, והם מתאפיינים בקשרים סיבתיים מורכבים ובהיעדר מדדים אובייקטיביים ברורים. פער זה מחריף על רקע ההבדלים בין השפה הטיפולית של העבודה הסוציאלית, הממוקדת בחוויותיו של הפרט ובאופן שהוא תופס אותן, ובין השפה המשפטית, הדורשת ניסוח אובייקטיבי ומבוסס ראיות. כך, גם כשקיימת הערכה מקצועית מוצקה לקיומה של התעללות רגשית, יכול להתגלע קושי בתרגומה לשפה המשפטית הנדרשת כדי לאפשר את מעורבותו של בית המשפט בתהליכי הטיפול וההגנה.

עד כה התמקד הדיון במאפייניה של ההתעללות הרגשית ובחסמים המערכתיים המרכזיים בזיהויה ובהתערבות בגינה. ואולם, מעבר להיבטים מקצועיים ומשפטיים אלה, חשוב להקשיב גם לקולו של הילד שמביא באופן ישיר ואותנטי את חוויית הפגיעה. הקשבה זו היא ביטוי לזכותם הבסיסית של ילדים להישמע ולהשתתף בתהליכים הנוגעים לחייהם, זכות המעוגנת באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד, ומהווה מרכיב חיובי בעבודה הטיפולית עם ילדים נפגעי עבירה. כשהפגיעה ממוקדת בתחושת הזהות, הערך העצמי והחוויה הרגשית של הילד, מתן הלגיטימציה לקולו ולחוויותיו עשוי להיות מרכיב טיפולי בפני עצמו. הספרות המחקרית מצאה כי יישום זכות הילד להשתתף במצבים אלה תורם הן לרווחתו הרגשית (למשל: Bessell, 2011; Kosher & Gross-Manos, 2024; Winter, 1999) והן לשיפור ההחלטות שמתקבלות בעניינו ולטיוב התאמת השירותים והמענים לצרכיו (Heimer, 2017; Shier, 2001; Sinclair & Franklin, 2000). שמיעת קולו של הילד מהווה לא רק התערבות תומכת ומשקמת, אלא גם בסיס לדיוק ולטיוב ההתערבות הטיפולית בעניינו, וכן כבסיס לפיתוח מדיניות רווחה מותאמת לצרכים.

השיר שלהלן, שכתב יהודה אטלס (אטלס, 2021) בקולה של ילדה המתויגת על ידי אביה כלקויה, משקף באופן חד ומכאיב את תחושות ההשפלה, הניכור והמחיקה האישית שחווים ילדים החשופים להתעללות רגשית.