התעללות רגשית במשפחה – עדות אישית

שמי א', אני שחקנית, בוגרת תואר בחינוך ואומנויות, ואני גם ילדה שאיבדה את אימה לסרטן בגיל חמש ובת לאבי שנטש בהיותי תינוקת.

בשנות ילדותי היטלטלתי בין שש משפחות שונות, חלקן הוכרו כאומנה, חמישה בתי ספר ועשרה בתים. כל זאת עד סוף תקופת שירותי הצבאי והלאומי.

בשנים האחרונות אני כותבת פרוזה, וכשחיפשתי את המילים לכתיבת המאמר, נתקלתי בטקסט שכתבתי באחד משיעורי הכתיבה שלי:   

היא הייתה בהתחלה חוזרת לבית שבו גדלה בסופי השבוע, ואחר כך חוזרת לקיבוץ ומודיעה לי שהיא לא חוזרת לשם יותר לעולם. אחר כך סיפרה על כל מיני פיצוצים וניסיונות אלימים שלא כל כך הבנתי של מי מהצדדים. ובסך הכול יום ורבע היא הייתה שם, במשפחת האומנה. זה כל מה ששיתפה. ובכל זאת מדי פעם הייתה מתעקשת על הניסיונות הנכשלים האלה, עד שפעם אחת עוד הגדילה לעשות והזמינה אותם לבקר אותה בקיבוץ. שני הורים וכלבה, שאליה הייתה נורא קשורה. כבר בבוקר התחילה הדעיכה, ולפני הצהריים – קדחה מחום.

התקשרתי לבטל את הביקור. לא הצגתי את עצמי, לא ידעתי עדיין איך. וגם לא ידעתי מה לומר, מה לספר. נשענתי על משקוף דלת חדרה והתבוננתי בילדה הזו, הדקה, עם עייפות כזו כל כך לא מותאמת גיל וחשבתי – לא צריך הרבה כדי לשבור בנאדם, וגם לא הרבה בשביל להרים.

שאלתי אם היא רוצה שאביא לה משהו לאכול וענתה: לא. ואת רוצה שאֶשאֵר? וענתה: לא. ואת רוצה שאתקשר לאיזה מישהו? וענתה: לא. הנחתי לה בחדרה ותהייתי לעצמי מתי הייתה הנקודה. כי היה אפשר לראות שהיה איזה רגע, אולי תפנית, שמאותה הנקודה והלאה החיים שלה התחלקו לשני חלקים: החלק שבו האמינה בבני אדם, והחלק שבו כבר לא האמינה באף אדם. ורק אם ימות אצלה במשפחה איזה מת משמעותי, כזה שהמוות שלו יטרוף את כל המהלכים האחרונים וימקם את הכלים אחרת, יהיה לה איזה סיכוי מולם.   

האלימות הרגשית במשפחתי

ההבחנה בין התעללות רגשית לחינוך נוקשה מתעתעת. חוסר היכולת שלי להבחין בין השניים, והבלבול ביניהם במהלך שנות התבגרותי, הקשה עליי מאוד לקבל החלטה חותכת והשאיר אותי במשך שנים בדינמיקה משפחתית הרסנית. הגעתי למשפחת האומנה בגיל עשר, בפתחו של גיל ההתבגרות המאתגר, עם "תיק" מורכב ולא מטופל: התייתמתי מאימי בגיל חמש ומאז היטלטלתי בין שתי משפחות אומנת קרובים. לאחר שההשמה נכשלה, עברתי להתגורר עם אבי שחזר לחיי פתאום. עם אבי גרתי במשך שנתיים וחצי עד שבגיל תשע נטש אותי והותיר אותי עם אשתו שאובחנה אצלה סכיזופרניה. וכך, בהיותי בת תשע וחצי, מצאתי את עצמי צועדת ברגל אל העובדת הסוציאלית בעירייה ומבקשת לעבור למשפחה חדשה.

כשהגעתי למשפחה החדשה (החמישית במספר) בגיל עשר, המשפחה נראתה כבחירה המושלמת: הפכתי להיות הבת הבכורה לשלושה אחים, גרנו ביישוב אמיד, מערכת חינוך מצוינת, קהילה ערכית ותומכת. האב עבד בהייטק, האם מורה, ושפת הבית הייתה אנגלית.

עם זאת, הגעתי לשם מסביבת חיים מוחלשת. אבי ואני חיינו בעוני, נדדנו בין דירות מתקלפות מושכרות, ללא תנאי מחיה נאותים, ונחשפתי בגיל צעיר מדי לסביבה מינית לא מותאמת. על אף גילי הבוגר יחסית, עדיין הרטבתי במיטה והייתי חרדה מהמחשבה שאבי ינסה לחטוף אותי אליו בחזרה. בבית החדש לא היה לי חדר משלי שיאפשר לי מרחב לעיבוד רגשי, ולא עיבדו איתי את טראומות העבר שלי: מותה של אימי, הנטישה של אבי, התאבדותה של אשתו זמן קצר לאחר עזיבתי.

הגעתי למשפחת האומנה ביישנית ושקטה, וקל היה להדחיק את כל מה שאיים על ההתחלה החדשה. בבית דיברו אנגלית אבל לא ידעתי מילה באנגלית, והייתי צריכה להדביק את הפער ולהתאים את עצמי למשפחה בכל פרמטר. הרגשתי זרה ובמהרה נסגרתי יותר. הסגירות והשונות שלי עוררו תגובות לא פרופורציונליות אצל אם האומנה.

שני ההורים סירבו להשתתף בתהליך ליווי והדרכה שהיו מחויבים לו מעצם היותם משפחת האומנה שלי, וכששיתפו פעולה, זה נעשה בצורה לא עקבית ולא רציפה, מה שהותיר אותי לבד בהתמודדות עם מה שהאם כינתה: "סובלת מהפרעות בתקשורת".

ככל שההסתגרות שלי החמירה, כך העונשים שקיבלתי היו כבדים והרסניים יותר. כדי להתמודד עם הסגירות הזו החליטה האם האומנת שבכל פעם שאני חוזרת הביתה מהלימודים היא לא תקבל את פניי ב"שלום" או בהתעניינות על היום שלי אלא בשתיקה. היום התופעה מוגדרת Silent Abuse, אבל מה שאני חוויתי בפשטות היה ניסיון שלה לנקום בי על השתיקה שלי. וככה במשך ימים ארוכים, לעיתים גם שבועות, הייתי חוזרת הביתה ומרגישה כאילו מעולם לא נכנסתי.

אם חלילה פגמתי ברכוש הבית, הייתה מסוגלת להכות אותי. אני מאמינה שזה לא רק כמות המכות שמצלקת את הנפש, שכן היא לא הרבתה להכות אותי, אבל האכזריות והשנאה היוקדת כשעשתה זאת – העוצמה שבה ירקה לי בפנים, סטרה לי, גררה אותי וריתקה אותי בכוח לארון הבגדים – שיתקה אותי, איימה עליי והובילה אותי להרס עצמי.

כשהייתה מכוונת כלפיי משפטים רעילים הייתה עושה זאת ללא קשר עין. הניתוק מלהסתכל עליי ישירות עזר לה למחוק אותי כבן אדם ולא להסתכן באמפטיה. המטרה שלה הייתה הרסנית במכוון: לגרום כאב. אמירות תוקפניות, שמתחילות ב"אסור לך!" ו"את לא חלק מהמשפחה", נועדו להבהיר לי את מקומי, לשרטט גבול ולהותיר אותי מבודדת.

השליטה שלה עליי הייתה מוחלטת. על אף היותי נערה מתבגרת, מעולם לא נשאלתי על הטעם והסגנון האישי שלי בכל מה שקשור לעולמי, והיא זו שהייתה בוחרת ומחליטה עד הפרטים הקטנים.

החוויה בבית הייתה כמו להלך על ביצים. הנשימה נעתקת בנוכחותה. הפחד שחלילה אגיד את הדבר הלא נכון או אמצא אותה במצב רוח רע. לפעמים הייתה מגיבה בצורה מאוזנת ולפעמים בהתנפלות ובכעס בלתי מוסבר. היו מגירות בבית שאסור היה לי לפתוח, ארונות שאסור היה להתקרב אליהם. התחושה הייתה שאני אורחת, וכך התנהגתי. אסירת תודה שהכניסה אותי לביתה, אסירה בבית שאמור להוות המקום הכי משוחרר ובטוח.

לאחר מתקפה פראית ואלימה, פיזית או רגשית, היא מעולם לא ביקשה סליחה או הראתה חרטה. תמיד הפנתה את האצבע המאשימה כלפי האדם שמולה. לא הייתה לה יכולת התבוננות פנימית או קשב עמוק. אם בני המשפחה האחרים היו מתעמתים איתה או מנסים להיחלץ לעזרתי, היא הייתה יכולה לאיים לעזוב, לנטוש או לפגוע בעצמה. אם נהגה ברכב: "אתנגש ברכב מולי", "אפתח את הדלת ואקפוץ". היא הייתה מביאה להסלמה חריפה שבשיאה הייתה מגיעה לבכי ולהתפרקות קורבנית. האמפטיה שהיינו מפתחים תוך כדי המניפולציה נועדה בדרך כלל לגרום לנו לפחד, להיכנע, להשיג ציות ושליטה מכל בני המשפחה. וכשהייתה נרגעת – כאילו דבר לא קרה.

מגע

אם האומנה מעולם לא חיבקה, נישקה או הפגינה מחוות אהבה ספונטניות כלפיי. וכשהיו כאלה, נדירות, הן היו משימה שיש לבצע בנוכחות המשפחה המורחבת והחברים כדי לטשטש את היחסים ההרסניים. אני זוכרת שבעקבות אחת השיחות המעטות שהתקיימו עם העו"סית, היא החליטה שמעתה עליי לנשק אותה בכל בוקר לפני הלימודים – מגע מכני, מתוכנן מראש, כתוב ביומן. את הצעדים הכבדים והמנותקים רגשית לקראת אותה נשיקה לא אשכח לעולם.

לימים אובחנה האם במאניה-דיפרסיה עם מאפיינים נרקיסיסטיים, אבל עשורים של הסתרה וחוסר טיפול הטביעו בי את חותמם, ומי שנכח שם באותם השנים לא היה חזק מספיק כדי לסייע.

בדרך כלל הסביבה מזהה ש"משהו לא בסדר" גם בלי תוקף רפואי שמאשש מחלת נפש, אבל בחסות המחלה המוכחשת קיבלה אם האומנה לגיטימציה להתעללות ולהתנהגות המסוכנת. עצם זה שלא קיבלה טיפול רפואי כמתמודדת נפש סייעה לשמר את מעטפת הסודיות, את החשאיות, ולהשאירה בתוך כותלי הבית.

כלפי חוץ

היה מה שקראתי לו: Inside door & Outside door  – ההצגה שהיינו כולנו "מרימים" בכל פעם כשהגיעו אלינו אורחים הייתה יכולה לזכות באוסקר, אף שסדקים מהאמת הבליחו לרגעים. ההתנהגות בזמן האירוח הייתה שונה בתכלית מההתנהגות בזמנים שבהם היינו נוכחים רק אנחנו, המשפחה הגרעינית.

אני ואחיי האומנים (ילדיה הביולוגיים), לא נשמרנו מהתעללות והתאכזרות שנותרה בכל אחד מאיתנו. בחיינו כבוגרים כל אחד בדרכו מתמודד עם פוסט-טראומה בחומרה משתנה: אובדנות, דיכאון קליני, הפרעות והימנעויות מורכבות שפוגמות באיכות חיינו. 

חוויתי סוגים שונים של התעללות והתאכזרות מהאישה הזו, והיום אני יודעת להגיד שכאשר סוג כזה של אכזריות מופיע ללא משקל נגדי של הפגנת אהבה או התנצלות, זה המקום להבחין בין חינוך נוקשה להתעללות רגשית. אחיי האומנים חוו אמביוולנטיות: לעומתי, הם זכו למפגני אהבה, אכפתיות ודאגה, גם אם לא רבים. אבל מעל הכול, ההבדל הגדול ביותר היה עצם הידיעה וההכרה העמוקה שהבית וההורים שלהם אינם דברים שמוטלים בספק. ההורים בחרו להפנות לי עורף בגיל 17, ניתקו איתי את הקשר והחדירו באחיי האומנים את האמונה שאני הייתי מקור הבעיה. למעשה, הייתי נערה בת 17 שנזרקה לעולם בלי כלום – לא ארזתי את חפציי ולא את בגדיי, סיימתי את התיכון ופתחתי דף חדש בחיי. הצלתי את עצמי – אולי מאוחר מדי, אבל הצלחתי לקטוע את רצף ההתעללות שהייתה עלולה להימשך עוד שנים רבות.  

התמקמות האב

בזמן שהותי בבית היה האב האומן המענה היחיד השפוי שאליו פניתי כשהייתי צריכה עזרה או סיוע: תשלומים לבית הספר, הסעות לחוגים, עזרה לבגרויות, וגם מרחב מסוים לפורקן רגשי. היה לנו חיבור קרוב, ובתוכי האמנתי שהוא אוהב אותי. כשהחליט להכניס אותי לביתו, האמין שזה הדבר הנכון והערכי לעשות בתור אחיה של אימי שנפטרה. עם זאת, כשבחרתי לעזוב, הוא ניצב בצומת דרכים. מצד אחד – אני, שגידל וטיפח בכל שנות התבגרותי, יוצאת לעולם ללא דמות הורית תומכת, מצד שני – אשתו, שהציבה אולטימטום: אם יישמר קשר, הוא יתקיים אך ורק דרכה ובתוך הבית.

ההתעללות הרגשית מנעה ממני לחזור פיזית אל הבית. בפעם היחידה שחזרתי ליישוב התעלפתי כשיצאתי מהרכב. לא רציתי קשר עם אשתו ולא יכולתי להימצא בסביבתה מחשש לפגיעה. הרגשתי שאני לא מספיק חסינה. בסופו של דבר האב בחר באשתו ובילדיו. גם לו לא היו כוחות לעמוד מולה, להציב גבולות, להתעקש על נוכחותו בחיי. בעצם היותו פסיבי וכנוע הוא הותיר אותי בודדה והפנה את הכעס והמצוקה כלפיי, מה שהרחיק אותי ושידר לי שהוא לא מעוניין בקשר "חלקי". התבקשתי לקבל את כל "החבילה" או להתנתק.

בחלוף השנים, כשאני חוזרת להתבונן על השנים ההן, אני מזהה את ההתנהגות שלו – פסיבית, נמנעת, כזאת שלא מגינה עליי כילדה. אם היה מקבל ליווי מקצועי או מכיר בצורך שכזה, ייתכן שהיה פועל בצורה אקטיבית כדי לטפל באשתו החולה. אך ההדחקה וההכחשה של ההתעללות הרגשית, וכן היותו עד לה, מגדירות אותו כתומך אלימות רגשית במשפחה.

חשוב לי לציין שלצד ההתעללות של האם היו תקופות שבהן האווירה בבית הייתה מאוזנת ורגועה ואפשרה לחוויות חיוביות לצמוח גם בעידודה. עם זאת, מודל "יחס הקסם" של גוטמן (1) קובע כי לשם יציבות רגשית נדרש יחס של חמש אינטראקציות חיוביות לפחות על כל אינטראקציה שלילית כדי להבטיח התפתחות רגשית בריאה ויחסים יציבים בין הורה לילד. בדינמיקה המשפחתית שחוויתי, אינטראקציות מהסוג המיטיב ביני ובין אם האומנה כמעט שלא התקיימו.

דרכי התמודדות ומעגלי תמיכה

כשאני נזכרת בנערה שהייתי, לא נראה שמשהו יוצא דופן בלט כלפי חוץ. חשוב היה לי לא לחשוף קושי שעלול לערער את הביטחון שבכל זאת זכיתי לו: חברות, חוגים ומערכת חינוך תומכת. בשלב הזה עייפתי מהנדודים ופיללתי לסיים תיכון, לבסס קשרים חברתיים ותחביבים שפיתחתי.

עם זאת, האנשים הקרובים לי היו עדים לחוויה הרגשית המורכבת שאני מתמודדת עימה בבית, הן במישרין והן בעקיפין – דרכי. האישור שקיבלתי מהם לתחושותיי חיזק בי את הביטחון ואת האינטואיציה הפנימית ועמד כבלם מול הגזלייטינג (2) וההשתקה שחוויתי בבית.

בראייה לאחור, עוד בזמן שהותי בבית חיפשתי דמויות הוריות שישמשו לי תחליף לחסך הרגשי בבית. באירועי קיצון נתמכתי בחבֵרת משפחה כדי להתחיל בתהליך סמוי של התנתקות ופרידה. עם זאת, התמיכה שסיפקה לי הייתה בעיקר עקיפה ואמפטית ולא התקדמה לעבר דיווח. אני מניחה שחששה להתערב בדינמיקת יחסים שאינה שלה, ממקומה כחברת משפחה, ומשום שקשה יותר להוכיח התעללות שסימניה העיקריים נפשיים.  

באותה התקופה העו"סית המלווה של המשפחה הייתה צעירה מאוד, חסרת ניסיון, ולא ידעה להציב גבולות לאם האומנה במקומות שבהם אני כילדה לא הייתי מסוגלת. היא גם לא עמדה על קיום שיחות משותפות עם ההורים. אני מאמינה שאילו היו כאלה, הייתה חשה בביקורת המתמדת של האם, בעונשים הקיצוניים, במניפולציות הרגשיות, בהיעדר המגע, וכן בחוסר היכולת לחוש אמפטיה, להתנצל ולקבל אחריות. אולי אף הייתה מעודדת אבחון רפואי לאם האומנה ומזרזת טיפול.

כאמור, אבחון המאניה-דיפרסיה של האם נעשה רק כעבור שנים. זו מחלה המצריכה תמיכה ורגישות, אך עצם קיומה אינו מצדיק פגיעה באחרים. כולי תקווה שהיום הדברים נעשים אחרת, וחשיבות הליווי המשותף לילד ולהורה ברורה ומחייבת.

מסע אל העצמאות: התמודדות, החלמה ובניית זהות חדשה

בגיל 17 יצאתי לחיים עצמאיים ללא בסיס אם או דמות הורית מכוונת. ההתעללות הרגשית המושתקת הביאה אותי לידי שנאה עצמית ותחושת חוסר ערך. לא האמנתי שמגיע לי טוב או שמישהו ירצה אותי ללא תנאים. פחדתי מאינטימיות אמיתית ונכנסתי למערכות יחסים שבהן תמיד הייתי מספר שתיים. הרחקתי כל ניסיון לקרבה, למגע, למשפחה או לקשר זוגי. יותר מכול ביקשתי נפרדוּת ולהחזיר לעצמי את השליטה שאבדה לי.

הניסיון להיחלץ מהתעללות הותיר אותי בתחושת בדידות, אשמה וריקנות. הרגשתי רדופה ומבולבלת אבל גם הבנתי שקיבלתי הזדמנות לבנות את חיי מחדש. התמקמתי בקיבוץ בצפון הארץ, תחילה במסגרת שנת שירות ולאחר מכן כחיילת בודדת. בטבעיות בחרתי את האנשים שהרגשתי בנוח לפנות אליהם בשעת הצורך. בקיבוץ קיבלתי משפחה מארחת ופיתחתי קשר אמיץ עם מנהל הענף שבו עבדתי. הייתה שם עבורי גם רכזת השירות הלאומי, שלאורך השנים הקשר בינינו התהדק והשרה עלי ביטחון עמוק. דמויות חשובות נוספות ליוו אותי, וכל אלו היו משמעותיים מאוד בבניית הזהות שלי ותמכו בי בדרך מעוררת השראה. עם זאת, החיים לימדו אותי, בדרכם הכואבת והמפוכחת, שלעולם לא אמצא תחליף להורים ביולוגיים. אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו וצריך לסלוח לתנועת הנפש המורכבת הזו שכרוכה פעמים רבות בפרידה כואבת.

לאורך השנים נעזרתי בליווי מקצועי ובחבריי, ולמרות כל הקשיים הנפשיים, אני דוחפת את עצמי להצלחה. ככל שאני מתרחקת מהעבר מתחזקת אצלי תחושת הנפרדוּת ואני משחררת במעט את ההגנות ומוסיפה שמחה לחיי. החלמה היא תהליך ממושך שידרוש ממני חיים שלמים. הכתיבה והאומנות עוזרות לי לעבד את העבר ולתת מקום לתנועת הנפש:

ופתאום, דווקא מרחוק, תפסה אותי ההבנה:

שהמקומות ההם, שפעם היו הדבר הכי קרוב לי לבית,

היום, כשאני חוזרת אליהם, אני מרגישה כאילו אני כבר לא מתאימה.

פעם הלקיתי את עצמי על זה. הסתובבתי עם שק של רגשות אשמה.

היום אני מבינה שאם אנחנו חוזרים אחורה ואנחנו כבר לא שם –

זה נקרא החלמה.