התערבויות במרחב של
טראומה משותפת

ספרי לי מעט על עצמך ועל הימים שלפני 7 באוקטובר.

אני בת 38 וחצי, אימא לשלושה בנים בני 3, 8 ו-10, נשואה לעירא, מחנך בתיכון שער הנגב. אני עובדת סוציאלית מזה חמש שנים. בעבר עבדתי בשירות המבחן, ובשנים האחרונות – במחלקה לשירותים חברתיים שער הנגב. לפני 7 באוקטובר הייתי עובדת סוציאלית יישובית של כפר עזה וגבים, ובחצי השני של התפקיד שלי הייתי עו"ס אזרחים ותיקים ועברתי הכשרה לעו"ס לחוק החוסים. בתשע השנים האחרונות אני מתגוררת בגברעם – קיבוץ בעוטף עזה, במועצה שכנה לשער הנגב.

איפה 7 באוקטובר תפס אותך?

ב-6 באוקטובר היה יום הילד בגברעם, ורוב ילדי גברעם ישנו בלב הקיבוץ, על הדשא של חדר האוכל, באוהלים. ב-06:30 התעוררנו לאזעקות צבע אדום, כשאני ובן זוגי בבית עם שניים מילדינו, והשלישי ישן באוהל של חבר עם הוריו בלב הקיבוץ. האזעקות והבומים היו חזקים מהרגיל, אבל חשבנו שמדובר פשוט בעוד סבב של הסלמה. עירא מייד טס להביא את הבן שלנו הביתה, והורגשה פניקה בקיבוץ. היינו בממ"ד והאזעקות נמשכו. גברעם הוא לרוב קיבוץ לא מאוד מטווח, והפעם זה היה ממש קשוח.

לא עבר זמן רב, נכנסנו לחדר שלנו ושמנו להלל הקטן [תוכנית ב] טלוויזיה בעוד אנחנו באתרי חדשות. באותו זמן אני מתחילה לראות בקבוצת הוואטסאפ של צוות החירום היישובי (צח"י) כפר עזה המון הודעות. אני מייד כותבת למנהלת הקהילה שאני זמינה ומתעניינת בשלומם. לא ענו לי מייד, אך אני זוכרת הודעות חריגות של אנשים שלצערי אינם בין החיים עוד. הודעות על חלונות שנשברים, על קולות בערבית. באותו הרגע לא דמיינתי שמדובר בתרחיש אימים כזה. אני מתקשרת למנהלת הקהילה של כפר עזה והיא עונה לי מייד: "עדי, זו טרגדיה מה שקורה פה. יש מחבלים בקיבוץ. יש פצועים, אולי אפילו הרוגים". אני שומעת את הדברים האלה ונכנסת לחדר של הבן הגדול שלי, הרחק מילדיי, שלא יראו את התגובות שלי, ואני מרגישה איך בבת אחת הגב שלי מתחיל להיתפס. מעולם לא הרגשתי כזה ביטוי ללחץ בגוף שלי. אמרתי לבן זוגי שיישאר קרוב אליי. הרגשתי שאני חייבת שיהיה פיזית לידי.

וכל הזמן הזה את ממשיכה לדבר עם מנהלת הקהילה?

כן, היא נתנה לי שמות של פצועים, חלקם מטופלים שלי, וגודל הקטסטרופה מתחיל להתבהר. הגוף שלי המשיך להתכווץ, עד שנאלצתי לשכב על הרצפה. ואז עירא  (בן זוגי) איפס אותי. הוא ירד לגובה העיניים, פעל מאינסטינקט ואמר לי: "…תקשיבי, כן, קורה משהו נורא. משהו שלא הכרנו. אבל את נכנסת עכשיו לתפקיד…" וכו'. הוא נתן לי סדר פעולות והזכיר את גודל האחריות שלי. זה היה כמו אוויר לנשימה. מאותו רגע אני בן אדם אחר.

כלומר, הנוכחות שלו, כמישהו שהיה שם ועזר לך להתווסת, שינתה את מהלך ההתמודדות שלך.

בדיוק. ואז התפצלנו. אני הייתי בחדר של הבן שלי בתוך סרט אימה, עדה שוב ושוב לקולגות, מטופלים וחברים שנפצעו, שנהרגו. דמיינתי לנגד עיניי כיצד אני מספידה אנשים קרובים אליי, אנשים שנמצאים אצלם מחבלים והם זועקים לעזרה שוב ושוב, וכוחות הביטחון לא מגיעים. וכל הזמן הזה לא מדברים בחדשות על מה שקורה. כשהתחילו לדבר, המספרים היו נמוכים ולא ריאליים. דיברו על עשרים הרוגים, בעוד אנחנו יודעים על עשרות רבות. ואז הגיעה הידיעה שגרמה לי לפקפק בכל מה שהכרתי קודם – הידיעה על אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, שנהרג בעת מילוי תפקידו בכיתת הכוננות. ואני בחדר בוכה ולא יודעת איך לעזור. ממלאי תפקידים בקיבוץ מעבירים אליי בקשות – לשוחח עם אנשים שנתונים בהתקף חרדה, ובכל פעם אני אוספת את עצמי, מנסה לעזור בהרגעה, בקרקוע, ולתת תחושה שהם לא לגמרי לבד. נורא מפחיד להתקשר לאנשים שמסתתרים בממ"ד, כי יכולים להיות לידם מחבלים, וזה עלול להסגיר אותם. המון קונפליקטים של קבלת החלטות. וכל הזמן עוברת לי בראש המחשבה "מה את יודעת? את לא יודעת כלום". בדיעבד אני מבינה שהחזקתי ידע על חירום, והרבה אינטואיציה מבוססת ידע על חירום.

בינתיים עירא התחיל לקבל הודעות על תלמידים שלו. שנינו הרי עובדים בשער הנגב. והוא יודע גם על תקיפות ביישובים נוספים באזור. מתישהו אנחנו מתחילים לדאוג להורים שלי שגרים בזיקים, שהיו מנותקי קשר. בדיעבד הבנתי שהם לא ממש היו מודעים למה שקורה כי לא היה חשמל, ואחרי שעות בחושך הם הצליחו לצאת מזיקים ולהגיע אלינו, לגברעם, כשבדרכם הם היו עדים לגופות שרועות על הכביש. היו המון רגעי אימה עד שהבנו שהם בסדר. לאורך כל היום הייתי כל כולי עם הראש בכפר עזה, ולא החזקתי מודעות גדולה לאיום שמתקרב אליי הביתה. היו לי חמש קולגות בתוך התופת: בבארי, בכרם שלום, בנחל עוז, בנתיב העשרה ובשדרות. הם שרדו את זה, וכמעט כולם חזרו לתפקד אחרי זה.

איך את מסבירה את זה?

התפקיד מציל. המשמעות של להיות נותן עזרה, להיות משמעותי בתוך תופת שכזאת – זה גם חבל ההצלה האישי שלנו.

ועם זאת, נשמע שאת נתונה בתוך מצב בלתי אנושי – של צורך לתת מענים בחירום כשאין לך משאבים, וכשברקע המשפחה שלך ואת עוברים את אותה מציאות לא נתפסת.

נכון מאוד. זו תחושה כל כך קשה שגם את וגם כל מי שמסביבך חשים חוסר אונים. ממלאי תפקידים קריטיים בקהילה, בייחוד בזמן חירום, מנוטרלים, הנתונים על האוכלוסייה אינם נגישים, קשה לדעת מה קורה אצל כל אחד, ויש ממש תחושת אימה – שלא מצליחים להגיע אל האנשים ולהצילם. העבודה באותו היום הייתה ללא הפסקה ואל תוך הלילה. אני מודה שרק לאחר שקולגה שלי, שהוא גם חבר טוב, ומשפחתו חולצו בשלום מכפר עזה, הצלחתי לשחרר ולהירדם.

ספרי, מה קורה איתך בזמן שאתם מתפנים?

משפחות רבות מגברעם התפנו עוד באותו היום. מכיוון שאני לא הצלחתי לעשות דבר אחר מלבד לעבוד, עירא ומשפחות נוספות מהקהילה תכננו בינתיים לאן ומתי אנחנו מתפנים. וכך יצאנו ב-8 באוקטובר עם שלושת הילדים לקיבוץ גבעת חיים מאוחד, וכל הדרך אני עם לפטופ על הרגליים ברכב, ממשיכה בניסיון לייצר תמונת מצב, מי נעדר, מי מת, מי עדיין לא חולץ, וכל זה בעוד הקרבות בכפר עזה ממשיכים להתנהל. כשהגענו לגבעת חיים עירא ואחותי יצאו לחפש לנו דירה שתוכל להכיל את שתי המשפחות שלנו, ואני המשכתי לעבוד מהרכב כמה שעות. בזמן הזה מתקשרות אליי אימהות לשאול אותי מה להגיד לילדים שלהם, שככל הנראה אבא שלהם נרצח, או אנשים שמתקשרים כדי לבדוק אם אני יודעת מה מצבם של אביהם/אחותם/אימם ועוד. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת. כאמור הבנתי, בדיעבד, שמה שהנחה אותי אינטואיטיבית זה ידע שרכשתי בהכשרות על חירום, וגם הידע האישי שלי על הורות לילדים בעוטף.

מה קורה בימים הבאים? אחרי שאתם התפניתם וקהילת כפר עזה התפנתה?

ב-9 באוקטובר הגעתי לשפיים, ומאז זה סיפור אחר. אנחנו מפונים, ואני נמצאת כל יום מבוקר עד לילה בשפיים, מקום הפינוי המרכזי של כפר עזה, בכאוס מוחלט. פגשתי קהילה הלומה, אנשים טרוטי עיניים, בכי וחיבוקים בכל מקום, אנשים בלבוש מאוד בסיסי, שיצאו בחוסר כול מבתיהם. אנחנו ממשיכים בניסיון למפות את האוכלוסייה, מי חולץ ולאן, מי נעדר, מי מת, ומי חטוף. ובשלב הבא מתחילות להגיע הודעות מרות, ואחר כך הגיעה כמות הלוויות הבלתי נתפסת בכל יום, שהיה צריך לבחור לאן לגשת, ואז היו השבעות המרובות… הכול קרה במקביל ובתוך ניסיון בלתי פוסק לייצר סדר – ברמת הניהול הקיבוצי וברמת הגופים הממשלתיים וההתנדבותיים שהגיעו לשפיים במטרה לעזור. התחיל תהליך זיהוי של האנשים, הגופות.

תארי לנו איך היה בשבילך להגיע לשם, לשפיים, להיות איתם ברגעים האלה?

מראה הלובי של המלון בימים הראשונים והריח שלו צרובים בזיכרוני. עד היום, בכל פעם שאני עוברת שם, יש לי פלאשבק לימים הראשונים ולתחושת חוסר האונים. אני לא אשכח את הפרצופים של האנשים, את תחושת המובסות, את הניסיון של כולם להבין מי נמצא ומי לא. אין אחד שלא נפגע בדרך זו או אחרת. ואני העו"סית, ואני לא יודעת מאיפה מתחילים. אף על פי שהיו המון מתנדבים, עובדי רווחה, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, הרגשתי אבודה בתוך הכאוס. ניסינו לייצר מיפוי, סדר והבנה של הצרכים של כל אחד, בעיקר מתוך הבנה שאת כל המידע החדש הזה אצטרך להחזיק בהמשך, כשהקהילה תחזור הביתה. היו כל כך הרבה מענים שהיה צריך לייצר או להרחיב, וייקח לנו שעות רק לציין את כל מה שהיינו צריכים לחשוב עליו בימים הללו.

ומה הרגשת באותם רגעים – למה היו האנשים שם הכי זקוקים ממך? מהצוות המקצועי?

אנשי כפר עזה היו צריכים להבין שהם במקום בטוח. הם ביקשו ודאות, אוזן קשבת, שייראו אותם, שתהיה כתף להתפרק עליה או לנחם. עבדנו הרבה על הנרטיב כדי לנסות לייצר ודאות ככל שהתאפשר. מול אנשי המקצוע ניהלתי שיח שבעיקר מסביר את הצרכים של הקהילה, מה חשוב להם וכדומה.

ומה קורה בזירה המשפחתית והאישית שלך בזמן הזה?

בזמן הזה אני כולי בשפיים, ועירא ואחותי, שהייתה שותפה עם משפחתה בדירה שלנו, "בנו" לנו את הבית הזמני. הגענו אליו חסרי כול. היו לנו מזרנים על הרצפה, מקרר שבקושי עבד, וספה. הילדים נעקרו ומחפשים עוגנים חדשים, עירא מתאבל על בוגרים רבים מבית הספר שנרצחו, ואני לא נמצאת. במקרה הטוב הילדים רואים אותי בסוף היום עם פרצוף נפוח מבכי, ובמקרה הרע אני מגיעה הרבה אחרי שנרדמו ויוצאת הרבה לפני שהם מתעוררים. זו תקופה שבה הכול היה נורא דרמטי. אני לא יודעת איך הם פירשו את הדברים, אבל אין ספק שהם קלטו [מה שעובר] עליי ועל עירא. היינו שלושה שבועות באבל טוטלי. אחרי שלושה שבועות הרגשתי שסיימתי את השבעה שלי. אני יודעת שאחרי שבועיים סיימו לקבור את כל הנרצחים, ורק אחרי שכולם נקברו הצלחתי קצת להרים את הראש. משהו בי הצליח לגייס כוחות שהם לא רק הישרדותיים, ולהבין כמה דברים.

איזה דברים הבנת?

בגדול, אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים זה שאי אפשר להיות לבד. אתה חייב לגבות את עצמך ולעבות את המענים. ובמצבים כל כך מורכבים ובהיקפים כל כך גדולים חייבים לאגם משאבים, לקחת מגופים מקצועיים שונים את מה שאפשר. אני חושבת שאחד הדברים הכי קשים היה להבין מי מנהל פה את העניינים. משרד הבריאות? חוסן? רווחה? כפר עזה? שפיים?

אז איך זה עבד, בעצם?

בשלב מוקדם מאוד התחלתי לעבוד צמוד עם עו"ס ועו"ד לירון דוד, שהגיעה להתנדב במקום הפינוי. היא גויסה בימים הראשונים לעבוד בחוסן שער הנגב, ובניצוחה הוקם מערך טיפולי גדול שתכלל, ועדיין מתכלל, את התקשורת בין כל הגופים הטיפוליים: שניידר, לב השרון, חוסן, האגף לשירותים חברתיים ונט"ל. זאת כמובן לצד העבודה מול ביטוח לאומי ומשרד הביטחון. זה להתחיל לעבות את המענים, לחשוב קבוצתית. כל הזמן לפלח את תתי-הקהילות, ולמפות את הצרכים שלהן. והקונפליקטים הולכים וגוברים. יש משפחות שכולות, יש פצועים, יש אלה שהיו בקיבוץ ואלה לא שהיו. בתוך המשפחות השכולות – יתומים מהורה אחד, יתומים משניים, הורים שכולים, בני משפחות חטופים, חטופים ששבו ועוד. העיבוי של האנשים והמענים היה קריטי. אתה לא יכול לפעול על 24/7 ולתת ברוחב לב בלי להיעזר. כל זה כשרוב אנשי המקצוע נתונים בעצמם במצב נפשי לא פשוט, חלקנו היינו חשופים לסכנה, חלקנו עם ילדים חיילים שנמצאים בעזה, חלקנו איבדנו חברים, בני משפחה.

אז איך באמת מתנהל התהליך הזה, כשאתה גם איש מקצוע שנותן מענים במציאות מורכבת וטראומטית וגם בעצמך מושפע עמוקות מהאירועים ברמה האישית והמשפחתית?

ברמה האישית שלי אני מרגישה שהמשענת שלי הייתה עירא, בעלי. המילואים שלו היו בבית. אבל מעבר לכך הייתה מעטפת אזרחית ואנושית מרשימה שעזרה לנו לקבל אוויר. וזה נורא ישראלי. איך כל העם פשוט קם על הרגליים. אבל אלו גם הרגעים שבהם אני עצמי הרגשתי נזקקת – וזה היה קשה מאוד.

למה הכוונה?

כשהתפנינו מגברעם ארגנו מזוודה, ולבשתי את אותם בגדים במשך שבועיים. לאחר תקופה קצרה קיבלנו גם חפצים לבית מאחים לנשק. אני זוכרת את הרגע הזה, שהגיעו אלינו אנשים טובים שתרמו לנו שמיכות, כריות ומצעים חדשים – הם הביטו בנו במבט כואב וחומל, והם מדהימים, אבל לא יכולתי שלא להרגיש את הפער הזה, בין הרגעים שבהם אני נותנת העזרה ובין הרגע הזה שבו אני נתמכת. זה היה אחד מהרגעים הקשים ביותר שלי. זה להחזיק את המקום שאתה בשיא התפקוד וגם את המקום שאתה חסר אונים. זה לא שלא יכולתי לקנות לעצמי דברים – אבל לא הייתה לי הזמינות, הייתי עם כפר עזה מסביב לשעון, ועירא היה כל הזמן עם הילדים.

בהקשר הזה, צריך לזכור שגם כפר עזה אינם אנשים נזקקים, הם אנשים חזקים. ולכן השבר גדול כל כך. ככל שאתה חזק יותר, כך תחושת חוסר האונים קשה יותר.

יש תחושה של פער כל כך גדול להחזיק…

נכון. יש המון אנשים שעברו תופת והתחילו מאפס והיו לעצמם – במובן הטוב של המילה. יש לנו הרבה תפקידים בחיים, וזו שאלה כמה אתה יכול להרשות לעצמך לעצור ולעכל מה שעברת או לתפקד בטורבו. אני הרגשתי שאין לי היכולת לעצור. יש בזה טוב מצד אחד, כי אתה מייצר לעצמך תחושת מסוגלות ושליטה. מצד שני, זה לא תמיד טוב, כי המשאבים הולכים ואוזלים. אני חושבת שזה מעיד משהו על מטפל ומטופל במציאות משותפת, על הדרישות שלך מעצמך כמטפל – להיות שם ויהי מה, על אף ההתמודדויות שלא פוסחות עליך.

אז איך מחזיקים את הפער הזה? מה עוזר?

פתאום הבנתי שעירא הוא העזר כנגדי, הוא באמת איבר מגופי, שבלעדיו שום דבר מזה לא היה מתאזן בשום צורה. וזה היה נורא מרגש לגלות את התעצומות שיש לזוגיות שהיא טובה, מכילה. זה נתן לי כוחות.

היום, בראייה לאחור, מה עו"סים ואנשי מקצוע בקו הראשון הכי זקוקים לו, לדעתך?

דברים יילמדו ויופקו מסקנות ויתחיל להיבנות מודל עבודה, ואני חושבת שמודל יעזור מאוד. חשוב להשתמש במה שנלמד כדי לייצר סדר שמבוסס על ניסיון וידע. אנחנו כבר עובדים על "החירום החדש". צריך להכין תוכניות עבודה ובתוכן להשאיר המון גמישות. המון סדר. מי מנהל, היררכיה, איזה גוף נכנס ראשון, איך מתנהלים ברמות הבכירות. חשוב שכולם ידברו אחד עם השני, לקבוע מי מוביל. כשיש גבולות אנחנו מרגישים בטוחים יותר. משרד הרווחה היה אחד הראשונים שפעלו בכאוס הזה, והאגף שלנו פעל ראשון ומייד היה בשטח. התייצבנו בעבודה כולנו, כשכל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים עם מציאות לא פשוטה. זה מיוחד מאוד למקצוע שלנו ולשליחות שלנו. אם נסיק מסקנות ממה שעבד יותר ומה פחות, ונייצר תורת עבודה, זה ייצר רוגע. כל זאת, לצד הרבה הכשרות, הקניית כלים איך לשמור גם על עצמנו בתוך הדבר הזה, כי זה אולי אחד המכשולים הכי גדולים. יעזור גם לקיים קבוצות עיבוד מקצועיות לאנשי הטיפול הדומים זה לזה. אבל אם אסכם את זה בדבר אחד, שבעיניי הוא באמת חשוב מכולם – זה לא להיות לבד. לחלוק את העבודה, לחשוב ולשתף עוד אנשים.