ניתן למקם יחסים אלו בציר המקביל לצירו של קרנברג הנע בין הזנחה לשימוש. ככל שיהיו מאפיינים נרקיסיסטיים רבים יותר והפרעת אישיות חמורה יותר, תגבר הזנחת האחר ויתווסף השימוש בו. המונח הזנחה נוגע לפגיעה פסיבית – היעדר מענה הורי לצרכים בסיסיים, ואילו המונח שימוש נוגע לפגיעה אקטיבית – ניצול הילד כהרחבה של העצמי ההורי.

בקוטב של ההזנחה – הילדים חווים תחושת שקיפות כואבת מול הורה העסוק בעצמו. ההורה אינו רואה את צורכיהם הבסיסיים ואת רגשותיהם, הוא נעדר מאירועים משמעותיים בחייהם כגון חגים או מופעי בית ספר, ומתייחס לצורכיהם ברמה שטחית בלבד, מותיר אותם עם חלל פנימי שקשה למלא. בקוטב של השימוש – הילדים הופכים למעין תפאורה בהצגה שבה ההורה הוא השחקן הראשי. הילד יידרש למחוות גרנדיוזיות לכבוד יום הולדתו של ההורה, ללא תלות ביכולתו או בגילו. הילדים הופכים לבמה שעליה מציג ההורה את דרמת חייו, מתוך התעלמות מהמחיר שהם משלמים. כך הורה ששאף להיות ספורטאי מצטיין ולא הצליח ידחוף את הילד למצוינות ספורטיבית ללא תלות ברצונו או ביכולותיו הפיזיות של הילד.

מה שהופך את סבלם של הילדים למורכב ומתעתע הוא מצג השווא והחזות של הורות מיטיבה. הפער המכאיב שובר את האמון של הילד בעצמו, ומקשה עליו לבטוח בתחושותיו ובתפיסת המציאות שלו. בלב החוויה עוברים מסרים כפולים מההורה, היוצרים בלבול וערעור של הבסיס הפנימי. המסרים עשויים להכיל משמעות חבויה, המשלבת תוקפנות והקטנה תחת מעטה של מחמאות וחיבה. תהליך זה, המכונה גזלייטינג (1), חותר בשקט ובהתמדה תחת ביטחונם של הילדים בתפיסת המציאות שלהם ובאמונתם בחושיהם, ויוצר "שבי" נפשי שבו הילד משמש אובייקט לשימוש ההורה.

הילדים חווים סחרחורת רגשית מתמדת נוכח היחס ההורי, המשתנה באופן בלתי צפוי בהתאם למצבו הרגשי של ההורה. הם נותרים כלואים בעולם של כללים משתנים ללא בסיס בטוח. ויניקוט (2009) מתאר זאת כ"הפרה" (impingement) – פלישה כואבת לרצף החוויה של הילד על ידי ההורה שאינו מכיר בצרכיו. בהפרה מתמשכת, הילד נאלץ לוותר על עצמו האמיתי ולהסתגל לחוויית ההורה על חשבון החוויה שלו.

מופעי ההורות על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי

ישנם ארבעה דפוסים של הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי:

1. היפוך תפקידים – ההורה משתמש בילדו כמטפל או יועץ. בדינמיקה המכונה "המיכל ההפוך" (לנדאו, 1993) הילד חש שהוא נדרש להכיל את חוויות ההורה בלי שחווה בעצמו הכלה מספקת. ההורים עשויים לאמץ את תפקיד הקורבן – להציג עצמם כחלשים וכנפגעים, ולרמוז לילד שאינו מספק להם די תמיכה. הילד, מתוך צרכיו באהבת ההורה, מפתח דריכות תמידית ומתהלך על קצות האצבעות – שמא יערער את שיווי המשקל הרגשי השברירי של ההורה.

2. הורות גרנדיוזית – שימוש בילד כשלוחה נרקיסיסטית של ההורה, המתהדר בהישגיו כהרחבת תדמיתו העצמית. במשפחות אלו ניכר פער של ממש בין תדמית המשפחה ה"מושלמת" ובין המצוקה הפנימית של חבריה. הילד נדרש להציג מצג של הצלחה והצטיינות, ללא התחשבות ביכולותיו או ברצונותיו האמיתיים, בהתעלמות מהמחיר שהוא משלם.

3. הורות "מַחְלָה" – ההורה משליך על הילד את חלקיו הפגומים, ומשתמש בו כדי להרגיש בעל ערך בתפקיד ה"מציל". ההורה יעודד לתלות, יחפש וידגיש ליקויים אצל הילד. במקום לטפח עצמאות, ההורה מנציח חולשה ותלות, והילד מוצא עצמו בתפקיד "החולה" או "הבעייתי" במשפחה.

4. הורות חסרת גבולות – ההורה אינו מציב גבולות מתאימים, ובמקום זאת מפנק את הילד כדי לפצות על חסכי העבר שלו או לזכות באהבתו. הילד מפתח תחושת זכאות, קושי בוויסות רגשי וקשיים בהתמודדות עם תסכולים, ויכולתו לפתח מיומנויות חברתיות נפגעת.

בכל אחד מהדפוסים, צורכי הילד אינם זוכים להכרה מלאה, והוא נדרש להתאים את עצמו לרצון ההורה – על חשבון התפתחותו הרגשית.

השפעות על התפתחות הילד

נפגעי הורות על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי מושפעים רבות מסגנון ההורות המזניח והמשתמש. ככל שתגבר חומרת ההזנחה והשימוש כך תגבר לרוב גם חומרת הפגיעה.

ילדים אלו מתקשים לפתח תחושת עצמי קוהרנטית. חלקים באישיותם, אשר לא תאמו את צורכי ההורה ולא התקבלו על ידו, מודחים מנפשם. הם אינם מחוברים לצורכיהם ולעיתים מתקשים להבחין בין רצונותיהם לרצון ההורה. רבים מפתחים סתגלנות מְרַצָּה, שנועדה לספק את ההורה ולמנוע התפרצויות או נטישה. הם חיים תחת איום יומיומי, וחשים עוררות מתמדת לפענוח מצבו הנפשי של ההורה ולניבוי ההתקפה הבאה.

כהן (2020) מכנה את החיים בצל הורים אלו טראומה מתמשכת. לפי ואן דר קולק (Van der Kolk, 2014), חשיפה מתמשכת לטראומה בילדות משפיעה על התפתחות המוח ופוגעת בתפקוד האזורים האחראים על עיבוד רגשות, זיכרון, למידה וויסות רגשי, מה שמשפיע על חיי הרגש ועל יכולות קוגניטיביות וחברתיות.

הם אינם מסוגלים לכעוס על ההורה ומפנים את הכעס כלפי עצמם: מרגישים בושה עמוקה, ספק עצמי, קושי להאמין בערכם ולחוש כי צורכיהם לגיטימיים. הם נוטים לפתח תסמינים כגון דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה וקשיים בוויסות רגשי, וכן תסמינים גופניים כגון כאבי בטן וראש, תשישות כרונית ומחלות אוטואימוניות. תיתכן פגיעה עצמית ואף אובדנות.

הילדים מפנימים דפוסי יחסים בעייתיים, מה שעלול להוביל לקשיים ביצירת קשרים בין-אישיים בריאים. רבים מהם נתונים בחיפוש מתמיד אחר אהבה וביטחון, לעיתים במקומות שבהם הפגיעה עלולה להימשך.

ייתכן שיפתחו דפוסי התנהגות פוגעניים בעצמם. אשמה ותחושת ערך נמוכה עלולות להוביל לבעיות התנהגות ולדפוסים אנטיסוציאליים בבגרות, הכוללים קושי באמפתיה, היעדר קבלת אחריות ונטייה לשלוט ולהשפיל. חיים בסביבה של דינמיקה גחמתית ובלתי צפויה מובילים את הילד לראות במערכות יחסים זירת מאבק, שבה רק שליטה והשפלה מגינים עליו מפגיעה. ללא למידה של תסכול מידתי הילדים עשויים לפתח התנהגות מניפולטיבית ואימפולסיבית כדרך התמודדות, ובכלל זה שימוש בשקרים, בגניבות ובערעור מתמיד של גבולות.

דגשים לטיפול

מטרת הטיפול בילדים היא לאפשר להם תהליך של גיבוש עצמי מובחן, המתקיים מחוץ לצילו של ההורה הפוגעני ובנפרד מהשלכותיו הרגשיות, ובעיקר בהקניית חוויית סובייקטיביות לילד, המושתתת על התעניינות אותנטית בעולמו הפנימי.

מרכיב מרכזי בתהליך הוא השימוש בשיקופים צמודי חוויה ובתיקוף רגשי. השיקופים מאפשרים לילד להרגיש מובן ונראה, והם תורמים לבניית ערך עצמי ולפיתוח תודעה אינטרוספקטיבית. התיקוף מסייע לילד להכיר בלגיטימיות של רגשותיו, גם כשהם טעונים או סותרים כלפי דמויות משמעותיות, ובכך תורם להתרקמותו של עצמי אותנטי, מורכב ונפרד.

בהדרגה, מתוך המרחב המכיל שמציע הטיפול, מתאפשרת גם התפתחות היכולת לראות את האחר כסובייקט עצמאי, בעל רגשות וצרכים משלו. זוהי למידה חווייתית של קיום בצוותא, שבה אין צורך בוויתור על העצמי למען האחר. תנועה בין הבנת עולמו הפנימי של הילד ובין הפניית המבט אל האחר היא בסיס לגיבוש זהות נפרדת ולבניית קשרים בין-אישיים בריאים, הנשענים על אמפתיה ונפרדוּת.

עבודה עם ההורים מהווה אתגר: מצד אחד, שיפור היכולות ההוריות חיוני לרווחת הילד; מצד שני, הורים על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי נוטים להתנגד לטיפול, לחבל בו או להשתמש בו לחיזוק תדמיתם העצמית. הבנת חלקיות השינוי האפשרי במקרים מסוימים חיונית להגנה על הילד ולהימנעות מציפיות לא ריאליות. יש לשקול בקפידה את מידת מעורבותו של ההורה בחדר הטיפולים, מתוך ראיית טובת הילד כשיקול מרכזי. לעיתים טיפול פרטני בילד עדיף על פני טיפול דיאדי, שבו ההורה עלול להמשיך בדפוסי השליטה והמניפולציה בתוך החדר. במצבים מסוימים, עצם היצירה של מרחב מוגן עבור הילד, נפרד מההורה, היא אקט טיפולי משמעותי.

התעללות לאחר פרידה

לרוב פרידה תחריף את ההתעללות בילדים, כאשר ההורה המתעלל ינסה בכל דרך לנקום, לשלוט ולהרוס, ובד בבד – לקבל את תגובתו הרגשית של הפרוד כדי לווסת את עצמו. לשם כך הוא ישתמש באמצעים העומדים לרשותו, תוך שימוש מניפולטיבי במערכות המשפט והרווחה, ניצול הליכי גישור ותיאום הורי, והצגת עצמו כהורה ראוי, בעודו מערער את ביטחונם הרגשי והפיזי של הילדים ושל הפרוד ומונע מילדיו טיפול רפואי ונפשי. תופעה זו, המכונה post-separation abuse, אינה "סכסוך גירושים בעצימות גבוהה" אלא המשך של אלימות זוגית באמצעות מוסדות המדינה (Spearman et al., 2022).

גישה רווחת, הרואה בגירושין תהליך הדורש שיתוף פעולה בין ההורים, מחמיצה את הבנתה של דינמיקת ההתעללות הכוחנית. ההתעקשות להושיב את שני ההורים יחד, כשאחד מהם מפעיל שליטה או אלימות נפשית, יוצרת קרקע פורייה לפגיעה, להאשמת הקורבן ולהתעלמות מצורכי ההגנה של הילדים (Jaffe et al., 2009). ילדים אלו חווים בלבול, חוסר ביטחון ונטישה, והם נתונים בסיכון מוגבר לפגיעות רגשיות והתפתחותיות חמורות, בייחוד כאשר הם נאלצים לשהות במחיצת ההורה המתעלל בשל הסדרי משמורת.

יש לעבור ממודל של שוויון למודל המבוסס על זיהוי הדינמיקה הפוגענית ועל מתן סמכות רחבה יותר להורה הבריא בקבלת החלטות הקשורות לרווחת הילד. התעלמות ממאפייני השליטה הכפייתית, בשם איזון בין הצדדים, מביאה להמשך הפגיעה ולהעמקת תחושת חוסר האונים של ההורה המותקף ושל הילדים (Jaffe et al., 2008). שינוי זה הכרחי להגנה על נפגעים ולמניעת העברה בין-דורית של דפוסי פגיעה.

סיכום

הורות על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי היא פגיעה התפתחותית סמויה הנעה בין הזנחה רגשית ובין שימוש בילד כהרחבה של העצמי ההורי. השפעותיה על התפתחות הילד משמעותיות וארוכות טווח. הן מתבטאות בקשיים בגיבוש זהות עצמית קוהרנטית וביכולת לוויסות רגשי, ומציבות את הילדים בסכנה לטראומה, דיכאון, פגיעה עצמית ואובדנות.

למרות ההשלכות המשמעותיות, ילדים ומבוגרים יכולים לפתח חיים בריאים באמצעות התערבות טיפולית מותאמת, המציעה סביבה בטוחה וחוויה מתקנת שיסייעו בבניית תחושת העצמי, בפיתוח גבולות בריאים ובבניית יכולת ליצירת יחסים מספקים. הבנת הפגיעה ואמונה בהחלמה מהוות בסיס חיוני לתהליך הטיפולי.

העובדים עם אוכלוסייה זו ניצבים לפני אתגר מורכב: זיהוי הפגיעה מבעד למסווה של תפקוד תקין, וסיפוק מרחב מיטיב שבו יוכלו הנפגעים לפתח תחושת עצמי אותנטית. הכרה בפגיעה ובהשפעותיה היא צעד חשוב בדרך להחלמה – עבור המטופלים והמטפלים כאחד.