כשהגוף מדבר את הכאב
הקשרים בין טראומה רגשית בילדות,
דימוי גוף והפרעות אכילה
יעל לצר*
יולי 2025
מבוא
הפרעות אכילה הן הפרעות פסיכיאטריות מורכבות, המתבטאות בדפוסי אכילה בעייתיים ובהשפעה עמוקה של המראה החיצוני והמשקל על הדימוי ועל ההערכה העצמית. מעבר להשפעות הרגשיות והחברתיות שהן נושאות עימן, להפרעות אלו עלולות להיות גם השלכות גופניות קשות, עד כדי סיכון חיים – בשיעור תמותה הגבוה מזה של כל ההפרעות הנפשיות (Latzer et al., 2005).
בעשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בשכיחות הפרעות האכילה בעולם המערבי, והיא הגיעה לממדים מדאיגים (Varnado-Sullivan et al., 2001). הפרעות אלה מופיעות בעיקר בקרב נערות ונשים צעירות בשלבים קריטיים של ההתפתחות המינית והפסיכו־חברתית .(Levine & Smolak, 2006) ההערכות הן כי כ־10% מהנשים והמתבגרות יסבלו מהפרעת אכילה כלשהי במהלך חייהן: 0.5%–1% מהן יאובחנו עם אנורקסיה נרבוזה, כ־2% עם בולימיה נרבוזה וכ־3% עם הפרעת אכילה התקפית (Austin, 2000; Hoek & van Hoeken, 2003) .
העלייה המתמשכת בשכיחות הפרעות האכילה מעוררת דאגה רבה בקרב אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ובריאות הציבור(O’Dea, 2007) . בהיעדר סיבה אחת ברורה להיווצרותן, מקובל לראות בהן תוצר של אינטראקציה בין גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, משפחתיים ותרבותיים.
אחד ההסברים העיקריים שמוצעים להבנת הפרעות אכילה הוא המודל החברתי־תרבותי, המדגיש את ההשפעה של נורמות חברתיות ושל מסרים תרבותיים, ובעיקר של אידיאל הרזון(Levine & Smolak, 2006) . תהליך הפנמה של מסרים אלו עלול להוביל לדימוי גוף שלילי, המהווה גורם סיכון בולט להיווצרות ההפרעה ולשימורה לאורך זמן.
מעבר להקשרים התרבותיים ולפגיעה בדימוי גוף, מחקרים מצביעים על גורם סיכון מהותי נוסף: היסטוריה של פגיעות בילדות, בפרט התעללות פיזית, מינית ורגשית, וכן הזנחה רגשית או פיזית .(Burns et al., 2012; Caslini et al., 2016) מבין סוגי הפגיעה הללו, נמצא שהתעללות רגשית היא הקשה ביותר לזיהוי ולאבחון, ויש לה השפעה ייחודית ועמוקה במיוחד על תחושת הערך העצמי, הדימוי הגופני והנטייה לפתח דפוסי אכילה לא מסתגלים.
מטרת המאמר הנוכחי היא לבחון לעומק את הקשרים בין שני גורמי סיכון אלו – דימוי גוף שלילי והתעללות רגשית בילדות – ואת הקשר שלהם להתפתחות הפרעות אכילה. לצורך כך ייסקרו תחילה מאפייני הפרעות האכילה העיקריות ושכיחותן, לאחר מכן תינתן הגדרה מקיפה לדימוי גוף ויוצגו מודלים תיאורטיים מרכזיים להבנתו. בהמשך תידון התעללות רגשית על היבטיה השונים, והאופן שבו היא יכולה להשפיע על דימוי הגוף. לבסוף יוצגו המנגנונים הרגשיים והחברתיים המתווכים בין המשתנים, לרבות ויסות רגשי, ערך עצמי ותיווך חברתי, ויוצעו המלצות מבוססות ראיות למניעה ולהתערבות.
הפרעות אכילה: הגדרה, סוגים ושכיחות
הגדרות אבחנתיות
הפרעות אכילה הן קבוצת הפרעות שלפי אבחנות פסיכיאטריות מאופיינות בדפוסי אכילה בעייתיים, בעיסוק יתר במשקל ובמראה החיצוני, ובפגיעות נלוות בדימוי הגוף ובהערכה העצמית. אלה הן ההפרעות המרכזיות על פי המדריך האבחנתי הפסיכיאטרי ((DSM-5)American Psychiatric Association, 2013):
אנורקסיה נרבוזה (Anorexia Nervosa) מאופיינת בהגבלת אכילה קיצונית המובילה לתת-משקל מסוכן, פחד אינטנסיבי מעלייה במשקל ועיוות בתפיסת הגוף.
בולימיה נרבוזה (Bulimia Nervosa) מאופיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים, של כמות לא סבירה של מזון, במהירות, ולאחריהם התנהגויות מפצות כגון הקאה יזומה, שימוש במשלשלים ו/או פעילות גופנית מוגזמת, וההערכה העצמית תלויה במראה ובמשקל.
הפרעת אכילה התקפית (Binge-Eating Disorder) מאופיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים, ללא התנהגויות מפצות עקביות, ולעיתים קרובות היא מלוּוה בהשמנת יתר.
קיימות הפרעות אכילה נוספות אשר עונות חלקית על הקריטריונים של האבחנות העיקריות, המכונות הפרעות אכילה ספציפיות אחרות (OSFED – Other Specified Feeding or Eating Disorder), ועוד קבוצה המכונה הפרעות בהאכלה, שהשכיחה בהן מכונה ARFID (Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder), והיא מאופיינת בהימנעות מאכילה מסיבות חושיות ורגשיות, ללא עיסוק בדימוי גוף.
למרות ההבדלים בין ההפרעות, לכולן מכנה משותף מהותי: עיסוק יתר במשקל, באכילה ובגוף, אשר תופסים מקום מרכזי בזהות ובחוויית העצמי, לעיתים – עד כדי פגיעה קשה בתפקוד היומיומי, בבריאות הפיזית ובמצב הנפשי.
שכיחות והשלכות
בעבר נחשבו הפרעות האכילה לתופעה נדירה יחסית, אולם בעשורים האחרונים ניכרת עלייה ניכרת הן בשכיחותן והן בזיהוין הקליני.
סקירה מקיפה מצביעה על עלייה דרמטית בתחלואה בעשורים האחרונים: שיעור הפרעות האכילה בקרב נשים עלה מ־3.5% בתחילת שנות ה־2000 ל־7.8% בסוף העשור השני של המאה ה־21. כיום מעריכים כי 8%–10% מהנשים ו־2%–3% מהגברים צפויים לסבול מהפרעת אכילה במהלך חייהם (Galmiche et al., 2019). אף שבישראל עדיין לא נערך מחקר אפידמיולוגי מקיף בנושא זה (Latzer, 2007), ממצאי מחקרים ישראליים תומכים במגמה עולמית זו (Mitrani et al., 1995; Witztum et al., 2008).
השלכותיהן של הפרעות האכילה קשות ביותר, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. צעירות עם הפרעות אכילה עלולות לפתח תת־תזונה, נזקים לאיברים חיוניים כגון הלב, הכליות והשלד, וכן סיבוכים מטבוליים מסכני חיים. לצד אלו קיים גם סיכון מוגבר להתנהגויות אובדניות. מחקרים מעידים כי הפרעות אכילה הן בין ההפרעות הפסיכיאטריות הקטלניות ביותר, הן בשל הסיבוכים הרפואיים הישירים, והן בשל שיעורי האובדנות הגבוהים (Smink et al., 2012). נוסף על כך, נצפו שיעורי גבוהים של תחלואה נלווית, לרבות דיכאון, חרדה, הפרעות כפייתיות, הפרעות אישיות ושימוש לרעה בחומרים.
מבין גורמי הסיכון הרבים להתפתחות ושימור של הפרעות אכילה, דימוי גוף שלילי הוא מאפיין מרכזי בולט ביותר.
דימוי גוף שלילי והיסטוריה של טראומה בילדות
בתוך מכלול גורמי הסיכון הרבים להתפתחות ושימור של הפרעות אכילה, דימוי גוף שלילי הוא מהבולטים והמשמעותיים ביותר. דימוי גוף שלילי אינו רק סימפטום נלווה, הוא מאפיין מרכזי של ליבת ההפרעות, בעיקר באנורקסיה ובבולימיה נרבוזה. במקרים אלה, ההערכה העצמית של הצעירה תלויה במידה מופרזת במשקלה ובמַרְאָהּ החיצוני, ולעיתים קרובות היא מלווה בתפיסה מעוותת של הגוף. כך למשל, צעירה עם אנורקסיה עלולה לראות עצמה כבעל עודף משקל גם כשמשקלה ירוד ובמצב מסוכן. בבולימיה מתפתחת לעיתים קרובות דינמיקה של אכילה כפייתית, תחושת אשמה ובושה, ולאחריהן התנהגויות מפצות, כגון הקאות יזומות ופעילות גופנית אובססיבית, שנועדו לווסת משקל, להחזיר תחושת שליטה ולהפחית תחושת כישלון.
גם בהפרעת אכילה התקפית נמצא קשר מובהק לדימוי גוף שלילי, בעיקר בקרב נשים עם השמנת יתר. חוסר שביעות רצון מהמראה עלול להוביל לצמצום אכילה, לתחושת רעב, ולהתקפי אכילה חוזרים המלווים במצוקה רגשית ניכרת. במובן זה, דימוי גוף שלילי הוא לא רק תוצאה של ההפרעה אלא גם מנגנון מרכזי בשימורה. ההתמקדות בגוף, השקילה החוזרת ותפיסת המשקל כמדד לערך עצמי תורמות לשימור ההפרעה ולהחמרתה.
לצד דימוי הגוף, גורם סיכון משמעותי נוסף הוא היסטוריה של טראומות ילדות, ובפרט פגיעות מיניות, פיזיות ורגשיות. נמצא כי טראומה בילדות קשורה לשכיחות גבוהה יותר של הפרעות אכילה, לסימפטומים חמורים יותר ולפרוגנוזה קשה יותר. מרבית הספרות המחקרית עסקה בעיקר בהשלכות של התעללות מינית בילדות. נמצא כי 29% מהנשים עם הפרעת אכילה התקפית דיווחו על היסטוריה של התעללות מינית ו־21% על התעללות פיזית, לעומת 11% ו־10% בלבד בהתאמה בקבוצת ביקורת (Kjaersdam Telléus et al., 2021). שיעורים דומים דווחו גם בקרב נשים עם בולימיה נרבוזה – 35% מתוכן דיווחו על התעללות מינית ו־32% על התעללות פיזית. נתונים דומים התקבלו גם בקרב מטופלות עם הפרעת אכילה התקפית ותסמונת אכילה לילית (Latzer et al., 2020; Tzischinsky & Latzer, 2004).
יתרה מזו, קיים קשר בין תכיפות החוויות הטראומטיות בילדות וחומרתן ובין עוצמת הסימפטומים של הפרעות האכילה. קשר זה נמצא בולט במיוחד בקרב מי שחוו התעללות רגשית, שנמצאה קשורה בעוצמה גבוהה יותר לסימפטומטולוגיה של הפרעות אכילה בהשוואה לסוגי טראומה אחרים (Monteleone et al., 2022). בתוך גוף מחקר זה, ההתעללות הרגשית בלטה כגורם ייחודי, לא רק בשל שכיחותה אלא גם בשל האתגר באבחונה והאופן הסמוי שבו היא מחלחלת אל תוך הדימוי העצמי, תחושת הערך והיחס לגוף, ומכאן השפעתה העמוקה על דפוסי אכילה.
דימוי גוף
דימוי גוף הוא מושג רב־ממדי המתאר את האופן שבו אדם תופס את גופו, מעריך אותו ומרגיש כלפיו (Cash, 2004). הוא כולל תפיסות הנוגעות לגודלו של הגוף, צורתו ומשקלו, לצד רגשות, מחשבות והתנהגויות נלוות, כגון בושה, גאווה, חרדה, הימנעות מהופעה בציבור או עיסוק מופרז במראה (Grogan & Mechan, 2017).
דימוי גוף חיובי מתבטא בקבלה עצמית ובתפיסה ריאלית של הגוף, ואילו דימוי שלילי משקף חוסר שביעות רצון קבוע מהמראה ופער בין המצוי לאידיאל הרצוי.
מחקרים מצביעים על כך שדימוי גוף שלילי קשור לדיכאון, חרדה, הערכה עצמית ירודה והתנהגויות אכילה פתולוגיות, בעיקר בקרב מתבגרות (Bödicker et al., 2022; Grogan & Mechan, 2017; Thompson et al., 1999).
לעומת זאת, נמצא שדימוי גוף חיובי, המבוסס על קבלה וחמלה עצמית, קשור לחוסן נפשי ולסגנון חיים בריא ומאוזן (Bödicker et al., 2022).
מודלים תיאורטיים מרכזיים לגיבוש דימוי גוף
כמה מודלים תיאורטיים ניסו להסביר את אופן התגבשותו של דימוי הגוף ואת השפעותיו על בריאות והתנהגות. המודל התלת־גורמי (Tripartite Influence Model) מצביע על שלושה מקורות השפעה עיקריים: הורים, קבוצת בני הגיל והמדיה (Thompson et al., 1999). מקורות אלו תורמים לעיצוב דימוי הגוף בעיקר דרך מסרים ישירים ועקיפים המקדשים את אידיאל הרזון כמודל יופי מרכזי.
השפעות אלה עוברות תהליך של הפנמה, שבמהלכו מאמץ הפרט את אידיאל היופי כסטנדרט פנימי. כאשר מתקיים פער בין ממדי הגוף בפועל ובין האידיאל המופנם, מתערער הביטחון והפרט חש אי־שביעות רצון מגופו, תהליך שמתווך לרוב באמצעות מנגנונים של השוואה חברתית והזדהות עם אידיאל הרזון (Keery et al., 2004).
מודל אחר מתבסס על תיאוריית האובייקטיביקציה ,(Objectification Theory) המדגישה כי בתרבות המערבית גוף האישה, ולעיתים גם גוף הגבר, נתפס כאובייקט להערכה חיצונית (Fredrickson & Roberts, 1997). התוצאה היא שהפרט מפנים מבט חיצוני על גופו ועסוק בכפייתיות במראהו (Body Surveillance). מצב זה מגביר תחושות של בושה גופנית, חרדה ואי־שביעות רצון מהמראה, ונמצא קשור מובהק להתפתחות הפרעות אכילה.
מודלים נוספים מדגישים את תרומתם של גורמים אינדיבידואליים, כגון סכמות קוגניטיביות שליליות ביחס למשקל הגוף ולצורתו. סכמות אלו נוטות להתגבש בעקבות חוויות מוקדמות של לעג, השפלה או בריונות על רקע מראה חיצוני, לעיתים קרובות כחלק מהתעללות רגשית, והן משפיעות על האופן שבו האדם תופס את גופו בהמשך חייו (Grogan & Mechan, 2017).
לסיכום, דימוי הגוף מתעצב מתוך אינטראקציה מורכבת בין גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים ותרבותיים־חברתיים. הבנה מעמיקה של מודלים אלו חיונית להבנת המנגנונים העומדים בבסיס הפרעות אכילה ולפיתוח אסטרטגיות התערבות ומניעה יעילות ומותאמות גיל.
התעללות רגשית
הגדרות
התעללות רגשית בילדות (Childhood Emotional Abuse) היא צורת פגיעה מתמשכת מצד דמויות מטפלות, הבאה לידי ביטוי בדחייה, השפלה, הפחדה, לעג, זלזול, או חוסר עקביות רגשי כלפי הילד. שלא כהתעללות פיזית או מינית, שהן גלויות וניתנות לזיהוי ברמה מסוימת, התעללות רגשית לרוב סמויה, חמקמקה וקשה להגדרה, אך השפעתה עמוקה ומתמשכת, והיא יכולה ללוות את הילד אל תוך חייו הבוגרים.
ביטוייה של התעללות רגשית מגוונים, והם כוללים השפלות מילוליות חוזרות, קללות, ביקורת קשה ומתמדת, איומים (למשל, איום בנטישה), התעלמות מהצורך הרגשי של הילד, היעדר חום וחיבה, השפלות פומביות או ציפיות בלתי סבירות מלוות בכעס ובהתפרצויות בלתי צפויות. לרוב זו פגיעה מתמשכת, הנרקמת על פני זמן ויוצרת סביבה רגשית עוינת, לא בטוחה ולא צפויה.
הזנחה רגשית נחשבת לתת־סוג של התעללות רגשית, והיא מתארת מצב תמידי שבו הדמות ההורית או המטפלת אינה מספקת את צורכי החום, התמיכה והביטחון הרגשי של הילד, לעיתים אף ללא מגע פיזי או אמירה פוגענית ישירה.
שכיחות
נתונים אפידמיולוגיים מראים כי התעללות רגשית היא אחת מצורות ההתעללות הנפוצות ביותר בילדות. מטא־אנליזות רחבות היקף מצאו כי שיעורי הדיווח נעים בין 20% ל־40% מהאוכלוסייה, בהתאם להגדרות ולמאפייני המדגם (Stoltenborgh et al., 2015).
סקירה עולמית אחרת מצביעה על שכיחות ממוצעת של כ־36%, שיעור גבוה אף יותר מהשכיחות של התעללות פיזית או מינית (Stoltenborgh et al., 2012).
ממצאים אלה מדגישים עד כמה נפוצה התעללות רגשית כאירוע טראומטי רחב היקף החוצה גבולות מגדריים, תרבותיים וחברתיים. יתרה מזו, רבות מהפגיעות הרגשיות נותרות בצל, לא מזוהות, לא מדווחות ולעיתים אף מוכחשות, בין השאר – בשל קושי להגדירן משפטית או להצביע עליהן באופן מובהק.
השלכות פסיכולוגיות של התעללות רגשית בילדות
התעללות רגשית בילדות מהווה גורם סיכון משמעותי לשורה רחבה של קשיים בבגרות – רגשיים, קוגניטיביים, התנהגותיים ובין־אישיים. היא מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית של הילד, פוגעת בתחושת הערך העצמי שלו וביכולתו לפתח אמון באחרים, והשלכותיה עשויות להימשך ולהתעצם לאורך זמן.
מחקרים ארוכי טווח מצביעים על קשר ברור בין חוויות של התעללות רגשית בילדות ובין הפרעות במצב הרוח וחרדה בבגרות. מטא־אנליזה שבחנה ממצאים אלו העלתה כי ילדים שחוו התעללות רגשית נתונים בסיכון גבוה פי שלושה מאחרים לפתח דיכאון קליני, לרוב עם הופעה מוקדמת והתפרצויות חוזרות .(Liu et al., 2020) פגיעות אלו נקשרות גם לשכיחות גבוהה של חרדה כללית, התקפי פאניקה והפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) .(Infurna et al., 2016).
מחקרים נוספים מעידים כי התעללות רגשית יכולה להיות פוגענית אף יותר מהתעללות פיזית או מינית בכל הנוגע לבריאות הנפשית. כך למשל, נמצא כי היא מנבאת רמות גבוהות יותר של תסמיני דיכאון, קשיים בוויסות רגשי והפרעות ביחסים בין־אישיים (Teicher et al., 2006).
אחת ההשפעות העמוקות של התעללות רגשית בילדות היא פגיעה בערך העצמי. ילדים שגדלו בסביבה רוויית מסרים שליליים – כגון "את לא מספיק טובה", "את חסרת ערך" או "אף אחד לא יאהב אותך" – נוטים להפנים את אותם מסרים ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מזהותם. אמונות שליליות אלו, המכונות לעיתים "סכמות מוקדמות בלתי מסתגלות", יוצרות קושי בבניית תחושת עצמי יציבה ותורמות לפגיעוּת נפשית מתמשכת.
התעללות רגשית פוגעת גם ביכולת לפתח מנגנוני ויסות רגשי תקינים. ילדים שגדלו בסביבה לא צפויה, נוקשה או משפילה, לרוב לא זכו לנוכחות מרגיעה של דמות הורית אמפתית, ולכן בבגרותם עלולים להתקשות בניהול רגשות באופן מותאם. רבים מהם יפתחו נטייה לתגובות רגשיות מוגזמות או, לחלופין, למנגנוני ניתוק רגשי (דיסוציאציה), היוצרים קושי מהותי בהרגעה עצמית ובהתמודדות עם מצוקה (Burns et al., 2012).
לבסוף, התעללות רגשית מותירה חותם עמוק גם על היכולת לקיים מערכות יחסים בין-אישיות בריאות בבגרות. נפגעים רבים חווים קשיים ביצירת אמון, רגישות יתר לדחייה, נטייה לחשדנות, תלותיות רגשית או הימנעות מקשרים אינטימיים, דפוסים המשמרים את תחושת הפגיעוּת והבדידות.
לסיכום, התעללות רגשית היא תופעה שכיחה אך לעיתים בלתי נראית, שיש לה השפעה עמוקה על התפתחותו הרגשית של הילד. מורכבותה נובעת מקושי בזיהוי והגדרה, אך השלכותיה ברורות ומוכרות היטב בספרות המחקרית. בפרקים הבאים נעמוד על האופן שבו פגיעות רגשיות בילדות משפיעות על עיצוב דימוי הגוף ועל הסיכון להתפתחות הפרעות אכילה, בד בבד עם בחינת המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים המתווכים קשר זה.
התעללות רגשית ודימוי גוף
להתעללות והזנחה רגשית בילדות השלכות פסיכולוגיות עמוקות ומתמשכות על תפיסת העצמי ועל תחושת הערך האישי. אחת ההשלכות הבולטות של פגיעות אלו היא עיוות בדימוי הגוף, מרכיב מהותי בזהות ובחוויית העצמי הגופני. דימוי גוף שלילי עשוי לשקף ישירות את הפגיעה הרגשית הממושכת, ולהשתלב בדפוסי החשיבה וההרגשה שנבנו בילדות.
מחקרים רבים מצביעים על קשר מובהק בין התעללות רגשית בילדות ובין דימוי גוף שלילי בבגרות (Bödicker et al., 2022; Wu et al., 2024). מטא־אנליזה עדכנית, שבחנה נתונים של כ־15,000 נבדקים מ־12 מחקרים, העלתה קשר מובהק בין חוויות של התעללות בילדות, מכל סוג שהוא, ובין הערכה שלילית של הגוף בבגרות (Bödicker et al., 2022) .
מחקר אורך אחר כלל 668 צעירים וצעירות בגיל ממוצע של כ־20, ובחן את השפעת חוויות הילדות בשלוש נקודות זמן. המחקר מצא כי הזנחה רגשית, המוגדרת כחוסר עקביות בתמיכה, באמפתיה או בנוכחות רגשית של ההורה, ניבאה רמות גבוהות יותר של אי־שביעות רצון מהגוף בבגרות המוקדמת (Wu et al., 2024).
ממצאים נוספים ממחישים כי התעללות רגשית בילדות עלולה להותיר חותם של בושה הקשורה לגוף. ילדים שחוו הערות מילוליות שליליות תכופות כלפי מראם (למשל – "אתה מכוער", "את שמנה") עלולים לפתח תחושות של דחייה עצמית וחוסר ערך, שמתמקדות בגופם, בייחוד בגיל ההתבגרות, תקופה שבה הזהות הגופנית מרכזית. לעיתים הגוף הופך בעיניהם למקור לדחייה שחוו, ונוצר תהליך של הפנמה טראומטית המוביל לשנאה עצמית ולתחושת ניכור מהמראה (Burns et al., 2012).
במקרים אחרים הנפגעים עלולים לפתח תחושת זרות או ניכור כלפי גופם, לעיתים כחלק ממנגנון דיסוציאטיבי או, לחלופין, לגלות דריכות וחרדה מתמשכת סביב הופעתם החיצונית, מתוך פחד תמידי מביקורת (Bödicker et al., 2022). תחושות אלו שוחקות את תחושת הביטחון הבסיסית בגוף, ומגבירות את הסיכון להתפתחות דימוי גוף שלילי.
מעבר להשפעות הישירות, התעללות רגשית בילדות עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהקשרים חברתיים, ולעיתים היא אף מחריפה. ילדים שחוו פגיעות מילוליות על רקע מראה עשויים להיות רגישים במיוחד להצקות, נידוי או שיימינג במרחבים חברתיים וחינוכיים. חוויות אלו מחזקות את תפיסת הגוף הפגועה ומעצימות את המצוקה הרגשית.
ממצאים בקרב אוכלוסיות קליניות מחזקים מגמה זו. כך למשל, נמצא כי נשים צעירות עם הפרעות אכילה מדווחות על שיעורי פגיעה רגשית בילדות הגבוהים באופן מובהק מאלה של נשים ללא ההפרעה (Caslini et al., 2016).
עם זאת, חשוב להדגיש כי לא כל מי שנפגע מהתעללות רגשית בילדות יפתח דימוי גוף שלילי. גורמי חוסן, אישיים וסביבתיים, עשויים למתן את הפגיעה. דמויות מיטיבות (כגון הורה נוסף, מורה או סב/סבתא), טיפול רגשי מוקדם, וחוסן אישי כמו חמלה עצמית, כל אלה יכולים לשמש מנגנונים משמעותיים של הגנה והסתגלות.
לסיכום, התעללות והזנחה רגשית בילדות עלולות לערער באופן עמוק את יחסו של האדם כלפי גופו, להחדיר תחושות של בושה, חוסר ערך וחרדה, ולהוביל לעיצוב דימוי גוף שלילי. קשר זה הוא נדבך מרכזי בהבנת הסיכון להתפתחות הפרעות אכילה.
התעללות רגשית והפרעות אכילה
הקשרים בין חוויות של התעללות בילדות ובין התפתחותן של הפרעות אכילה מתועדים במחקרים רבים. בעבר הופנתה תשומת הלב המחקרית בעיקר להתעללות מינית כגורם סיכון מרכזי, ואילו היום הולכת ומתבהרת גם ההשפעה המזיקה והייחודית של התעללות רגשית על הסיכון לפתח הפרעות אכילה (Burns et al., 2012; Caslini et al., 2016).
התעללות רגשית מהווה כאמור פגיעה מתמשכת אשר מעצבת דפוסי חשיבה ורגש מזיקים, בהם ערך עצמי נמוך, תחושות של דיכאון, עיוות בתפיסת הגוף וקשיים משמעותיים ביכולת לוויסות רגשי. דפוסים אלו מגבירים את הנטייה לאימוץ התנהגויות אכילה לא מסתגלות, כגון צמצום אכילה והתקפי אכילה בלתי נשלטים, כאמצעים להתמודדות עם מצוקה פנימית.
מחקרים רחבי היקף מדווחים על שיעורים גבוהים יותר של התעללות רגשית בילדות בקרב מטופלים עם הפרעות אכילה, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. מטא־אנליזה מקיפה, אשר כללה 32 מחקרים ביותר מ־14,000 משתתפים, מצאה כי היסטוריה של כל סוג של התעללות בילדות מעלה פי שלושה את הסיכון להופעת הפרעת אכילה כלשהי (יחס סיכויים ≈ 3.2) (Caslini et al., 2016).
נמצא כי התעללות רגשית, בפרט, קשורה בעוצמה גבוהה עם בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה התקפית (Binge-Eating Disorder). קיימות עדויות לקשר גם בין התעללות רגשית ובין אנורקסיה נרבוזה, בייחוד כאשר נבחנים משתנים מתווכים – כגון ערך עצמי ירוד או ויסות רגשי לקוי – המסייעים להבין את מנגנון ההשפעה (Barone et al., 2024; Burns et al., 2012; Latzer et al., 2023).
מנגנונים מתווכים בין התעללות רגשית בילדות להפרעות אכילה
הספרות המחקרית מצביעה על כמה מנגנונים פסיכולוגיים שיכולים להסביר את הקשר בין התעללות רגשית בילדות ובין התפתחות הפרעות אכילה. בין המנגנונים האלה – קשיים בוויסות רגשי, ערך עצמי ירוד, דימוי גוף שלילי, תחושת חוסר ערך עצמי (ineffectiveness) ואלקסיתימיה (alexithymia). במצבים אלו, האכילה עלולה לקבל תפקיד רגשי מובהק, לשמש אמצעי לוויסות רגשות, להעניק תחושת שליטה וביטחון, ולעיתים אף לשמש מפלט זמני ממצבי דחק.
התעללות רגשית עלולה לשבש את ההתפתחות התקינה של מנגנוני הוויסות הרגשי. ילדים ומתבגרים שנפגעו יכולים למצוא באכילה אמצעי להתמודד עם מצוקה פנימית: עבור חלקם מדובר באכילה התקפית בלתי נשלטת, ואילו אחרים ייטו דווקא להרעבה עצמית שמספקת תחושת שליטה או ניתוק רגשי מהכאב (Burns et al., 2012).
פגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי, שהיא תוצאה שכיחה של התעללות רגשית, עלולה לעודד הפנמה של אידיאל הרזון החברתי כאמצעי להוכחת ערך וקבלה עצמית. כך המראה הופך להיות מדד עיקרי להגדרת העצמי (Latzer et al., 2013).
כפי שפורט בפרק הקודם, התעללות רגשית משפיעה גם על עיצוב דימוי הגוף. כאשר תחושת הערך הנמוכה מופנית כלפי הגוף, מתפתחת לעיתים שנאה עצמית המתמקדת במראה החיצוני. תהליך זה עלול להוביל להתעסקות כפייתית במראה, לביקורת עצמית מתמשכת, ולהתנהגויות אכילה פתולוגיות (Bödicker et al., 2022). נוסף על כך, הוצעו שני מנגנונים חוצי-אבחנות (transdiagnostic) שמתווכים את הקשר בין הפגיעה בילדות להפרעת האכילה: תחושת חוסר יעילות אישית (ineffectiveness), תחושת חוסר יכולת בסיסית להתמודד עם אתגרי החיים, ואלקסיתימיה, קושי בזיהוי והבעה של רגשות. משתנים אלו, אשר ייתכן כי הם נובעים מהפגיעה הרגשית הראשונית, נמצאו קשורים באופן מובהק לחומרת הסימפטומים של הפרעות האכילה, ללא קשר לסוג ההפרעה הספציפית.
הפרעות אכילה לעיתים רחוקות מנותקות מהפרעות נפשיות אחרות. התעללות רגשית בילדות מעלה את הסיכון לדיכאון, להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ולהתנהגויות של פגיעה עצמית, אשר מחמירות את הסימפטומים ודורשות התערבות טיפולית רב-ממדית (Brewerton, 2007).
לסיכום, הקשר בין התעללות רגשית בילדות ובין הפרעות אכילה מתווך דרך מנגנונים מורכבים – רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. דימוי גוף שלילי, ערך עצמי פגוע, קשיים בוויסות רגשי ותחושת חוסר שליטה, כל אחד מהם לעצמו, או בשילוב עם אחרים, עלולים להוות קרקע פורייה להופעתה ולהחמרתה של הפרעת אכילה. הבנה מעמיקה של מנגנונים אלה חיונית לפיתוח מענים טיפוליים מותאמים, כפי שיידון בפרק ההמלצות הפרקטיות.
האינטראקציה בין התעללות רגשית, דימוי גוף והפרעות אכילה
לאחר שנבחנו הקשרים הדו-כיווניים בין שלושת המשתנים – התעללות רגשית, דימוי גוף והפרעות אכילה – עולה הצורך להבין כיצד הם משתלבים ופועלים כמערכת דינמית שכל אחד ממרכיביה משפיע על האחרים ומושפע מהם.
מארג משולש זה מתאר תהליך מעגלי שבו התעללות רגשית בילדות מובילה לפגיעות נפשית עמוקה, שמתבטאת לעיתים קרובות בתפיסת הגוף. הגוף, בהיותו נגיש ונראה לעין, הופך למוקד מוחשי של "שליטה", "תיקון" או אף הענשה עצמית. בתהליך זה נוצר דימוי גוף שלילי מובהק, אשר מגביר את הסיכון לפיתוח התנהגויות אכילה קיצוניות, הגבלות חמורות בצריכת מזון, התקפי אכילה בלתי נשלטים, הקאות יזומות או פעילות גופנית כפייתית אשר עלולות להתפתח לכדי הפרעת אכילה קלינית.
מרגע שהפרעת האכילה מתבססת, היא לרוב מחמירה את דימוי הגוף בשל השלכותיה הגופניות, החברתיות והרגשיות, ומעמיקה את תחושת הפגיעה הרגשית. כך נוצר מעגל סגור של החמרה הדדית, שבו כל אחד מהמרכיבים מזין ומחזק את האחר.
המלצות פרקטיות למניעה ולהתערבות
לנוכח הממצאים המחקריים וההבנה המתפתחת של הקשרים ההדוקים בין התעללות רגשית בילדות, דימוי גוף שלילי והפרעות אכילה, אפשר לגזור כמה כיווני פעולה משמעותיים, הן ברמה המערכתית והן ברמה הטיפולית האישית. ההמלצות מבוססות על ראיות אמפיריות ועל מודלים תיאורטיים להתערבות ומניעה, תוך התמקדות במנגנונים המרכזיים שנמצא שהשפעתם מהותית על התפתחות ההפרעה.
מניעת התעללות רגשית וזיהוי מוקדם
במישור המניעה הראשוני (Primary Prevention) יש להתערב באמצעות תוכניות לחינוך הורי, העלאת מודעות ציבורית וחיזוק סביבות משפחתיות מיטיבות. הדרכת הורים לעידוד תקשורת אמפתית, קידום הורות לא-שיפוטית והימנעות מהתנהגויות פוגעניות, כגון השפלה מילולית או דחייה רגשית – כל אלה יכולים להפחית במידה ניכרת את שיעור הפגיעות הרגשיות. ניתן לשלב תוכניות אלו במערכות החינוך, ברשויות הרווחה, באמצעות קבוצות הורים, ובפלטפורמות דיגיטליות, לרבות אפליקציות מבוססות בינה מלאכותית למענה דיסקרטי, מיידי ומתמשך.
במישור המניעה השניונית (Secondary Prevention) יש להבטיח זיהוי מוקדם של סימני פגיעה רגשית בקרב ילדים על ידי אנשי מקצוע במערכת הבריאות, החינוך והרווחה. איתור מוקדם של סימפטומים רגשיים או התנהגותיים עשוי לאפשר התערבות טיפולית מונעת. כלים יעילים כוללים טיפול פרטני רגשי, טיפול דיאדי (הורה-ילד) והתערבויות מבוססות משחק המקדמות חיזוק ערך עצמי, ויסות רגשי תקין ופיתוח תחושת ביטחון בקשרים בין-אישיים.
חינוך לדימוי גוף חיובי והתמודדות עם אידיאלים לא מציאותיים
אחת מאבני הדרך החשובות במניעה היא קידום דימוי גוף חיובי כבר מהגיל הרך. יש לשלב תוכניות לפיתוח קבלה עצמית, לחיזוק ערך עצמי שאינו תלוי במראה החיצוני ולמיומנויות קריאה ביקורתית של תוכני מדיה-ויזואליים, בעיקר בקרב מתבגרים ומתבגרות. מערכות החינוך הפורמליות והבלתי-פורמליות צריכות להטמיע תוכניות כגון The Body Project המבוססת על דיסוננס קוגניטיבי כלפי אידיאל הרזון, אשר הוכחה יעילותה בהפחתת עמדות מסוכנות והתנהגויות פתולוגיות בקרב מתבגרות (Levine & Smolak, 2007).
תוכניות המתמקדות בקריאה ביקורתית של המדיה יכולות להעניק לתלמידים כלים לביקורת תכנים במדיה וברשתות החברתיות, ולפתח חוסן מול השפעות שליליות כגון אידיאליזציה של רזון, קידום דיאטות קיצוניות ושיימינג מבוסס מראה.
תפקיד הסביבה החברתית כגורם מגן או מסכן
חשוב להכיר גם בתפקיד הסביבה החברתית. תגובות תומכות מהסביבה הקרובה – הורים, מורים, חברים – עשויות למתן את השפעתם של גורמי סיכון ולשמש גורמי חוסן. לעומת זאת, נורמות חברתיות שמעודדות רזון, אידיאליזציה של מראה או שיימינג סביב משקל ומבנה גוף עלולות להחמיר את המצב ואף להאיץ את הופעת ההפרעה. סביבות לימודיות או קהילתיות שיש להן מודעות גבוהה לאקלים רגשי בטוח יכולות לשמש חומת מגן אפקטיבית.
התערבות ממוקדת באוכלוסיות בסיכון
בקרב בני נוער שכבר מציגים סימנים מוקדמים של מצוקה, כגון עיסוק אובססיבי בדיאטה, דימוי גוף שלילי קיצוני, הסתגרות חברתית, צמצום אכילה קיצוני, הקאות יזומות או פעילות גופנית כפייתית, יש ליישם מודלים של מניעה סלקטיבית (Selective Prevention) או מניעה ממוקדת (Indicated Prevention). מחקרים מראים כי התערבויות ממוקדות אלו בשלושת סוכני ההשפעה העיקריים – המדיה, ההורים וקבוצת השווים – יעילות יותר מתוכניות כלליות, בעיקר אם הן מותאמות לאוכלוסיות בסיכון גבוה (Latzer, 2016; Stice & Shaw, 2004).
לסיכום ,התעללות רגשית בילדות, דימוי גוף שלילי והפרעות אכילה משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. הפגיעה הרגשית הראשונית יוצרת בהמשך פגיעוּת רגשית שיכולה להתמקד בפגיעה בדימוי הגוף, ומשם להוביל להתנהגויות אכילה לא מסתגלות. ההפרעה מחזקת את הדימוי השלילי ואת מצוקת הילדות שלא נפתרה. הבנת האינטראקציה בין שלושת המשתנים חיונית לצורך גיבוש מענים טיפוליים ומניעתיים.
סיכום
המאמר הנוכחי עוסק בקשרים המורכבים בין התעללות רגשית בילדות, דימוי גוף שלילי והפרעות אכילה. שלושת המשתנים פועלים יחד, והם שזורים זה בזה בקשר דינמי של השפעה הדדית. התעללות רגשית בילדות, לעיתים חמקמקה ובלתי נראית, יוצרת קושי רגשי עמוק המתבטא בפגיעה בתחושת הערך העצמי, ביכולת לוויסות רגשי ובתפיסת הגוף. הפגיעה הראשונית הזאת עלולה להתמקד בהמשך בדימוי הגוף, וליצור בסיס להתפתחות של דפוסי אכילה לא מסתגלים.
המאמר מדגיש כי דימוי גוף שלילי, המאופיין באי שביעות רצון כרונית מהמראה, בשנאה עצמית ובפיקוח יתר על הגוף, אינו רק תוצאה של הפרעת האכילה, אלא לעיתים הוא גורם מרכזי להיווצרותה. הפרעת האכילה מחזקת את הדימוי הפגוע ומנציחה את מצוקות הילדות שלא קיבלו מענה. כך נוצר מעגל סגור, שבו הפגיעה הראשונית, הדימוי השלילי והתנהגויות אכילתיות פתולוגיות מזינים ומחזקים זה את זה.
המאמר מציג ממצאים מחקריים נרחבים המצביעים על קשרים מובהקים בין התעללות רגשית בילדות ובין הופעה של הפרעות אכילה, בעיקר מסוג בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה התקפית. נוסף על אלה מובאות תיאוריות המסבירות כיצד מנגנונים פסיכולוגיים – כגון ערך עצמי ירוד, קשיים בוויסות רגשי ואלקסיתימיה – מתווכים את הקשר בין הפגיעה הרגשית ובין התפתחות ההפרעה.
לבסוף, המאמר מדגיש את חשיבות הבנתה של האינטראקציה בין שלושת המשתנים לצורך פיתוח מענים טיפוליים ומניעתיים מותאמים. ההמלצות כוללות חינוך הורי למניעת התעללות רגשית, זיהוי מוקדם של סימני פגיעה, פיתוח תוכניות לחיזוק דימוי גוף חיובי והתערבויות ממוקדות בבני נוער הנתונים בסיכון. הבנה מעמיקה של הדינמיקה המשולשת בין פגיעה רגשית, דימוי גוף והפרעות אכילה היא נדבך חיוני בקידום רווחה נפשית ובמניעת מצוקה עתידית.
* פרופ' יעל לצר היא פרופסור בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה. מנהלת המחקר, המרכז להפרעות אכילה ברמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה.
מקורות
American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC. https://doi.org/10.1176/appi.books.9780890425596
Austin, S. B. (2000). Prevention research in eating disorders: Theory and new directions. Psychological Medicine, 30(6), 1249–1262. https://doi.org/10.1017/S0033291799002573
Bödicker, C., Reinckens, J., Höfler, M., & Hoyer, J. (2022). Is childhood maltreatment associated with body image disturbances in adulthood? A systematic review and meta-analysis. Journal of Child & Adolescent Trauma, 15(3), 523–538. https://doi.org/10.1007/s40653-021-00379-5
Burns, E. E., Fischer, S., Jackson, J. L., & Harding, H. G. (2012). Deficits in emotion regulation mediate the relationship between childhood abuse and later eating disorder symptoms. Child Abuse & Neglect, 36(1), 32–39. https://doi.org/10.1016/j.chiabu.2011.08.005
Caslini, M., Bartoli, F., Crocamo, C., Dakanalis, A., Clerici, M., & Carrà, G. (2016). Disentangling the association between child abuse and eating disorders: A systematic review and meta-analysis. Psychosomatic Medicine, 78(1), 79–90. https://doi.org/10.1097/PSY.0000000000000233
Fredrickson, B. L., & Roberts, T. A. (1997). Objectification theory: Toward understanding women’s lived experiences and mental health risks. Psychology of Women Quarterly, 21(2), 173–206. https://doi.org/10.1111/j.1471-6402.1997.tb00108.x
Galmiche, M., Déchelotte, P., Lambert, G., & Tavolacci, M. P. (2019). Prevalence of eating disorders over the 2000–2018 period: A systematic literature review. The American Journal of Clinical Nutrition, 109(5), 1402–1413. https://doi.org/10.1093/ajcn/nqy342
Hoek, H. W., & van Hoeken, D. (2003). Review of the prevalence and incidence of eating disorders. International Journal of Eating Disorders, 34(4), 383–396. https://doi.org/10.1002/eat.10222
Latzer, Y. (2007). Eating disorders and eating attitudes in Israel: Research and treatment review. "Hevra Verevacha", 27(3), 3, 453-477.
Latzer, Y. (2016). Media and ED. "Dvarim", 9, 115-132.
Latzer, Y., Edelstein-Elkayam, R., Rabin, O., Alon, S., Givon, M., & Tzischinsky, O. (2023). NES and history of traumatic life events. "Hevra Verevacha", 2, 231-256.
Latzer , Y., Katz, R. , & Spivak-Lavi, Z. (2013). Media exposure, disordered eating and sense of empowerment among adolescent girls: The importance of parental involvement. "Hevra Verevacha", 33(3), 415-444.
Latzer, Y., Rozenstain-Hason, M., Kabakov, O., Givon, M., Mizrachi, S., Alon, S., & Tzischinsky, O. (2020). Childhood maltreatment in patients with binge eating disorder with and without night eating syndrome vs. control. Journal of Psychiatry Research, 293. doi:10.1016/j.psychres.2020.113451
Levine, M. P., & Smolak, L. (2006). The prevention of eating problems and eating disorders: Theory, research, and practice. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.
Levine, M. P., & Smolak, L. (2007). Prevention of negative body image, disordered eating, and eating disorders: An update. In S. A. Wonderlich, J. E. Mitchell, M. de Zwaan, & H. Steiger (Eds.), Annual Review of Eating Disorders (pp. 1–14). CRC Press.
Mitrany, E., Lubin, F., Chetrit, A., & Modan, B. (1995). Eating disorders among Jewish female adolescents in Israel: A 5-year study. Journal of Adolescent Health, 16(6), 454–457. https://doi.org/10.1016/1054-139X(95)00005-D
O’Dea, J. A. (2007). Everybody’s different: A positive approach to teaching about health, puberty, body image, nutrition, self-esteem and obesity prevention. Camberwell, Australia: ACER Press.
Smink, F. R. E., van Hoeken, D., & Hoek, H. W. (2012). Epidemiology of eating disorders: Incidence, prevalence and mortality rates. Current Psychiatry Reports, 14(4), 406–414. https://doi.org/10.1007/s11920-012-0282-y
Stice, E., & Shaw, H. (2004). Eating disorder prevention programs: A meta-analytic review. Psychological Bulletin, 130(2), 206–227. https://doi.org/10.1037/0033-2909.130.2.206
Thompson, J. K., Heinberg, L. J., Altabe, M. N., & Tantleff-Dunn, S. (1999). Exacting beauty: Theory, assessment, and treatment of body image disturbance and eating disorders. Washington, DC: American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/10312-000
Tzischinsky, O., & Latzer, Y. (2004). Nocturnal eating: Prevalence, features, and night sleep among binge eating disorder and bulimia nervosa patients in Israel. European Eating Disorders Review, 12(2), 101-109
Varnado-Sullivan, P. J., Zucker, N. L., Williamson, D. A., Reas, D. L., Thaw, J. M., & Netemeyer, S. B. (2001). Development and implementation of the Body Logic Program for adolescents: A two-stage prevention program for eating disorders. Cognitive and Behavioral Practice, 8(3), 248–259. https://doi.org/10.1016/S1077-7229(01)80061-4
Witztum, E., Latzer, Y., & Stein, D. (2008). Anorexia nervosa and bulimia nervosa as idioms of distress: From the historical background to current formulations. International Journal of Child and Adolescent Health, 1(4), 283–294.
Wu, Q., Zhou, N., He, J., Lin, X., & Cao, H. (2024). Childhood emotional maltreatment and emerging adults’ body dissatisfaction: Self-compassion and body surveillance as explanatory mechanisms. Body Image, 51, 101799. https://doi.org/10.1016/j.bodyim.2024.101799
להצטרפות לניוזלטר שלנו