כשהיצירה פוגשת את הכאב

רקע

התעללות נפשית בילדות היא אחת מצורות הפגיעה החמורות ביותר, ולעיתים הפחות נראות לעין, בהתפתחותו הבריאה של הילד. שלא כהתעללות פיזית או מינית, שלרוב השפעתן ניכרת לעין, ההתעללות הרגשית – הכוללת דחייה, השפלה, הפחדה, שלילת ערך, אדישות, בידוד ועוד – פועלת לאורך זמן ופוגעת בזהות, בתפיסת העולם ובהתנהגות הילד. השפעותיה יכולות להימשך גם בבגרות.

ילדים החווים פגיעות נפשיות מעין אלה נוטים לעיתים קרובות לפתח דפוסי התקשרות לא בטוחים, דימוי עצמי שלילי, קשיי ויסות רגשי, סימפטומים של חרדה ודיכאון, ובמקרים רבים – גם הפרעת דחק פוסט-טראומטית  (PTSD)(ישראלי, 2025).

טיפול במשחק (Play Therapy) וטיפול באומנויות הן שיטות טיפול מותאמות לעבודה עם ילדים. שיטות אלו נשענות על הנחת היסוד שלפיה המשחק והיצירה הם אמצעי תקשורת מרכזיים, טבעיים וספונטניים. באמצעותם ילד מתקשר ומבטא רגשות, חוקר ולומד את העולם, מעבד חוויות, יוצר חוויות של תיקון ומַבנה תפיסה מחודשת ומיטיבה כלפי עצמו וכלפי העולם.

עם ההתבגרות מתפתחות היכולות הקוגניטיביות והשפתיות של הילד, מה שמאפשר למתבגרים ולמבוגרים לבטא עצמם, לנרמל חוויות ולהַבנות תפיסה ומציאות דרך שיח מילולי. לעומת זאת, ככל שהילד צעיר יותר, כך ייתכן שיתקשה לבטא עצמו באמצעות מילים. בהיעדרן יפנה הילד לערוצי ביטוי אחרים וייעזר במשחק ובתהליכי יצירה – גופניים, השלכתיים וסימבוליים – כדי לבטא את עולמו הפנימי, לחקור ולפתח אותו. הדבר נכון בייחוד כאשר מדובר בחוויות משבריות או בנושאי טאבו שקשה לנסח במילים (ברגר, 2025; ברגר ואח', 2024).

נוסף על כך, העיסוק במשחק וביצירה תורם לחיבור עמוק יותר של הילד אל הדמיון, אל הגוף, אל הרגש ואל הקוגניציה. כאשר תהליכים אלו מתקיימים בשיתוף עם  מטפל או עם ילדים אחרים, הם מרחיבים גם את מיומנויות התקשורת והחִברוּת – משאבים חיוניים לתפקוד ולהתמודדות עם אי ודאות, משבר ואובדן. המעבר בין משחקים וסגנונות יצירה שונים מפתח גם את הגמישות – משאב חשוב נוסף בהתמודדות עם אתגרים רגשיים, אי ודאות, משבר ואובדן.

אפשר לראות במרחבי המשחק והיצירה "אי של דמיון" המתקיים בתוך או בסמיכות לממשות – קרובים אליה ובה בעת שונים ונפרדים ממנה. בתוך המרחב המשחקי – המכונה גם "המרחב הפנטסטי", המרחב הפוטנציאלי", או "מרחב הכאילו" – יש לאדם ו/או לילד המשחק יכולת לשנות את שלושת חוקי המציאות ולבחור להיות בכל זמן, בכל מקום ובכל תפקיד (ברגר, 2025; להד, 2015; פנדזיק ואורן, 2015).

היכולת הזו של המרחב המשחקי מאפשרת לילד להרגיש בטוח, לבטא ולחקור גם סיפורים וחוויות כואבות ומשבריות, לעסוק בתהליכים של פירוק והרכבה, מוות ותקומה, לחקור ולבטא אותם, מתוך אמונה שהוא וסובביו לא ייפגעו "באמת". הסיפור ומשמעויותיו יקבלו ביטוי בטוח באמצעות המשחק בבובות ובחפצים, בחומרי היצירה, בכלי הנגינה ובכל מדיום ואמצעי משחקי-יצירתי ללא צורך להעבירו לממשות. באופן זה ילד שחווה התעללות יכול להרוג או להרביץ או לפצוע בובה או (בכאילו) חבר שהוא משחק איתו בזמן משחק תפקידים, ולהתנסות בתפקיד התוקפן או "הרע" בלי לגרום נזק לעצמו או לאחר בממשות.

המשחק והיצירה כמרחבים לביטוי, עיבוד, למידה והתפתחות מתוך חוויות קשות

בהתאמה וברוח התקופה הנוכחית, בצל 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", לא מפתיע שאפשר לראות ילדים רבים משחקים במשחקי מלחמה, רופא וחולה, וגם יוצרים כלי נשק, שיקויים לריפוי ולהחלמה בד בבד עם משחקי קבורה מרובים בארגז החול, בחפצים ו/או בתיאטרון הבובות, או לראות שימוש נרחב בצבע אדום בזמן יצירה. המשחק הספונטני של הילד מאפשר לו לספר את סיפורו, קודם כול לעצמו, בעת שהוא מתנסה במגוון התפקידים שהסיפור כולל: רופא וחולה, אם ותינוק, שוטר וגנב, חייל גיבור ומחבל ועוד, ובה בעת – לספר את הסיפור למבוגר או לילדים אחרים העדים.

המשחק הדרמטי מאפשר תנועה בין תפקידים והרחבתם, פיתוח אמפתיה, הרחבת פרספקטיבה לצד לימוד מיומנויות שיכולות לעזור בתפקוד מיטיב. באופן זה ילד שחווה השפלה והתעללות מצד גננת בגן, כזאת שמתבטאת למשל בסגירה בחדר או באי מתן אוכל, יכול בעת משחק בבובה לומר לבובה "אל תדאגי, אני שומר עליך. אני אֶשאר איתך בחדר החשוך וגם אביא לך אוכל". במקרה זה הילד משחק את שני התפקידים, של הילד – הקורבן ושל דמות מיטיבה, שומרת ומגינה. הוא נותן קול ותוקף לסיפור וגם יוצר חוויית תיקון.

פוטנציאל זה של המרחב המשחקי והיצירתי – לתמוך בביטוי, עיבוד ותיקון – קיים בכל תהליך יצירה ובכל המשחקים הספונטניים שילדים בריאים מקיימים בשגרה. ככל שהילד יוכל וידע להיכנס לעומק המרחב המשחקי – המרחב הפנטסטי, כך תגדל יכולתו לביטוי רגשי. תגדל גם יכולתו להתנסות, ללמוד ולפתח דרכי התמודדות חדשות, לברוא עולמות ומציאות חדשה ומועדפת. יכולת זו של הילד קשורה באיכות ההתקשרות הראשונית שלו וקשורה לאיכות המרחב הפוטנציאלי שסופק לו כאשר שניהם נבנים, מתקיימים ומתפתחים באמצעות המשחק (המשותף).

תפקיד המטפל באמצעות משחק ויצירה בילדים נפגעי טראומה והתעללות

על בסיס העקרונות שהוזכרו לעיל נבנה תפקידו של המטפל באמצעות משחק ויצירה: ליצור מרחב בטוח למשחק וליצירה חופשיים – מרחב אמין, מקבל ולא שיפוטי, ברור מבחינת חוקים והתנהלות, ובה בעת מאפשר. מרחב שבו הילד יכול להרגיש חופשי לבטא את עולמו ללא חשש מתגובה פוגענית או ענישה, לצד קבלת נִראוּת, הכרה ותוקף ליצירתו ולקיומו. מרחב המשחק הטיפולי צריך לכלול תהליכים של משחק ויצירה, פירוק והרכבה, שהילד יכול לשלוט בהם ולכוונם עד כדי יצירת עולמות ומציאות חלופית ומיטיבה. עיקרון זה חשוב בעיקר בטיפול עם ילדים שחוו טראומה והתעללות, קרי – שימוש בסוגי יצירה ומשחק המאפשרים תהליכים של ביטוי וחקר פירוק, קמילה והרס לצד חיבור ובנייה, המקנים הרגשת מסוגלות, חיוניות, ערך ותקווה.

מפאת קוצר היריעה לא אוכל להציג את ההבדלים הקיימים בין גישות שונות של טיפול במשחק, אלא להסתפק באמירה שהשונות ביניהן נוגעת לאלמנטים כגון עמדת המטפל, סוג נוכחותו ותפקידו במרחב המשחקי, למידת ההכוונה והאקטיביות שלו, וכן לכמות ולאופן השימוש במילים ובקוגניציה אל מול הישארות במרחב המשחקי-סימבולי, לנושאים ולפרספקטיבה שבהם מתמקדים וגם לטכניקות ההתערבות עצמן.

דוגמה מהשטח

חזק כמו פיל: מתחברים לכוחות בכסות המטפורה והמשחק

חלק זה של המאמר יציג דוגמה מטיפול, אשר תמחיש דרכים שאפשר להיעזר בהן במשחק דרמטי וביצירה – לתמיכה בילדים שמתמודדים עם משבר על רקע התעללות ולקידומם.

אני יודע ויכול לצעוק

בני (שם בדוי), בן ארבע וחצי, הגיע לטיפול בהפניית הגננת והפסיכולוגית של הגן בעקבות התנהגויות אלימות, התפרצויות זעם לצד התבודדויות והסתגרויות חברתיות בגן. הטיפול נעשה במקלט של הגן ובמסגרתו, כחצי שנה לאחר שהוריו התגרשו לאחר זוגיות קשה ואלימה. בני היה עד לאלימות כלפי האם והיה נתון להשפלה ולהתעללות רגשית מצד אביו עד לגירושין, כחצי שנה לפני תחילת הטיפול. מכיוון שהטיפול הוגדר כטיפול קצר מועד, 12 מפגשים, ובהתאמה – הוא התקיים במסגרת החינוכית, הוחלט, יחד עם צוות הגן ובתיאום עם האם, שהוא יתמקד בחיזוק הביטחון העצמי, בפיתוח מיומנויות ויסות ושליטה בכעסים ובהפגת בדידות, והמשך הטיפול והרחבתו ייעשו על ידי גורם טיפולי אחר, שלא במסגרת הגן.

כבר במפגשים הראשונים בני התעניין במשחק בבובות של חיות (Puppets). בהתחלה הוא שיחק עם עצמו בעודי מתבונן, ובהמשך הוא הזמין אותי לשחק איתו, הוא – בבובת פיל גדול, "האבא", ואני בבובת פיל קטן, הגור – "הילד". המשחק כלל דינמיקה שחזרה על עצמה – הפיל הגדול צעק על הפיל הקטן, הרביץ לו ואמר לו איך להתנהג ומה לעשות, ולא משנה מה הפיל הקטן עשה וכמה ניסה – תמיד נכשל וזכה לצעקות מהאבא פיל שאמר משפטים כגון "כמה פעמים אני צריך להסביר לך, למה אתה לא מבין? אתה ילד רע ומטומטם". בהמשך הפיל האבא סגר את הפילפילון בשירותים וצעק עליו מבחוץ "אתה קטן, ולא שווה כלום. אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר בלי לבכות ולעשות רעש. תשתוק ותהיה בשקט".

במהלך משחק התפקידים גם אני כמטפל המגלם את דמות הפילפילון זכיתי לביקורת ולהשפלה, מכיוון שאופן המשחק שלי את הפילפילון לא היה טוב. לא משנה איך שיחקתי – זה אף פעם לא היה טוב. המשחק שעליו קיבלתי הכי הרבה ביקורת היה כאשר העזתי להמרות את פי האבא פיל, להתנגד, והחמור מכול – לצעוק, שכן אז האבא פיל כעס כי החיות האחרות יכלו לשמוע וזה היה אסור. כדרך ללמוד את הדמות ואת הסיטואציה ביקשתי מבני שנחליף תפקידים – שהוא ישחק את הפילפילון, יַראה לי וילמד אותי כיצד עליי לגלמו. בזמן משחק התפקידים יכולתי לראות איך בני משתתק, מתכווץ, כמו מאבד את יכולת הדיבור שלו ואפילו את היכולת שלו להשמיע קול או לצעוק.

מכיוון שמטרות הטיפול ומיקודו היו בחיזוק הביטחון העצמי, בהפחתת התנהגויות אלימות, בפיתוח יכולת ויסות ובהפגת בדידות – בחרתי לשנות טקטיקה ולהציע לבני משחק שונה, שיעסוק במטרות שהוגדרו ושמתאימות לסטינג של הטיפול. הזמנתי אותו לבחור חיה אחרת והוא בחר באייל. תוך כדי המשחק בבובות, וכדי לחזק את החיבור של בני לכוחות הגוף שלו ולהתקרקע, שילבנו משחק עם בובת האייל ומשחקים דרמטיים – שבהם בני הראה לי כמה האייל יכול לרוץ מהר, לקפוץ גבוה וגם להילחם עם אייל אחר בזכות הקרניים והקפיצות הגבוהות שלו וגם לשאוג. בזמן שגילם את האייל עודדתי את בני לצעוק חזק וגם להפגין את כוחו בדחיפות מול אייל גדול אחר, שאני גילמתי.

לאחר כמה מפגשים כאלו, שמהם בני נהנה מאוד, הצעתי לו לחזור ולשחק את הפילפילון, לבדוק איזה כוחות יש לו. בני הסכים להיות בתפקיד פילפילון וגילינו את הכוחות של הפילפילון – לדרוך חזק, לדחוף, לרוץ וגם לשאוג בקול, שאגות חזקות וארוכות שנשמעו בכל היער. כדי לפתח את יכולת הוויסות שיחקנו גם במשחקי תנועה, שבהם הפילפילונים יכולים לרוץ במהירויות שונות, לדחוף ולצעוק חזק, בינוני וחלש. בני נהנה מהמשחק הזה וביקש להמשיך אותו עוד ועוד. הוא נהנה מאוד ממשחק שבו הוא, כמו מנצח בתזמורת, יכול לסמן ולהנחות אותי מתי לצעוק חזק ומתי חלש, מתי לרוץ מהר ומתי לאט. כדי לפתח את יכולות האיפוק והוויסות הרחבנו את המשחקים האלו ל"משחקי  פְריז". בני היה צועק "פריז" ואני עצרתי. כמו במשחק "דג מלוח", בני היה מנסה להצחיק אותי בזמן שהייתי אמור לא לזוז. בהתחלה היה לו חשוב מאוד להיות זה שמחליט ושאומר "פריז". היה לו חשוב להצליח להצחיק אותי ושאני אכשל בניסיונותיי שלא לצחוק, ואני הסכמתי. בהמשך הצעתי שכשהוא צועק "פריז" שנינו נעצור ואז רק לו יהיה מותר לזוז ולנסות להצחיק אותי. המשחק הזה התרחב למשחקי עצירה ותנועה שונים: בהתחלה בני היה זה שמכתיב ומחליט, ובהדרגה הוא הרשה גם לי. שנינו רצנו ועצרנו יחד וצעקנו בקול רם ולחשנו בשקט כמו שני פילים וגם כמו חיות אחרות. בהדרגה זמן המשחק המשותף התרחב וכך גם הדינמיקה והתפקידים שלו.

לקראת סיום הטיפול הצעתי לבני לבנות לפילפילון "מקום בטוח" – מקום שמור, שבו שום דבר רע, כואב או מפחיד לא יכול לקרות לו. בני חשב על הרעיון הזה ושאל: "אתה תבנה לי אותו ותשמור עליו"? שאלתי את בני, והוא אמר שהוא יגיד לי איך לבנות אותו ואני אבנה. אמרתי לו שאינני בנאי טוב כל כך ושאני לא יודע אם אצליח לבנות אותו בצורה טובה מספיק. בני הקשיב ואמר לי: "אל תדאג, אתה כבר גדול ואני אעזור לך, ואם לא תצליח אני אראה לך איך". את מלאכת הבנייה עשינו במפגש שלאחר מכן. בהנחיית בני בניתי לפילפילון סוג של קן, כמו קן של ציפור גדולה, מקוביות ובדים. כשלא הייתי בטוח היכן למקם את הקוביות ואיך לרפד את הקן, שאלתי את בני והוא נכנס לקן והראה לי, כך שהבנייה התרחבה לעשייה וליצירה משותפת. לאחר סיום הבנייה בני, בדמות הפילפילון, נכנס לקן, נשכב ונרדם. אני ישבתי לידו, שמרתי על המקום הבטוח עד שהתעורר…

במפגש האחרון הכנו שרשרת עם סמל כוח שישמור על הפילפילון תמיד. בני צייר עץ גדול וחזק על דיסקית עגולה מעץ, עץ שומר. כשדובבתי את בני ושאלתי שאלות על העץ, נולד סיפור על עץ שאפשר להתחבא מאחוריו, לחפור מערת מסתור מתחתיו וגם לטפס עליו ולהתחבא. הפילפילון יכול גם להשתמש בענפים החזקים של העץ ולהכין מהם חרב או חץ וקשת אם יהיה צורך להילחם או להתגונן. על העץ ומעליו יש ציפורים חברות שרואות למרחוק, ואם חיה רעה תבוא – הציפורים ישרקו שריקה מיוחדת של אזהרה ושמירה כך שהפילפילון יוכל להתחבא או להתגונן. הפילפילון הרגיש בטוח בזכות העץ שיש לו.

את סמל הכוח חיברנו לשרשרת שבני לקח עימו הביתה ובא איתה גם למפגש הבא – האחרון שלנו.

לדברי הגננת התפרצויות הזעם וההתנהגויות האלימות של בני פחתו במידה ניכרת. הוא בנה חברות עם שני ילדים בגן, שעימם הוא משחק ויושב בזמן הפעילויות והארוחות, מה שמספק לו ביטחון ומרגיע אותו. בני המשיך לענוד על צווארו את השרשרת גם לאחר סיום הטיפול ובמשך ימים רבים.

סיכום

מאמר קצר זה מבקש לפתוח צוהר אל תחום הטיפול באמצעות משחק ויצירה, ולהציג את האפשרויות והמשמעויות הגלומות בו לטיפול בילדים צעירים המתמודדים עם התעללות נפשית. המאמר סוקר מושגי יסוד, שיטות נבחרות ואת יישומן האפשרי בשטח. הוא אף ממחיש כיצד השילוב של משחק ויצירה כציר מרכזי בטיפול מאפשר לילד לבטא את סיפורו, להתחבר לכוחותיו, לפתח את יכולת הוויסות ולהפיג תחושת בדידות.

חשוב לציין כי הדוגמה שהובאה כאן מייצגת דרך אחת ליישום מתוך קשת רחבה של אפשרויות, שיטות ודרכי התערבות הקיימות בטיפול במשחק וביצירה – תחום עשיר, מגוון ומלא השראה ורחב ככנפי הדמיון.

אני מזמין אתכם, בהתאמה לצורכי הילדים ומאפייניהם, למטרות הטיפוליות ולמסגרת הטיפולית,  לחלוץ נעליים, להיכנס אל המרחב המשחקי – ולשחק.