כשידע הופך לכוח

הזווית של הילית

לפני שבועיים התקשרה אליי אישה ממספר לא מזוהה. עניתי "הלו" יבש ועצבני, מצפה שהיא תנסה למכור לי הסרת שיער בלייזר או מינוי למפעל הפיס. היא פתחה ואמרה ששמה מיכל, ושהיא רוצה להציע לי להרצות על הפרעות אכילה. "ממי קיבלת את המספר?" שאלתי. "מענת ממכון חרוב", ענתה. בו ברגע עלה על שפתיי חיוך והתחלתי לדבר בהתרגשות, אפילו הייתי אקסטרה נחמדה על הבוקר, במיוחד בשבילה. היא הרגישה את השינוי בקולי והגיבה מייד: "כמה כיף לקבל כזאת קבלת פנים אחרי שאמרתי שאני ממכון חרוב".

באותה שיחה לא הספקתי להסביר לה למה:הגעתי להכשרה "מומחים מניסיון חיים" דרך חברה. היא סיפרה שעומדת להיפתח תוכנית לגברים ולנשים שחוו פגיעות בתקופת הילדות ורוצים לספר על זה. מייד שאלתי כמה זה עולה. "ללא תשלום", היא ענתה לי. לא הבנתי למה שיעשו את זה בשבילנו. אומנם אני מוכרת בביטוח הלאומי ומקבלת קצבת נכות בשל פוסט-טראומה מורכבת, אבל לא כי יש לי מסר וכוח אלא מכיוון שאני "פגומה".

הזווית של סמדר

הכשרת "מומחים מניסיון חיים" מיועדת לאלו שצברו את מומחיותם מסיפור החיים שלהם ומהפגיעות שחוו בילדותם, כדי שיוכלו להרצות ולשתף בסיפור הפגיעה שלהם – מה הוביל אליה, מי ראה אותם ואת כאבם ומי לא, לְמה היו זקוקים מאנשי המקצוע ומה מאפיין את השבר ואת הצמיחה שחוו בעקבות הטראומה. מכון חרוב נעזר מתחילת דרכו בנפגעים ובנפגעות שסיפרו את סיפורם במסגרת הכשרות וימי עיון. אולם ההרגשה הייתה שלא תמיד מספיק לספר את הסיפור האישי כדי להצליח להעביר את המסרים בדרך המדויקת ביותר, להפריד בין עיקר לטפל ולשמור על המרצים ועל הקהל מפני ההצפה שהעיסוק בטראומה עלול לייצר.

מכאן החל להתגלגל הרעיון לבניית ההכשרה. מטרתנו הייתה לספק למשתתפות ולמשתתפים כלים של "סטורי-טלינג" כדי לבנות סיפור מותאם לקהלים שונים ולסייע בחידוד המסרים מתוך הסיפור האישי, להציע שיטות לשמירה על המספֵּר ועל הקהל, להקנות כלים לעמידה מול קהל, ועוד. המטרה הראשונית הייתה מעשית למדי – הרחבת מעגל המרצות והמרצים של מכון חרוב ושיפור מיומנויותיהם. לצד זאת, ביקשנו להשתתף בתנועה גדולה יותר להבאת נפגעות ונפגעים לקדמת הבמה, להשמעת קולם, ללמידה בגוף ראשון של אנשי מקצוע וקובעי מדיניות ממי שנפגעו בילדותם, ולהרחבת התפיסה שלפיה כולנו נצא נשכרים משילוב של ידע מקצועי וידע מניסיון חיים.

היום אנו מבינות שהידע של אנשים שחוו על בשרם את הפגיעה הוא הכרחי עבור הכשרת אנשי מקצוע וקובעי מדיניות. סיפורם של הנפגעים והנפגעות עשוי להביא אל קדמת הבמה מומחיות חשובה, שבדרך כלל נעדרת מהשיח הציבורי והמקצועי. מומחיות שתסייע במניעת פגיעות נוספות, בשינוי מדיניות וחקיקה, בהעלאת מודעות לתופעה ובהשגת ריפוי אצל נפגעים.

רעיון וחזון היו, ובתהליך מואץ של כמה חודשים (חששנו לתת לקורונה להכות בעוד גל ולהאט לנו את התוכניות…) התחלנו בבניית התוכנית.

היה ברור לנו שגם בשלב זה נבקש למזג את הידע המקצועי עם זה של נפגעים ונפגעות  המנוסות בסיפור החיים שלהן: בשלוחת מכון חרוב בארצות הברית התקיים בעבר קורס דומה, וממנו למדנו על הערך של למידה קבוצתית ועל הצורך לייחד זמן מספק לעיבוד התכנים לשם יצירת תהליך למידה משמעותי; מהכשרת המרצים ה"שוטפת" במכון חרוב למדנו על דגשים וכלים מעשיים לעמידה מול קהל ולהעברת תוכן; לאחר מכן התייעצנו עם "מומחים מניסיון חיים", שיש להם כבר ניסיון בהרצאות על סיפור חייהם ועל הפגיעות שחוו בילדותם, ושמענו מהם אילו כלים היו שמחים לקבל בתחילת דרכם כמרצים. למדנו מהם רבות על המשאבים הדרושים לאדם כדי להתמודד עם חשיפת סיפורו לקהלים שונים. לבסוף נפגשנו עם נשות מקצוע מומחיות לנושא של טראומה בילדות, והן סייעו לנו בבניית התכנים המקצועיים.

על הבחירה להשתתף (הילית)

תמיד רציתי להעביר את הסיפור שלי הלאה, וגם הרציתי בעבר. הצלחתי להעביר את המסרים שאני רוצה, אבל הרגשתי שאני מוסרת את עצמי ולא מעצמי. הייתי מסיימת הרצאות מותשת, לאחר ש"שמתי את הלב שלי על השולחן". לא ידעתי איך לשמור על עצמי. אפילו חשבתי שזו הציפייה ממני. הקהל הרי אוהב לשמוע את מה ש"צהוב", ואני רציתי להצליח. חשבתי שזה המחיר שאני צריכה לשלם, וזה גרם לי להפחית פעילות כמעט לאפס. רציתי לתת לאחרים, אבל כבר לא נשאר לי מאיפה.

במצב הזה הגעתי להכשרה במכון חרוב. מצד אחד חוששת ומצד שני מתרגשת ומוכנה לעשות שינוי. הם היו מוכנים בשבילי עם "בּוּפֶה" של סנדוויצ'ים, פירות וירקות, ועמדת קפה ותה, כדי להפוך את היום הארוך והמלחיץ למשהו מזמין הרבה יותר. כבר אהבתי. נשנשתי, נרגעתי ותפסתי לי מקום.

הרושם שקיבלתי מייד היה של מקצועיות, רגישות והכלה. נראה שהכול מתקתק, שכל אחד יודע את תפקידו והלו"ז נשמר. הבעיה התעוררה כשהשרביט הועבר אלינו, המשתתפים, וכל אחד הציג את עצמו בתורו. משימה פשוטה לכאורה, שאמורה לעבור מהר וחלק, אבל לא בקבוצה שלנו. ישבתי בכיסא ושמעתי סיפורי חיים קשים מאוד, בזה אחר זה. הם לא חסכו בזמן ובפרטים, ואני לא חושבת שמישהו הרגיש חופשי לעצור משתתף אחר מלדבר. גם לא אני. ישבתי והרגשתי כל טריגר על הגוף, עד שבסופו של דבר התנתקתי ובהיתי בחלון.

לאחר שהסבב הסתיים והתפזרנו להפסקה, פניתי לענת וסיפרתי לה מה אני מרגישה. הרגשתי בנוח לשתף אותה, אף על פי שרק עכשיו הכרנו. ראיתי שהיא מקשיבה לי באמת, ושחשוב לה שכולנו נרגיש בנוח בחדר. ניסיתי גם לדבר בעצמי עם החברים ולבקש לפחות לחסוך בפרטים. הבעיה הזאת חזרה על עצמה לא מעט, כשחלק מאיתנו זקוקים לפרוק ולשתף והאחרים מתקשים מול זה. זו הייתה הפעם הראשונה בשביל כולנו, והגבולות עדיין לא היו ברורים. בקבוצה כזאת הגבולות חייבים להיות ברורים. בהמשך נעשה מאמץ מצד כולם להכיל את האחר, וכשהייתי צריכה הפסקה הייתי יוצאת וחוזרת. בלי שאלות. אפילו עודדו אותנו לצאת לנשום כשאנחנו צריכים.

עם כל הקושי, בכל זאת הצלחתי להישאר מההתחלה ועד הסוף בכל הימים. מכל הרצאה ושיחה שאבתי משהו אל תוך ההרצאה שלי. למדתי על גורמי חוסן וכמה חשוב להעביר בהרצאה שלי את הדברים שעזרו לי ואת השיעורים שלמדתי, מעבר לסיפור הטראומה ה"צהוב". פתאום הכוח שלי הפך למרכז הסיפור, וניסיון החיים שלי הפך למקפצה. למדתי איך בונים סיפור, מיקדתי בהרצאה שלי את נקודות ההתחלה, האמצע והסוף, כדי שאגיע מוכנה יותר ולא ארגיש בחוסר שליטה מול הקהל. והכי חשוב – למדתי איך לשמור על עצמי ולא לתת יותר ממה שאני יכולה.

הזווית של סמדר

כאמור, אחת ממטרות ההכשרה הייתה למזג את הידע מניסיון החיים של נפגעות ונפגעים עם ידע מקצועי בתחום הזה. זאת, משום שלעיתים קרובות דווקא אלו שחוו פגיעות בילדותם נדחקים לשוליים בתהליכי למידה, הכשרה, עיצוב מדיניות או חקיקה. אלו אומנם מבקשים לרפא ולמנוע את הפגיעה והטראומה, אך לרוב הם אינם נעשים מתוך הקשבה לידע ולכוח שנצברו אצל המתמודדים עימן יום-יום.

במהלך התוכנית ביקשנו להנכיח את אותם גורמי כוח וידע של המשתתפים כחלק מתהליך בניית הסיפור להרצאה, מתוך ההבנה שבעזרת גורמי חוסן שונים התמודדות עם הטראומה עשויה להביא גם לצמיחה חיובית אצל הנפגעים. הצמיחה עשויה להתבטא למשל ביכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים במצבים דומים, או בהרחבת הידע על פגיעות שונות ועל דרכי התמודדות והגנה מפניהן. בעזרת יכולות אלו, הידע של מי שנפגעו בילדותם יכול להפוך לכוח חשוב בהכשרת אנשי ונשות מקצוע העובדים עם ילדים.

רק לאחר שפתחנו במיפוי גורמי החוסן ואפשרויות הצמיחה של כל אחת ואחד מהמשתתפים, המשכנו ללמוד על מתודות מעשיות של "סטורי-טלינג", עמידה מול קהל, התמודדות עם הצפה ועוד. בסוף תהליך הלמידה עלו כל המשתתפות והמשתתפים בתורם להתנסות בפרזנטציה ולספר קטע מתוך סיפורם, שאותו החלו לבנות במהלך ההכשרה, וקיבלו משוב מהמנחות ומהמשתפות ומהמשתתפים לקראת המשך העבודה על הסיפור. אלו היו התנסויות מרתקות, מפעימות ומעצימות – ההרגשה בחדר הייתה שמשהו גדול קורה: מושמע קול שחשוב כל כך שיישמע בעולם.

לאורך הדרך שאלנו את עצמנו, כמנהלות התוכנית, מה הגבול בין קבוצה טיפולית ובין קבוצת הכשרה מקצועית. כאשר תכננו את סילבוס התוכנית התלבטנו כמה מקום נכון לתת לעיבוד ולהתמודדות עם התהליך הפרטני שכל משתתף עשוי לחוות. מצד אחד, מדובר בהכשרה מקצועית, שבה אנחנו מבקשות להעניק כלים מעשיים להעברת הסיפור האישי. מצד שני, מדובר בהכשרה שמטרתה להשמיע את קולם של שורדות ושורדי טראומות קשות בתקופת הילדות. טראומות שגבו מהם מחירים כבדים לכל אורך חייהם, וכעת הם "יוצאים לאור" עם סיפורם, חלקם בפעם הראשונה. תהליך הכשרה שכזה עשוי להיות מורכב ומציף, הן ביחס לסיפור האישי של כל משתתף והן ביחס לסיפורים של המשתתפים האחרים.

היה חשוב לנו שהם מטופלים או מלווים במסגרת מתאימה רגשית, ושיש להם את המשאבים והתמיכה הנדרשים להתמודד עם מה שההכשרה עשויה להציף. על אף ההכנות המקדימות, לא היה לנו ספק שבמסגרת ההכשרה יעלו סוגיות מורכבות ומשמעותיות המלוות את המשתתפים גם בבגרותם, שעלולות להשפיע על הביטחון שירגישו בקבוצה. השתדלנו לתת לכך מקום בהקצאת זמנים לעיבוד ולאוורור. הבנו שאף שהקבוצה אינה טיפולית בהגדרתה, יש בה רכיבים מרפאים ומעצימים של קבוצות לעזרה עצמית, כמו המפגש עם אלו שמבינים אותך ונמצאים במקום שלך, וההתמקדות בכוח ובחוסן של החברים.

הילית מסכמת

אם אסכם את החוויה, היא לא הייתה קלה. הייתי צריכה לנווט בין טריגרים ולהחזיק את עצמי בתוך הרגע, מרוכזת בלמידה. רציתי שכשקשה לי יטפלו בי, יחזיקו אותי, כי גם במרחבים שהכותרת שלהם היא "לימודית" ולא "טיפולית" אנחנו, כקבוצה של אנשים עם פוסט-טראומה, זקוקים לכך שישימו לב אלינו קצת יותר, בכל מקום שבו נהיה.

בזכות הבחירה בצוות המתאים ביותר, ובמשתתפים שעברו את הגרוע ביותר והצליחו לשנות את החיים שלהם מקצה לקצה, נוצרה קבוצה חזקה מאין כמוה, שבה כולם "מרימים" זה את זה, כך שאת המשברים עברנו כולנו ביחד, ואת העוצמה שלנו לא היה אפשר שלא להרגיש כשההכשרה הסתיימה.

חלקנו המשכנו לשמור על קשר, או לפחות מנסים לקבוע להיפגש כדי לעבוד יחד על ההרצאות.

אני יודעת שבחיים לא אפגוש עוד קבוצה כזאת. כאחת שלא מרגישה שייכת לשום מקום, שם הרגשתי שייכת, עם התותחים האלה שהפכו את הטראומה שלהם לכוח הכי גדול שלהם, ועכשיו כולנו יחד משנים עולמות.

סמדר מסכמת

היום, כשנה לאחר סיום התוכנית, נעדכן שלאחרונה הסתיים המחזור השני. אנו כבר קוטפים את פירות ההכשרה בהרחבה ניכרת של הרצאות "מומחים מניסיון חיים" במסגרת ההכשרות של מכון חרוב ושל ארגונים אחרים המזמינים אליהם את המרצים הבוגרים. מכון חרוב מוסיף לשכלל את התחום בפורמט של הרצאה, המשלב שיח בין איש/אשת מקצוע ובין "מומחה/מומחית מניסיון חיים", והרצאות אלו זוכות להדים מצוינים ממשתתפים בהכשרות. בד בבד, התהליך מלווה במחקר, ומכון חרוב עמל כעת על פרסום אקדמי של מודל התוכנית ושל תוצאותיה בשטח.

בסיכום אישי אוסיף שליווי ההכשרה ומשתתפי הקבוצה היו בין ההזדמנויות המלמדות והמעצימות ביותר שחוויתי בלימודיי – מהסיפור של כל אחת ואחד, מהדרך שעברו, ומהאופן שבו הם משמיעים את קולם כדי להפוך את העולם לטוב יותר.