לארוג מחדש את המעטפת שנפרצה

המושג "בית" נושא בחובו הבטחה אונטולוגית ראשונית: זהו המרחב שבו הקיום מוגן, הגוף מוכל והמציאות מתוקפת על ידי המבט ההורי. כאשר מתרחשת פגיעה מינית בתוך המשפחה על ידי דמות הורית, הבטחה זו קורסת אל תוך עצמה. מדובר בחילול של התשתית שעליה נשענת הנפש – שבר אונטולוגי שבו המקור שאמור להעניק חיים הופך לכוח המכלה אותם.

המאמר שלפניכם מבקש להתחקות אחר מהלכו של שבר זה ואחר הנתיבים לאיחויו. נפתח בחקירת עולמו של הילד הנפגע והמענה הטיפולי עבורו, ונמשיך אל רעידת האדמה הפוקדת את ההורה הלא מעורב. נדגיש את חשיבות הטיפול בהורה – כמרחב הכרחי המאפשר צמיחה פוסט־טראומטית, הן עבור היחיד והן עבור המערכת המשפחתית כולה. מתוך הבנת שני צידי השבר, המאמר מציע מבט אינטגרטיבי על המעשה הטיפולי: מלאכה סימולטנית של ביסוס מוגנות, עיבוד טראומה וכינון עדות, שתכליתה להפוך את הריסות ה"אַלבֵּיתי" לבית נפשי חדש – בית המושתת על אמת, על נפרדות ועל תקווה.

בלבול השפות והאלביתיוּת כתשתית לשבר האונטולוגי

ראשיתה של המחשבה הפסיכואנליטית על טראומה מינית בילדות רצופה במאבקים תיאורטיים. בתחילת דרכו האמין פרויד כי פגיעות מיניות ממשיות בילדות הן הגורם המרכזי לסבל נפשי (תיאוריית הפיתוי). ואולם בעקבות לחץ חברתי והסתייגות חריפה של עמיתיו, הוא נסוג מעמדה זו וטען כי למעשה מדובר בפנטזיות ולא במציאות ממשית. היה זה תלמידו, פרנצי, שכפר בהשערה זו, התעקש על מוחשיות הפגיעה בילדות, וטבע את המושג המכונן "בלבול השפות" .(Ferenczi, 1933) לפי פרנצי, הפגיעה מתרחשת כאשר נוצר פער טרגי בין שתי "שפות" שונות: שפת הרוך של הילד, המחפש קרבה והגנה, ושפת התשוקה של המבוגר, המחדיר אל עולם הילדות מיניות יצרית וזרה. חילול זה של שפת הרוך יוצר שבר עמוק בנפש, שכן הילד מאבד את היכולת להבחין בין אהבה וביטחון לניצול וסכנה.

הפיכת המוכר והבטוח למאיים, מייצרת את חוויית האַלבֵּיתי שתיאר פרויד (2012/1919) –מציאות שבה האינטימי ביותר הופך לזר ומבעית. בפגיעה מינית על ידי דמות הורית בתוך המשפחה, האלביתיות מתגלמת בשלושה רבדים:

1. האלביתיות של המרחב (הבית הפיזי): המרחב שאמור להיות בסיס בטוח ומוגן מחולל והופך לזירת סכנה. הבית, המקום שבו הילד אמור לנוח ולהסיר הגנות, הופך למרחב דרוך המחייב גיוס מתמיד של מנגנוני הישרדות.
2. האלביתיות של הקשר (ההורה כזר): הפגיעה פולשת למרחב הסובייקטיבי ומערערת את היכולת לפתח נפרדות ותפיסת מציאות תקינה. הילד נאלץ להשתמש במנגנונים של פיצול ודיסוציאציה כדי להחזיק בה בעת את דמות ההורה כ"מטפל ומזין" לצד דמותו כ"פוגע" (דיוויס ופראולי, 2014/1994). קריסת הפונקציה ההורית המגוננת והמתקפת מותירה את הילד ללא מילים לעיבוד החוויה ויוצרת "חורים שחורים" בייצוג העצמי (הרמן, 1992).
3. האלביתיות של העצמי (הגוף כבית שנפרץ): הגוף, מקום משכנה האינטימי של הנפש, נפלש ונחדר. מכיוון שהילד אינו יכול להימלט פיזית מהפגיעה בתוך ביתו, הוא נמלט נפשית באמצעות ניתוק מגופו. הבית הרגשי האחרון קורס.

כאשר הבית הפיזי והרגשי קורסים, הילד פועל בעולם נטול מרחב פוטנציאלי בטוח (ויניקוט, 1995/1971). החומרים הטראומטיים המציפים מעוררים מועקה אלביתית מתמדת, המפוררת ומאיינת את האובייקטים הטובים – הן אלו שבחוץ והן אלו שהופנמו. בהיעדרם, הנפש נותרת בבדידות קיומית ובחוסר אמון עמוק. המוכר והיומיומי טומן בחובו את פוטנציאל האימה, והבית אינו עוד מקלט לחזור אליו אלא מקום שיש לשרוד בו (דיוויס ופראולי, 2014/1994).

דורי לאוב (1992) סבור כי הטראומה במהותה היא "אירוע ללא עד". במקרה של פגיעה בתוך המשפחה הבדידות מחריפה, שכן הבגידה כפולה: לא רק שהעולם שתק, אלא שגם "העד הפנימי" של הנפגע קרס. ללא עד חיצוני שיאשר ויתקף את המציאות מול ההכחשה, הידע על הטראומה נותר מחוץ להכרה, כחור שחור השואב אליו את כל חיותה של הנפש.

בוואקום של היעדר עדות, כאשר הפוגע הוא דמות הורית בתוך המרחב המשפחתי, נוצר שבר אונטולוגי בנפש, שכן הפוגע הוא המקור לפחד ולנחמה כאחד. פרדוקס זה כופה על הילד ברירה בלתי אפשרית: הכרה במציאות הפוגענית או שימור הקשר החיוני להישרדותו. במלכוד זה, ההגנה הדיסוציאטיבית היא המאפשרת לילד להמשיך ולתפקד בעולם שבחוץ ולשרוד, בעודו שומר בתוכו על הילד הפגוע הממתין להכרה, לאישור ולפיצוי (דיוויס ופראולי, 2014/1994). כדי לשרוד בתוך בית שהפך לזר ומאיים, נאלץ הילד להפוך לזר בביתו שלו – בגופו ובנפשו. ה"אני" הופך ל"אלביתי" עבור עצמו – מפוצל בין הילד המתפקד ביומיום ובין הילד הנושא את אימת הפגיעה, זר ומוכר לעצמו בעת ובעונה אחת.

הטיפול בילד הנפגע: הבניית העצמי בצל האימה[2]

בעבודה הטיפולית עם ילדים שנפגעו מינית על ידי דמות הורית אנו פוגשים אישיות שהתעצבה סביב הניסיון לשרוד בפרדוקס הקיומי. הפגיעה הופכת לתשתית שעליה נבנים היחסים והזהות. דוגמאות:

• התקשרות לא מאורגנת ((disorganized attachment: הילד למד את הפרדוקס המכאיב מכל – שקרבה רגשית היא מקור לסכנה קיומית. מצב זה מייצר דפוס יחסים המאופיין בתנועה מתמדת – בין כמיהה נואשת לקרבה ובין חשש מציף וצורך הישרדותי בניתוק. בהיעדר מקום בטוח, היחסים הבין־אישיים הופכים לשדה קרב – גלוי או סמוי – שבו כל ניסיון למגע מעורר מחדש את אימת הפרת הגבולות.

ט', נערה בת 15, נפגעה מינית על ידי אביה במשך שנים. כשהגיעה לפגישות, יצרה קשר רגשי משמעותי, אך מייד לאחר תחושת אינטימיות כזו, הופיעו קיטועים חדים; היא נעלמה לשבועות, התעלמה מהודעות וניתקה כל מגע. ההבנה כי ט' לא יכלה לשאת את הקרבה שנוצרה בחדר, וניתקה קשר כמנגנון הגנה מפני האימה שהתעוררה בתוכה ברגע שחשה אהובה ומוגנת, עזרה למטפלת להבין כי לא מדובר בהתנגדות, אלא בדינמיקה ששחזרה את התחושה שלפיה קִרבה משמעה סכנה. הקשר הטיפולי אותגר שוב ושוב, משום שכל תנועה לעבר המטפלת הפעילה את הדינמיקה של הפגיעה והפכה את המטפלת המיטיבה לדמות מאיימת שיש להימלט ממנה כדי לשרוד. יכולת המטפלת להכיל את המעברים החדים, ונוכחותה גם מחוץ לפגישות הטיפול אפשרה לט' לבנות אט אט אמון מחודש בקשר בין־אישי.

אשמה ואחריות מעוותת: כדי לשמר את דמות ההורה כ"טוב" וכמקור תמיכה חיוני להישרדותו, הילד מקבל עליו את האחריות לפגיעה. דרך מנגנון של הזדהות עם התוקפן  (Ferenczi, 1933) הוא מוותר על הסובייקטיביות שלו, מפנים את המבט הפוגעני ומכונן זהות של "ילד רע" או "פתיין". ארגון זה של העצמי מהווה את מה שפיירברן (Fairbairn, 1952) כינה "הגנה מוסרית" – הילד מעדיף לראות עצמו חוטא בעולם שנתפס על ידי אל (הורה) טוב, מאשר צדיק שנשלט על ידי שטן. האשמה מעניקה לו אשליה של שליטה בתוך סיטואציה של חוסר אונים מוחלט. בד בבד מתפתחת אשמה כלפי ההורה הלא מעורב, הילד הופך לילד הורי, הוא עסוק בשיקום כאבו של ההורה ובשימור שלמות התא המשפחתי. כאשר העצמי מאורגן סביב גרעין של רוע פנימי ואשמה, הוא נדחף לא אחת למסלול של הרס עצמי ולדינמיקה של פגיעות חוזרות (re-victimization) המהוות ניסיון לא מודע לשחזר את הטראומה המקורית, לעבד אותה ולשלוט בה. בפועל, הם מעמיקים את השבר האונטולוגי ומנציחים את חוויית האלביתיות של הנפש מול עצמה.

ג', בן 9, הופנה לטיפול לאחר שנפגע מינית על ידי אביו. ג' נהג באלימות בבית, ודווח על התנהגות מינית לא מותאמת בבית הספר. בחדר שיחק משחקי מלחמה, שבר צעצועים, ונהג להכריז שהוא מסוכן וכדאי שהמטפל ייזהר ממנו. נראה כי ג' בחר באופן לא מודע להפנים את הרוע, ולשמר את האחרים כטובים. האשמה שנטל על עצמו נתנה לו אשליה של שליטה, שבה הוא המחוֹלֵל ולא המחוּלָל. המטפל ששרד את ההתקפות נתן קול לחוויית הפגיעה, לחוסר האונים ולפחד, וסייע לאם לראות את הילד הפגוע מאחורי ההתנהגות האלימה – כדי שתוכל לבנות עבורו מרחב מוגן ועוטף שבתוכו יוכל להתחבר לחוויית הפגיעה.

• אובדן אמון בעולם: התובנה המבעיתה שאם הבית חוּלל, אזי כל העולם הוא מקום פרוץ. אובדן האמון הבסיסי בעולם מחלחל לכל אינטראקציה עתידית, מייצר תחושת זרות מתמדת בעולם, ומותיר את הילד במצב של דריכות יתר ובדידות עמוקה.

מאלביתי למרחב בטוח: כינון עדות ושיקום העצמי בטיפול בילד

העבודה הטיפולית עם ילד שנפגע במרחב הביתי נפתחת בכינון מוגנות, ביסוס שגרה וייצוב סימפטומטי, שכן ללא "קרקע בטוחה" לא תתאפשר עבודת עומק. בשלב הזה המטפל פועל כדמות אקטיבית המעמידה, מול בלבול השפות והאלביתיות, שפה חדשה של בהירות, גבולות ורוך לא חודרני, כדי לשקם את המרחבים הנפשיים שקרסו.

כינון פונקציית העדות

בשל קריסת "העד הפנימי" והיעדר תיקוף חיצוני, על המטפל לשמש עד אקטיבי המעניק מילים למה שנחווה בנפש כחור שחור וחסר פשר. המטפל נדרש לשמש מיכל המסוגל לשאת ולעבד את רסיסי החוויה הגולמיים – הזעם, האשמה וחוסר האונים – שהילד משליך לתוכו מאחר שלא יכול לשאתם לבדו.

בעמדה זו המטפל מציע חוויה רגשית מתקנת: בניגוד לדינמיקה עם ההורה הלא מעורב, המטפל שורד את הידע המבעית מבלי להתמוטט, ומבלי שהילד ייאלץ "לטפל" בו או להגן עליו מפני האמת. החזקה יציבה זו מאפשרת את צמיחתו של עד פנימי בתוך נפש הילד – כזה המסוגל להפוך את הטראומה מאירוע משתק וחסר מילים לנרטיב חי שניתן לעיבוד, מתוך הקפדה על קצב שאינו משחזר את החדירה הטראומטית .

פירוק "ההגנה המוסרית" והתמרת המבט

מלאכת העדות שלובה בהתמרה עדינה של מבנה האשמה שהילד כונן כדי לשרוד. המטפל פועל לפירוק ההגנה המוסרית  (Fairbairn, 1952)– אותו מנגנון שבו הילד מעדיף לראות את עצמו כ"רע" כדי לשמר את האובייקט ההורי כ"טוב" וכמקור תמיכה פוטנציאלי. בתוך המרחב הטיפולי, המטפל משמש קול מוסרי חיצוני, המזהה את אשמת הילד כניסיון נואש להשליט סדר בעולם שהתפרק, ומחזיר בהדרגה את האחריות אל כתפי המבוגרים. המטפל מציע מבט אלטרנטיבי למבט הפוגעני שהילד הפנים; הוא משקם את "שפת הרוך" ומחזיר לילד את הבעלות על גופו ועל רגשותיו. הילד מגלה מחדש כי צרכיו לקרבה היו לגיטימיים וטהורים, מוסרת מעליו זהות ה"פתיין" או "הילד הרע", ומתאפשר כינונו של עצמי המבוסס על ערך פנימי יציב.

שיקום המרחב הפוטנציאלי

מעבר לעדות ולפירוק האשמה, המרחב הטיפולי משמש כמעבדה לשיקום המרחב הפוטנציאלי (ויניקוט, 1995/1971) שחרב. המרחב הבטוח מאפשר לילד להתחיל להניח את הגנות הפיצול והדיסוציאציה לטובת גילוי מחדש של ספונטניות ומשחק. לאורך התהליך תשתחזר בהכרח הדינמיקה הטראומטית בתוך הקשר הטיפולי (enactment). על המטפל לזהות שחזורים אלו מבלי לפעול על פיהם (acting out), ובכך לייצר חוויה של קשר שאין בו ניצול או חדירה. בסופו של דבר, האינטגרציה בין חלקי העצמי המפוצלים היא שמאפשרת לילד להרגיש שוב, אולי לראשונה, "בבית" בתוך גופו ונפשו שלו.

הטיפול בהורה הלא מעורב: טראומה, בגידה וקריסת המרחב השלישי

במרחב הטיפולי העוסק בפגיעה מינית בתוך המשפחה קיימת לעיתים נטייה להתמקד באופן בלעדי בילד הנפגע – קורבן העבירה הישיר. ואולם הגישה המערכתית וההתייחסותית מלמדות כי פגיעה מצד דמות הורית מחוללת "פיצוץ" רב־מערכתי המערער את תפקידי ההורות כולם. הטיפול בילד בלבד, מבלי לתת מענה מקביל ועמוק להורה שנשאר, עלול להותיר את הילד "חשוף" בתוך בית שבו פונקציית המוגנות עדיין מפורקת.

לעבודה עם ההורה הלא מעורב יש חשיבות מכרעת לכינונו מחדש של "השלישי המגן" (Benjamin, 2004). רק הורה המסוגל להתבונן במציאות הקשה מבלי לקרוס לתוכה מאפשר לילד להניח את הגנות הדיסוציאציה ולמצוא עדות חיה בתוך ביתו.

ללא עיבוד מעמיק של חוויית הבגידה והאשמה של ההורה, המערכת המשפחתית עלולה להמשיך ולפעול מתוך מנגנוני הכחשה ופיצול המנציחים את הדינמיקה הטראומטית ומובילים לרה־ויקטימיזציה של הילד. הטיפול בהורה הוא אפוא המפתח להתמרת הבית מ"זירת סכנה" אילמת למרחב של אמת, שבו משתקם האמון הבסיסי בעולם המבוגרים.

במציאות זו, ההורה הלא מעורב אינו ניצב פסיבי אלא קורבן משני הלכוד בלב הסערה. מחיר ההכרה בפגיעה מצד בן הזוג כרוך באובדן רב־ממדי: התנפצות הזוגיות, קריסת הביטחון הבסיסי בבית וערעור עמוק של האמון בשיקול הדעת העצמי – בבחינת "איך לא ראיתי שהכנסתי את האויב לביתי". כדי לשרוד את קריסת ה"אני מאמין ההורי", המערכת המשפחתית מגייסת הגנות של פיצול ודיסוציאציה. אפשר לשרטט את תגובות ההורה על פני רצף קליני הנע בין הכחשה, דרך דיסוציאציה מבנית ועד לתיקוף.

1.     העמדה המכחישה: הגנה מפני התפרקות

במצבי קצה, ההכחשה היא כלי הישרדותי. ההורה ממאן לקבל את גרסת הילד והופך אותו בתוכו מ"קורבן" ל"תוקפן" המאיים לפרק את הבית. מול עמדה הורית כזו תידרש עבודה מול מנגנוני הגנה נוקשים, ובמקרים קיצוניים יהיה צורך בפנייה לערכאות משפטיות – כדי להפריד בין הילד ובין ההורה שמכחיש את הפגיעה ותומך בהורה הפוגע.

משפחת ד' הופנתה לטיפול במרכז לאחר שאחת הבנות סיפרה כי אביה פגע בה מינית, חשיפה שבעקבותיה התברר כי האב פגע בבנות נוספות במשפחה והוא נעצר. בשנתיים הראשונות לטיפול האם סירבה בתוקף לקבל את הדברים, ייחסה את העדויות ל"חוסר הבנה" ותמכה באב לאורך כל ההליך הפלילי. אף שהביאה את בנותיה לטיפול כפי שנדרשה, עמדתה נותרה נוקשה ומנוכרת, תוך הפניית כעס רב כלפי מסגרות הרווחה, וחוותה עצמה כקורבן של הנסיבות. גם לאחר הרשעת האב, המשיכה האם לקיים עימו קשר ולפעול לפי תכתיביו, בעוד הטיפול בבנות נותר טכני וקר. נוכח הסיכון הרגשי המתמשך והיעדר מעטפת מגינה, כמה מהבנות הוצאו מהבית. המפנה התחולל רק לאחר למעלה משנתיים של טיפול אינטנסיבי עם האם במרכז. בזכות ברית טיפולית סבלנית ויציבה הצליחה האם, לראשונה, להניח את ההגנה של "הזדהות עם התוקפן". במרחב הבטוח שנוצר פתחה את סיפור הפגיעה המינית שהיא חוותה בילדותה, ואת הדינמיקה מול בן זוגה. עיבוד הטראומה האישית בטיפול פרטני, בד בבד עם הטיפול ההורי, אִפשר לאם להתחזק ולהצליח, לראשונה, לתת תוקף לכאבן של בנותיה ולקבל בכאב את מציאות הפגיעה.

2. אמביוולנטיות ודיסוציאציה מבנית: המלכוד שבפיצול

במרכז הרצף הקליני נמצא מצב של דיסוציאציה מבנית, שבו ההורה הלא מעורב מפצל בין דמות בן הזוג האוהב ובין דמותו כפוגע. בעמדה מפוצלת זו, ההורה תומך פורמלית בילד, מרחיק את הפוגע ומקפיד על הגעת הילד לטיפול, אך באותה עת משמר בחשאי את הקשר הזוגי, מממן את הגנת הפוגע, או מחזיק בהאשמה סמויה כלפי הילד (דיוויס ופראולי, 2014/1994). עמדה זו משקפת את הקושי לעבד את עוצמת הבגידה מבלי להביא להתפרקות פנימית.

במשפחת ל' דיווחה הבת המתבגרת כי נפגעה על ידי אביה לאורך שנים. האם, שתיארה זוגיות חמה ותומכת, חוותה שבר עמוק, התעמתה עם האב ואף הגישה תלונה במשטרה (אשר לא הבשילה לכתב אישום בשל סירוב הנערה לשתף פעולה ולתת עדות). האב הורחק מהבית, ההורים בישרו על פרידה, אך לא סיפרו לשאר הילדים על נסיבות האירועים. לאורך התהליך החלו להיחשף סתירות חריפות בין הצהרות התמיכה הפורמליות של האם בבִתה ובין מעשיה בפועל: היא המשיכה לנהל זוגיות חשאית עם האב, סירבה לשתף את המשפחה המורחבת, קיימה עימו ועם שאר הילדים מפגשים מחוץ לבית, ואף אִפשרה לו לבקר בבית המשפחה בשעות שבהן הבת שהתה בחוץ. בטיפול ההורי ביטאה האם כעס כלפי האב, אך מיהרה לסלוח לו לאחר שהביע צער וחרטה. שיאו של הפיצול המבני התחולל כשבאחד המפגשים האם רמזה על "התנהגות פתיינית" מצד הילדה שהובילה לפגיעה, ואף התנתה את שיקום הבית בנכונותה של הבת לסלוח לאביה. הנערה נלכדה לחלוטין בתוך הפיצול האימהי, היא נעה בין אשמה הרסנית על פירוק המשפחה ודאגה לאב שהודר, ובין כעס כלפי שני הוריה. לבסוף, כדי לשמור על הקשר החיוני עם האם ולשרוד נפשית במציאות המפוצלת והבלתי אפשרית הזו, בחרה הנערה לפרוש מהטיפול לאחר שנה וחצי, בטרם הושלם תהליך העיבוד. הבחירה להניח בצד את עיבוד הטראומה ולשמר את הדיסוציאציה נדונה עימה סביב הפרידה, והובנה כהגנה הישרדותית והכרחית עבורה באותה העת. היא חזרה לטיפול ביוזמתה, שנים לאחר מכן, כאישה בוגרת.

3. ההורה המגן והעד המתקף: שיקום המעטפת בצל הקריסה

בקצה השני של הרצף נמצא ההורה המגן, הפועל באופן מיידי וחד־משמעי להרחקת הפוגע ולכינון מוגנות. עם זאת, הניסיון הקליני מלמד כי גם הורה זה חווה קריסה אונטולוגית חריפה. לא פעם הוא הופך ל"צל של עצמו", כבוי תחת נטל האשמה המשולב בטיפול התובעני בילד הפגוע.

משפחת ר' הופנתה לאחר שפגיעה מתמשכת של בן זוגה של האם בשלוש בנותיה נחשפה בהדרגה. תגובתה של האם הייתה חד־משמעית וחותכת: עימות מיידי ופנייה למשטרה, שהובילה למעצרו של הפוגע. האם הגיעה לטיפול כשבוע וחצי בלבד לאחר החשיפה, עוד בטרם הושלמה החקירה במשטרה, כשהיא כבויה, ממוטטת נפשית, ובהשפעת טיפול תרופתי הרגעתי.

ההתערבות הראשונית התמקדה בייצוב אקוטי ובבניית מערך תמיכה לארגון שגרה תפקודית. האם הייתה מוצפת אשמה וביקשה לבטל את צרכיה שלה לחלוטין מול טובת הבנות; היא נקרעה בין משאלתה להעתיק את מקום מגוריהם כדי להתרחק מהבית שכל חדר בו היווה טריגר, ובין רצון הבנות להישאר בסביבתן המוכרת ולקבל תמיכה מחבריהן. בחודשים הראשונים המרחב הביתי היה כאוטי והתאפיין בקשיי ויסות חריפים, בכי והתפרצויות זעם. תחת כובד המשקל הרגשי והסיוע המשפחתי המצומצם שעמד לרשותה, הלכה האם ו"דהתה" בעוד צורכי הבנות רק הלכו וגדלו. בשלב זה הבין הצוות הטיפולי כי ללא יצירת מרחב טיפולי מובחן עבור האם, פונקציית "השלישי המגן"[3] שלה – שפעלה בעוצמה ברגע החשיפה – תישחק עד דק תחת נטל האשמה וההורות הפצועה. בהתאם לכך, נבנה מערך מענים מפוצל: לצד טיפול פרטני לבנות, הדרכה הורית ועבודה משפחתית, ניתן לאם טיפול פרטני נפרד. מרחב זה נועד לאפשר לה לעבד את הטראומה המשנית שלה, הכוללת את כאב הבגידה הזוגית, העלבון והאובדן האישי, מתוך הבנה ששיקום המעטפת ההורית מחייב מתן מקום לסובייקטיביות הפגועה של האם עצמה.

סיכום הרצף: הדינמיקה שבין החזקה לקריסה

הטראומה המשנית של ההורה הלא מעורב, המלווה בכאב על חוויית הבגידה, הבדידות העמוקה והתנפצות ה"אני מאמין" ההורי, מהווה חומר בעירה פנימי המאיים על יציבות המערכת כולה. הטיפול בהורה חותר לעיבוד התחושות הללו, ומשמש גורם תמיכה המגן עליו מפני קריסה תחת נטל האשמה. בהיעדר החזקה ותמיכה קלינית מסיבית בהורה, עלולה להתרחש תנועה רגרסיבית על פני הרצף: הורה שהחל בעמדה מתקפת עלול, עקב עומס החרדה והיעדר מיכל, לסגת לעמדה הססנית המעלה סימני שאלה על נסיבות הפגיעה ועצם התרחשותה. תנועה זו, אם היא מתרחשת, משפיעה באופן דרמטי על הדינמיקה בין ההורה ובין הנפגע, ומחבלת בתהליך ההחלמה של הילד ושל המשפחה כולה.

הטיפול ההורי כמרחב לכינון מחדש של "השלישי"

העבודה הטיפולית עם ההורה הלא מעורב נעה על ציר כפול: משיקום התפקוד ההורי ועד לעיבוד המבנים התוך־נפשיים שקרסו. בלב התהליך עומדת ההכרה בטראומה המשנית של ההורה; מעבר לדאגה למוגנות הילד, על הטיפול לספק מקום בטוח לכאב הבגידה האישי, לעלבון הצורב ולבדידות הקיומית שנוצרה בתוך הבית פנימה. ללא עיבוד מעמיק של אובדנים אלו, האשמה הכבדה עלולה להפוך למנגנון של הרס עצמי או להפנייתה כלפי הילד הנפגע.

היעד הטיפולי המרכזי בטיפול ההורי הוא סיוע להורה לכונן מחדש את הפונקציה של השלישי – אותה יכולת רפלקטיבית להתבונן במציאות המכאיבה מבלי להתמזג איתה או להכחישה. דרך פונקציה זו, ההורה יכול לתת מילים ותוקף לחוויה, ובכך להתחיל במלאכת הבנייה: הקמת מרחב חדש של אמון ומוגנות מתוך הריסות ה"אלביתי", עבורו ועבור ילדו גם יחד .(Pearlman & Saakvitne, 1995)

סיכום: מן השבר האונטולוגי לכינונו של בית נפשי חדש

פגיעה מינית בתוך המשפחה על ידי דמות הורית מחוללת שבר אונטולוגי המפורר את יסודות הקיום: הבית הופך לזירת סכנה, הגוף הופך לזר, והקשר המזין הופך למקור של אימה. כפי שראינו, הילד וההורה הלא מעורב לכודים שניהם בתוך המציאות האלביתית, נאבקים במנגנוני פיצול ואשמה כדי לשרוד את קריסת המרחב המוגן.

המעשה הטיפולי מבקש לאחות את השבר במרחב המשפחתי באמצעות עבודה בו־זמנית עם ילד והורה. ראשיתו בביסוס תשתית של מוגנות הנשענת על ברית יציבה בין ההורה לגורמי הרווחה והטיפול. לאחר ביסוסה של תשתית זו תתאפשר העבודה הטיפולית עצמה. הטיפול בילד חותר לכינון מחדש של פונקציית העדות והתמרת "שפת התשוקה" החודרנית ל"שפת הרוך" המוגנת. בד בבד, הטיפול בהורה הלא מעורב מתמקד בעיבוד הטראומה המשנית ותחושת הבגידה האישית, תוך כדי סיוע בהחלמת "הפונקציה של השלישי". רק כאשר ההורה הופך לעד מתקף, המסוגל לשאת את כובד האמת מבלי להתפרק, יוכל הילד להרגיש בטוח דיו כדי להניח את הגנות הדיסוציאציה ולבנות מתוך ההריסות בית נפשי חדש – מקום המושתת על אמת, על נפרדות ועל אמון מחודש בעולם.