טיפול בהורים לאחר פגיעה מינית בין אחאים

פגיעה מינית בין אחאים מתרחשת בתוך הקשר תרבותי, חברתי, משפחתי ובין־דורי. כדי להבין את מורכבותה ואת החוויה ההורית, יש להתבונן במשפחה כבעלת מרחב נפשי משותף, מודע ולא מודע, המתקיים לאורך הדורות ומספק תחושת שייכות וביטחון החיונית להתפתחות ((Berenstein, 1989; Scharff & Scharff, 2011.

במרחב זה נעים רגשות, חרדות, קונפליקטים וטראומות עבר. בני המשפחה משליכים לתוכו חלקים מעצמם, מחזיקים אותם זה עבור זה ומפתחים מערך הגנות, כגון הכחשה או השלכה החוצה של זעם וכאב, שמטרתו לאפשר חיים (Morgan, 2019).

כאשר המרחב הנפשי המשפחתי מתפקד, מתקיימת תחושת מוגנות ומתאפשרת התפתחות בריאה. פגיעה מינית בין אחאים מערערת את ההגנות ואת החיבורים המוכרים. חרדה, בושה ותוקפנות צפות בלי יכולת לעבד אותן, והמשפחה כולה נכנסת למשבר. 

החשיפה של פגיעה מינית בין הילדים פוגשת את ההורים באופנים שונים. בחברה שבה האחריות ההורית נתפסת כערך עליון, הכולל חובה להגן פיזית ורגשית על הילדים, פגיעה מינית בין אחאים נחווית ככישלון מהותי בהורות.

ההורה מרגיש את ילדיו כחלק ממנו, ולכן הפגיעה המינית מערערת את תחושת הרציפות והשלמות בנפש ההורה. עולה תחושה של זרות, כאילו לפתע אינו מכיר את עצמו ואת משפחתו. האהבה לילד מאותגרת, ולפעמים מתעוררות תחושות של ניכור ואף גועל ודחייה כלפי הילדים. במאמץ להתמודד עם חוויה קשה זו, ההורה ישתמש לעיתים בהגנה שתתבטא באמירות כגון: הילד הזה היה תמיד בעייתי, הוא נפגע בעבר או נחשף לפורנוגרפיה ולכן פגע. במצב זה יש הורים המביאים את הילדים לטיפול, בציפייה שהמטפלים "יתקנו אותם". זו תגובת השלכה הגנתית המביעה את הטלטלה הנוראית, מבטאת כמיהה להשבת סדר העולם על כנו ובקשה להחזיר את המרחב הנפשי האישי והמשפחתי לאיזון.

המלכוד ההורי – בין הילד הנפגע לילד שפגע

היות שגם הילד שנפגע וגם הילד שפגע הם ילדיהם, ההורים נקלעים למלכוד נפשי עמוק. דרך ההזדהות עם הילד הנפגע, ההורה עשוי לחוות את עצמו כקורבן, ומנגד, דרך הקשר לילד הפוגע, הוא עלול לחוות את עצמו כתוקפן, כאשם וכאחראי – כאילו התוקפנות יצאה ממנו.

המלכוד מייצר אנרגיה שלעיתים מתבטאת בפעולה. בפגישות עם הורים עולה לא פעם תחושת קורבנות מול המערכת הנתפסת כפוגעת בהם, דורשת מהם דברים שאינם מסוגלים להם ומענישה אותם על לא עוול בכפם. מתוך אותה חוויה קורבנית עשויה להתעורר גם תוקפנות, המחפשת מוצא ועלולה להיות מופנית כלפי הגורמים המטפלים.

כל עמדה שההורה ינקוט עלולה להיחוות כבגידה בחלק מעצמו או מילדיו. הוקעת הילד שפגע – מתוך ניסיון להוציא מהמשפחה ומתוך עצמם את החלק "הרע" ולהישאר במקום הטוב והמגן – עלולה להפוך בפועל להתנהלות תוקפנית כלפיו והזנחת האחריות ההורית.

מנגד, המשך ליווי, קשר ותמיכה בתהליך הטיפולי־שיקומי של הילד שפגע עלולים לפגוע בהכרה בפגיעה ובהשלכותיה, מה שחשוב מאוד לתהליך הטיפול בילד שנפגע.

לעיתים הקונפליקט שאינו ניתן להחזקה בתוך נפש ההורה מתפצל בין שני ההורים. המתח מושלך אל היחסים, והם מאבדים את היכולת לתמוך זה בזה (מן־שלוי, 2016). כך עשויה להיווצר חלוקה – בין הורה המזדהה עם הילד שנפגע, מקפיד על מרחב מוגן עבורו ומוקיע את הפוגע, ובין הורה אחר המזדהה עם הילד שפגע, חושש למצבו הנפשי ומרגיש אחריות ללוותו בתהליך השיקום.

לכאורה נדרשת עמדה אינטגרטיבית: הכרה בחומרת הפגיעה, בצורך להגן על הילד שנפגע ולטפל בו, ובו בזמן יכולת לראות בילד שפגע ילד הזקוק לעזרה, לגבולות ולהורות. אלא שעמדה זו מורכבת מאוד. במקרים רבים צורכי הילדים מנוגדים, ומענה לאחד עלול להיחוות כהזנחה או ניכור כלפי האחר.

ההורים ניצבים לפני סוגיות קשות, והניסיון לתת מענה לשני הילדים נראה כעיוות על גבי עיוות, למשל – הורים המקיימים בחשאי קשר עם הילד שפגע ללא ידיעת הילד שנפגע.

יש מצבים שבהם נראה שהשילוב בין הצרכים מצליח, למשל – כאשר שני הילדים מביעים רצון בקשר ביניהם וחשובה להם תחושת שלמות המשפחה. אך לעיתים רצון זה נובע גם מאשמה של הילד שנפגע, החווה עצמו כמי שפגע במשפחה בעצם חשיפת הדברים, או כמי שאשם משום שלא עצר את הפגיעה.

הניסיון לאינטגרציה נתקל גם במתח בין הצורך לזכור ובין הצורך לשכוח. יש צורך לזכור את הפגיעה, להכיר בחומרתה ולדאוג שלא תישנה, אך גם לשכוח – כדי לאפשר חיים והתפתחות.

כאשר ההורים מנסים להחזיק בעת ובעונה אחת את צורכי שני הילדים, להרגיע את הבית ולחזור לשגרת חיים, הילד שנפגע עלול לחוש שהפגיעה נשכחה או איבדה ממשמעותה. מנגד, אם הפגיעה נוכחת כל העת דרך בדיקות, שאלות וזהירות מתמדת, המשפחה עלולה להישאר כלואה סביבה.

לפעמים הילד שנפגע אף חש שהשאלות מפנות אליו אחריות – כאילו עליו להחליט, להתריע או לקבוע את הגבולות – במקום שהאחריות תישאר בידי ההורים ובידי הילד שפגע.

מדובר בתהליכים מורכבים מאוד.

הפגיעה המינית מערערת את תחושת ההורה לגבי היותו הורה מיטיב. עלול להיווצר פיצול פנימי שבו, מצד אחד, נשמר הדימוי של ההורה הדואג, המזין והאוהב, ומהצד האחר עולה תחושה של הורה שכשל בשמירה ואחראי למעשהו של הילד שפגע. 

פיצול זה בא לידי ביטוי באמירות סותרות: איך יכול להיות שזה קרה? הרי הייתי שם, דיברתי, ליוויתי, ובה־בעת אשמה קשה: איך לא ראיתי, איך לא הבנתי את הסימנים. גם החוויה המפוצלת הזו יכולה להיות מושלכת אל היחסים בין ההורים דרך האשמות הדדיות או חלוקה לא מודעת מוסכמת – מי "ההורה הטוב" ומי "ההורה האשם". באופן הזה רגשות של תוקפנות, קורבנות ואשמה ממשיכים לקבל ביטוי ומקום גם לאחר גילוי הפגיעה. 

השאלה המייסרת "איך לא ראינו?" מבטאת לעיתים פער עמוק בין מה שנקלט בחושים ובין מה שהנפש יכלה לחשוב ולדעת. הורים מספרים בדיעבד שהיו סימנים, אך בזמן אמת לא יכלו לתת להם משמעות. המחשבה שילד אחד פוגע באחיו היא בלתי נסבלת ולכן לא נקלטת. זהו מעין מידע שנרשם בנפש אך נשלל ממנו פשר.

לעיתים הקושי הזה נמשך גם לאחר החשיפה. המידע המתגלה מובן כסקרנות מינית רגילה, משחק ילדים, אירוע חולף שכבר נשכח, או כהגזמה של הסביבה המייחסת לילדים מיניות של מבוגרים. עמדה זו יכולה להיות מובנת גם כניסיון נפשי להתמודד עם המלכוד ההורי, היא עשויה להיות משותפת לשני ההורים או להתפצל ביניהם.

קולות העבר עולים דרך הפגיעה המינית ודרכי ההתמודדות עימה

ההורים אינם רק המבוגרים האחראים על הילדים ומנהיגי המשפחה בפועל. הם גם נקודת החיבור המרכזית בין העבר, ההווה והעתיד בתוך המרחב הנפשי המשפחתי, המודע והלא מודע.

הם נושאים עימם – מדורות קודמים – קונפליקטים, טראומות, דפוסי קשר וציפיות, הממשיכים להשפיע בהווה. לעיתים חומרים שלא קיבלו עיבוד מוצאים את דרכם אל החיים המשפחתיים דרך האקלים הרגשי, היחסים, הגבולות והתגובות למשבר (Faimberg, 2005; Man Shalvi, 2017). פגיעה מינית בין אחאים עשויה לעיתים להיות ביטוי טרגי לחומרים משפחתיים שנותרו ללא עיבוד ומצאו את דרכם אל נפשם של הילדים.

אין בכך כדי להאשים הורים או לטעון שהם הגורם לפגיעה מינית בין אחאים. כמובן, לא כל משפחה הנושאת כאב או טראומה בין־דורית תתמודד עם פגיעה מסוג זה. עם זאת, ההווה המשפחתי מושפע תמיד גם מן העבר, ולעיתים ניתן לזהות זאת הן בתנאים שבתוכם מתפתחת הפגיעה והן באופן שבו המשפחה מגיבה על חשיפתה.

העברות בין־דוריות הן גם מקור נוסף לתחושות אשמה אצל הורים. המרחב הנפשי המשפחתי נתון לא פעם במתח בין ניסיון להדחיק ולהכחיש את קולות העבר ובין דחיפתם לשוב ולעלות כדי למצוא הכרה, משמעות ותיקון.

תפקוד הורי בעין הסערה

עם חשיפת הפגיעה נכנסים לתמונה גורמים שונים, ובהם מערכת הרווחה והחוק. הורים רבים חווים זאת כחודרנות וכאיום, לצד תחושת חוסר מסוגלות, כעס, ייאוש ופחד. השגרה המשפחתית נקטעת ומוחלפת ב"תוכנית מוגנות" שעליהם לשמור ולקיים.

משימות מסוימות כרוכות בחשיפה, והן עלולות לעורר בושה רבה. למשל, איסור על הילד שפגע לשמור (לעשות בייביסיטר) על בני דודים צעירים ממנו, שיתוף המסגרת החינוכית, ולעיתים אף הרחקת הילד מן הבית. מצב זה מחייב התארגנות מורכבת תחת מתח מתמיד – בין כעס לדאגה ואשמה, בין הרצון לשמור על פרטיות ובין הצורך בחשיפה.

תוכנית המוגנות נוכחת בבית כל העת ומהווה תזכורת כואבת לפגיעה. סדרים משפחתיים בסיסיים משתנים: חלוקת החדרים, מי רשאי לשמור על הילדים הקטנים ומה מותר או אסור לילד שפגע. עולה גם דילמה קשה בשאלה מה לומר לשאר האחים. יש צורך לפרוץ את איי הסודות המאפשרים פגיעה ולברר אם אחרים נפגעו, אך עולה גם חשש מערעור הקשרים בין האחים ומחשיפת ילדים צעירים למידע שאינו מותאם לגילם. הילדים שלא היו מעורבים בפגיעה חשים אף הם שהבית מתערער, ולהורים לא פשוט לראות זאת ולתת מענה.

ההורים נתונים במצב רגשי מעורער, ובו בזמן נדרשים לקבל עליהם אחריות, להנהיג את המשפחה ולנהל את המשבר כלפי פנים וכלפי חוץ. הבושה והאשמה יוצרות בדידות רבה, המעמיקה על רקע משבר אמון המופנה פנימה והחוצה. אם אינם יכולים לסמוך על עצמם, ואם אינם יכולים לסמוך עוד על ילדיהם – כיצד יוכלו לסמוך על הרשויות, על החברה, על המשפחה המורחבת או על חברים?

מערכי התמיכה הרגילים של המשפחה משתבשים. הורים רבים בוחרים שלא לספר לסבים, לדודים או לקרובים אחרים, מתוך בושה, מתוך חשש שיוקיעו את הילד שפגע או מתוך רצון שלא לצער את סבא וסבתא. כך הופכת המשפחה לעיתים לסיר לחץ מבודד שבו, במקום תחושת הקלה לאחר פתיחת הסוד, נוצרים עוד ועוד סודות חדשים.

טיפול בהורים

הטיפול המבוסס על הבנות של פסיכואנליזה זוגית־משפחתית (Scharff & Scharff, 2019; Vorchheimer, 2019) מתבונן בפגיעה המינית כחלק מהדינמיקה המשפחתית שמושפעת ממנה ומשפיעה עליה. הפגיעה אינה רק אירוע משברי, אלא גם פתח לעבודה טיפולית. דרך השבר במעטפת הנפשית המשפחתית עולים חומרים מודעים ולא־מודעים, וניתן להתחיל לזהותם, לתת להם מילים ומשמעות, וכך לאפשר מענה טיפולי עמוק ורחב.

עם חשיפת הפגיעה עולים צרכים שונים של בני המשפחה. בשלב הראשון ניתן לרוב טיפול פרטני לכל אחד מהילדים – הן לנפגע והן לפוגע – ובד בבד מתקיימות פגישות עם ההורים כזוג, ולעיתים גם טיפול פרטני להורים. למרות הפיצול, מדובר בתהליך אחד השואף לאינטגרציה דרך הקשר בין המטפלים והחשיבה המשותפת שלהם.

בשל הפיצולים המאפיינים מצבים אלה, יש חשיבות מיוחדת לקשר בין המטפלים ולהתבוננות ברגשות ובתהליכים המתעוררים ביניהם, כחומר המשקף את הדינמיקה המשפחתית.

הטיפול מתחיל מהמקום שבו כל אחד מבני המשפחה נמצא. ההורים מקבלים רשות לבטא גם רגשות קשים ו"לא ראויים" – זעם על הילד שנפגע, ש"פוצץ את הבועה", רחמים עמוקים על הילד שפגע, האשמות הדדיות, כעס וחוסר אונים. המטפל מחזיק את המורכבות הזו, מקשיב לא רק למה שנאמר במפורש אלא גם למה שמופיע ביחסים, ומנסה יחד עם ההורים לזהות את הקונפליקטים וההגנות המשפחתיות בהווה – ככאלה הקשורים גם לקולות מן העבר.

באופן זה מתאפשר להורים להתמקם מחדש כזוג, לשקם את תחושת ההורות שלהם, ולאפשר לפרטים, לזוג ולמשפחה כולה ליצור חיבורים מחודשים במרחב מאורגן ומיטיב יותר.

כלי נוסף בתהליך הוא פגישות משפחתיות – מלאות או חלקיות – המתקיימות בהתאם להתקדמות ולצרכים המשתנים של בני המשפחה.

המקרה של סיגל (מבוסס על מקרה אמיתי)

סיגל, אם לשני ילדים, גדלה בבית שבו הושם דגש על לימודים, עבודה ועצמאות. בבית הוריה, אם רצתה לאכול הכינה לעצמה, וכאשר בכתה נשלחה לחדרה "לאסוף כוחות". הוריה ראו בכך "פיתוח עצמאות". היא הייתה תלמידה מצטיינת וחרוצה, אך חוותה תחושת קטנות ובדידות.

בבגרותה נישאה לאביב, שבקשר איתו ראתה אפשרות לחיות ויצירתיות מול חוויית הדיכאון שליוותה אותה. בד בבד היא פיתחה קריירה שהתאימה לערכים שעליהם גדלה. לאביב היה סטודיו בבית והוא היה נוכח בבית עם הילדים, וסיגל חשה שהיא מעניקה להם את מה שהיא לא קיבלה.

לאחר כשמונה שנות נישואין התברר כי אביב משתמש בסמים, מתקשה לתפקד ומזניח את הילדים. הם התגרשו, הוא נעלם מחייהם, וסיגל נותרה לגדל את הילדים לבדה.

סיגל פנתה לטיפול לאחר שנחשפה פגיעה מינית שביצע בנה דוד (13) בבִתה מיכל (9). לאחר הערכת סיכון וצרכים הוחלט כי בשלב הראשון דוד יישאר בבית תחת השגחה אינטנסיבית, לצד טיפול פרטני לשני הילדים ולסיגל.

בתחילת הטיפול הייתה סיגל עסוקה בעיקר בהישרדות: לפרנס, להחזיק את תוכנית המוגנות ולנהל את הבית לבדה. בהיעדר תמיכה, התקשתה להיות נוכחת בבית ברציפות. דוד איים בהתאבדות והיא דאגה לו מאוד. בה־בעת כעסה על מיכל שלא עצרה את הפגיעה, ואמרה לה: "ילדה בת תשע כבר מבינה שזה אסור והיית צריכה לספר". דבריה ביטאו פיצול הנובע מהקושי לשאת את מורכבות המצב.

כעבור זמן קצר מתחילת הטיפול עלה חשד שדוד פגע בילדה של השכנים והוחלט, בשיתוף כל המטפלים, כי אין מנוס אלא להוציאו מהבית. סיגל חוותה ייאוש וכאב, זעם כלפי דוד ותחושה שהוא פגע גם בה. היא נזכרה בכך שהגרוש שלה היה צופה בפורנוגרפיה והתמלאה חרדה מפני המחשבה שאולי הוא פגע בילדים.

עם התקדמות הטיפול התאפשרה התבוננות עמוקה יותר. ככל שעלו זיכרונות מילדותה שלה – בדידות, היעדר מקום לרגשות וציפייה שתסתדר לבד – היא החלה להבין את בחירתה באביב כבן זוג ואף זיהתה את הדרך שבה מציאות ילדותה השתחזרה בחיי ילדיה.

היא נזכרה כי לאחר הפרידה נהגה לומר לדוד שהוא "הגבר בבית", וציפתה ממנו לתמוך בה ולדאוג לאחותו. היא החלה לראות כיצד הטילה עליו תפקידים שאינם מותאמים לגילו.

בתוך התהליך עלו גם רגשות מורכבים כלפי מיכל, ובהם קנאה וכאב. סיגל הבינה כי הזעם כלפי בִּתה קשור גם לחוויות עבר, למשל כאשר מיכל התגעגעה לאביה ודחתה אותה. היא החלה לזהות כיצד השליכה על מיכל חלקים מילדותה שלה, ותבעה ממנה להסתדר בעצמה.

ככל שהתהליך התקדם יכלה סיגל לראות את הדינמיקה המשפחתית – הן במשפחה שממנה באה והן במשפחה שיצרה. מתוך כך התפתחה יכולתה לחוש חמלה כלפי שני ילדיה. הפגיעה המינית נותרה מעשה איום ונורא, אך נתפסה גם כביטוי לתוקפנות שהועברה במשפחה לצד חיפוש חיים וקשר.

בהדרגה נעו הזעם והייאוש לעבר תחושת אחריות ויכולת. סיגל למדה כי "עצמאות" יכולה לכלול גם בקשת עזרה. לראשונה נוצר קשר קרוב ומשמעותי עם שני ילדיה, והיא יכלה ללוות כל אחד מהם בתהליך ההחלמה.

לסיום, פגיעה מינית בין אחאים מציבה את ההורים בהתמודדות עם סכנת קריסה של המרחב הנפשי המשפחתי – שהוא הבסיס המוכר, שבתוכו התנהלו עד כה. הם מוצאים את עצמם במציאות מאתגרת, שבה כל דרך שיבחרו יש בה סכנת שמיטה והזנחה של מי מילדיהם. בתוך חוויית חוסר אונים, זרות פנימית, אשמה והאשמה, הם נדרשים להמשיך לתפקד כהורים. מתוך מצוקה קשה זו הם משתמשים בהגנות שונות, שלעיתים אינן יעילות לתהליך ההחלמה ואף מחמירות את המצב. סיפורה של סיגל מדגים כיצד פגיעה מינית בין אחאים מציבה את ההורה בקושי בלתי נסבל, הן ברמת המציאות הקונקרטית והן ברמה הנפשית. היא מנסה להתמודד באמצעות כלים נפשיים כמו פיצול ומוצאת את עצמה מאשימה ודוחה את הבת שנפגעה ותומכת בבן שפגע – באופן שלא מאפשר מוגנות ותחילת שיקום. התעמקות במרחב הנפשי המשפחתי, שבו פועלים יחד חומרים מודעים ולא מודעים, מאפשרת לה תנועה מפיצול, אשמה ובדידות לעבר חמלה ואחריות, וכך היא מצליחה לפתח בתוכה עמדה הורית חדשה ומחזיקה יותר – כלפי עצמה וכלפי ילדיה. טיפול אמפתי, המכיר במצוקה ומבוסס על הבנה פסיכואנליטית זוגית־משפחתית, יכול לתת מענה לצורכי ההורים והמשפחה בתקופה קשה זו. הקשבה לקונפליקטים ולטראומות עבר, שעולים בתוך המשבר ועתה, אולי לראשונה, מקבלים מקום ומשמעות, מאפשרת ארגון חדש של המרחב הנפשי המשפחתי ותקווה אמיתית להמשך חיים טובים יותר.