לעסוק בתיקון השבר

לשיטה ארבע הנחות יסוד מרכזיות (SAMHSA, 2014):

• הכרה בהשפעה הרחבה של טראומה ובאפשרויות ההחלמה
• זיהוי סימנים וסימפטומים של טראומה בקרב ילדים, הורים, משפחות ואנשי צוות
• שילוב ידע על טראומה במדיניות, בנהלים ובפרקטיקות מקצועיות
• נקיטת צעדים למניעת טראומה חוזרת (retraumatization)

חשיבות נוכחותם של הורים בחייהם של ילדים בגיל הרך נובעת מתלותם הרבה של ילדים בהוריהם לצורך הגנה, ויסות והישרדות בשלבי חייהם הראשונים. לפיכך חיוני שילדים צעירים עם היסטוריה של טראומה יחוו את הוריהם כזמינים ומגינים, כדי לפתח תחושת ביטחון נפשי ופיזי. במקרים רבים ההורה עצמו חווה אירועים טראומטיים – לעיתים יחד עם ילדו – והטראומה הנוכחית עשויה לעורר זיכרונות של חוויות טראומטיות מוקדמות. משום כך אי אפשר לטפל בילד עם היסטוריה של טראומה מבלי להתייחס להשפעתה על ההורה ועל ההורות. הורות המושפעת מחוויות ילדות תוארה במונחים של "רוחות רפאים בחדר הילדים" (Frieberg et al., 1975) ו"מלאכים בחדר הילדים" (Lieberman et al., 2005).

כל זה מדגיש כי מצבם הנפשי והרגשי של ההורים, לצד תחושת המסוגלות העצמית שלהם, הם גורמים מרכזיים ביכולתם לסייע לילד להתמודד עם הטראומה. לכן יש חשיבות למיקוד הטיפול, הן בילד והן בהורה, באופן מאוזן ומותאם לנסיבות החיים (Fredrickson, 2019; Lieberman & Van Horn, 2011; Miller Itay & Turliuc, 2024).

מאמר זה עוסק בטיפול בהורים ובהורות בגישת TIC. לצורך המחקר נערכו ראיונות עומק עם 15 הורים (בעיקר אימהות), ובהם נשאלו על  השפעת הטיפול על ילדם ועל השיפור בכשירותם ההורית עם סיום טיפול דיאדי במסגרות של שירותי הרווחה בישראל. מרבית ההתערבויות התבססו על המודלים CPP (Child–Parent Psychotherapy) ו־TIC. המטפלים הוכשרו לטיפול בגישות אלה על ידי מכון חרוב או משרד הרווחה והביטחון החברתי.

המאמר מציג את תפיסות ההורים לגבי השפעת הטיפול על ההורות ועל הקשר עם ילדיהם, ומתמקד בהיבטים של גישת TIC שנחוו כמועילים. ממצאים אלה מודגמים באמצעות ציטוטים מראיונות העומק.

שיפור בהורות בטיפול מודע־טראומה  (TIC)והתקשרות

התמה של שיפור בהורות באה לידי ביטוי בראיונות בהיבטים של כשירות ומיומנויות הוריות, תפקוד הורי אפקטיבי, ביטחון אישי ומוגנות, ביטחון הורי ושביעות רצון מההורות.

בראיונות תיארו הורים רבים שיפור במיומנויות ההוריות, ורובם הדגישו את תהליך הלמידה שחוו במהלך הטיפול, המאופיין ברכישת ידע רלוונטי להורות לילדים עם היסטוריה של טראומה ובהתפתחות מודעות והבנה עמוקה יותר של צורכי ילדיהם. הלמידה כללה פיתוח שפה תואמת גיל ושיח רגשי עם הילדים, לצד מודעות גוברת לחשיבות הנוכחות ההורית ולהקשבה לצורכי הילד.

הורים תיארו תחילה את קשייהם ואת השלכות הטראומה על ילדיהם. השלכות אלו באו לידי ביטוי בסימפטומים כגון ירידה בוויסות עצמי, התפרצויות כעס והתרסה, התנגדות לביצוע פעולות יומיומיות, חרדת נטישה ורגרסיה. במסגרת הטיפול שיתפו המשתתפים בהתפתחות יכולותיהם כהורים וביכולת לפרש את התנהגות ילדיהם בהקשר רחב יותר. עלתה ההבנה כי בגיל הרך נדרש מן ההורה "לקרוא" את התנהגות הילד ולא להסתמך רק על שדר מילולי. למדתי הרבה, לא ידעתי איך להתייחס לתגובות של ילדים… לא ידעתי איך זה להיות רק איתם ובשבילם. היום אני רואה את הילדים אחרת ומחפש בבית מתי קשה לילד לספר מה קרה… שקשה לו להביע את הרגשות שלו. (אבי)  

מן הראיונות עלה כי ההורים הבינו עד כמה תגובותיהם להתנהגות הילדים משפיעות עליהם מבחינה רגשית והתנהגותית, ורכשו כלים לקידום תגובות הוריות מותאמות. היו הורים שתיארו את יכולתם לפתח הבנה עמוקה יותר של התנהגות ילדיהם, להכיל את רגשותיהם ולסייע להם בוויסות רגשי. בתוך כך הודגשה חשיבות המגע והקשר הפיזי כגורם משמעותי ל"ויסות בשניים" ולחיזוק הקשר בין ההורה לילד. …הטיפול היה לי עוגן… למרות הקושי שעברתי ולמרות שקשה לי לחבק אותם, אני עושה את זה, כי זה חשוב. (אפרת)

ביטוי נוסף לאפקטיביות ההורית עלה ביכולתם של ההורים להציב גבולות מותאמים לגיל ולסיטואציה, ובכך לחזק את סמכותם ההורית ואת תחושת הביטחון של הילדים. ההבנה לנפש של הילד, יחד עם הצבת גבולות. לדעת מה המקום שלנו ולא להיגרר אחרי הרגשות. אנחנו צריכים לשמור על הילדים ולתת להם את המענה עם המקום הבטוח. עם כל מה שהם עברו הם צריכים בית יציב. (נעמה)

חוסר הביטחון בהורות ושיפורו הופיעו בראיונות כמרכיב מרכזי בתהליך הטיפולי, כאשר היו הורים שתיארו את הטראומה כגורם השבר בהורות. הורים שיתפו בצורך בתמיכת המטפל כדי לזהות את צורכיהם ואת מקורות הכוח להתמודדות, ולשקם את ביטחונם בעצמם ובהורות שלהם. הם תיארו את המטפלים כדמויות שהיוו עבורם מודל הורי, והליווי הצמוד של המטפל במהלך הטיפול תרם להתפתחות תחושת מסוגלות הורית וליכולת תפקוד עצמאית לאחר סיום הטיפול. זמן רב לאחר סיום הטיפול חלמתי חלום. החזקתי קנקן זכוכית והוא התנפץ. המטפלת התכופפה לאסוף את השברים… אמרתי לה: עכשיו אני יכולה לחבר את השברים בעצמי. (שרה)

המרואיינים הביעו שביעות רצון ממאפייני ההורות שלהם בעקבות השינויים שחוו במהלך הטיפול ולאחריו. תחושת ההצלחה תוארה כהצלחה כפולה – הן בתפקידם כהורים והן בשיפור יכולתם של ילדיהם להסתמך עליהם. דרכי היה שינוי. הייתי אחרת כלפיו אחרי הטיפול. הוא קיבל אימא שמחה יותר, הקשר נהיה חזק יותר. הוא השיג את זה דרכי ולא דרך המטפלת… קיבלתי משוב מאחת הבנות, שחזרתי להיות אימא 'רגילה'. (יפית)

היו הורים שתיארו התמודדות עם רגשות בושה ואשמה על כך שלא הצליחו למנוע את הטראומה או להגן על ילדיהם, או שלא הגיבו באופן מיטבי לאחריה. רגשות אלו פגעו בתחושת האמון של ילדיהם בהם כהורים. עם זאת, הם סיפרו כיצד הצליחו במהלך הטיפול 'לשים בצד' רגשות אלו ולחזק את תפקידם ההורי. אחת המתנות שקיבלתי היא היכולת להיות דמות חזקה בחיים שלהם. יש לי הרבה רגשות אשמה, אבל אני מצליחה לשים אותם בצד ולהיות חזקה לילדים… הטיפול היה חוויה מכוננת בחיים. הילדים גדלים ומתפתחים טוב מכל מה שלמדנו בטיפול הזה. (רוני)

הורים סיפרו על שביעות רצונם מהשינויים שחלו בקשר עם ילדיהם ובתגובותיהם לסימפטומים רגשיים והתנהגותיים המופיעים בבית ובמסגרת החינוכית. הם תיארו יכולת טובה יותר לזהות אותות מצוקה ולהגיב אליהם באופן מותאם. למדנו איך לקרוא אותה. קיבלנו הרבה כלים. להבין מה עומד מאחורי כל מיני אותות מצוקה. אם היא מאבדת עשתונות לא לכעוס עליה… להבין מה המקור הרגשי ועל מה צריך לעבוד איתה בשביל שזה יהיה בסדר. (אלה)

נושא הביטחון האישי עלה לעיתים קרובות, כאשר חלק מן ההורים שיתפו בחרדות ובפחדים הנוגעים לילדיהם ולעצמם, וכן בצורך בהבטחת מוגנות אישית ומשפחתית. פחדתי מאוד… כתוצאה מהטיפול הפסקתי 'למות' פנימית כאימא והייתי פנויה יותר לילדים. הם הרגישו שיש להם אימא שהם יכולים לסמוך עליה. קיבלתי כלים וכוח שלא היו לי קודם לכן. (אפרת)

כל ההורים סיפרו כי התחזקה תחושת הביטחון של הילד בהם כהורה וכדמות מגינה, מה שתרם לשיפור תחושת הביטחון העצמי של הילדים ולביטוי לכך בחיי היום־יום. היו הורים שהתייחסו גם למשמעות הרחבה יותר של ההורות לאחר הטיפול, אשר העניקה להם תחושת עניין בחיים, הנאה והגשמה אישית. ההורים תיארו גם שיפור של ממש במערכות היחסים עם ילדיהם והביעו שביעות רצון מהשגת תקשורת טובה יותר, המאופיינת בקשרים קרובים, פתוחים והדדיים. לדבריהם, תקשורת זו יצרה הזדמנויות רבות יותר לשיח רגשי, להבעת חום וקרבה ולחיזוק תחושת האהבה והביטחון של הילדים במסגרת יחסי הורה–ילד.

תפיסת ההורים, כפי שעולה מהראיונות, היא שהקשרים הטיפוליים עם המטפלים ועמדותיהם כלפיהם הפכו למשמעותיים ביותר בתהליך הטיפולי וגרמו להעמקת שיתוף הפעולה מצידם. ההורים תיארו את הדאגה והתמיכה של המטפלים לאורך כל שלבי הטיפול, ואת תחושת התקווה וההעצמה שנוצרה בעקבות האמון ביכולותיהם ובכוחותיהם ההוריים להתמודד בהצלחה עם אתגרי ההורות לילדים בגיל הרך שחוו טראומה. בטיפול הצליחו ההורים לייצר חוויה מתקנת להורות שנשברה. בסיוע המטפל אוחו השברים במרכיבים של ידע, ביטחון, כלים ומיומנויות הוריות, המשמשים משאבי העצמה וחוסן עבורם ועבור ילדיהם. 

היבטים של גישת TIC שנמצאו מועילים בטיפול בילדים בגיל הרך

תמה מרכזית נוספת שעלתה בראיונות ההורים היא האפקטיביות של הטיפול בגישת ,TIC שפורטה בראיונות בהיבטים של דיבור ישיר על טראומה, טיפול בהורות, שימוש בכלים השלכתיים יצירתיים משחקיים, שיתוף פעולה ואמון.

היו הורים שחששו כי דיבור על טראומה יקבע את הזיכרון הטראומטי וכי הבנה עמוקה של ילדים לגבי מה שקרה להם עלולה לפגוע בהם. הם סברו כי ייתכן שילדים ישכחו את האירוע אם לא ידברו עליו, בשל גילם הצעיר. בתגובה לכך הסבירו המטפלים כי כדי לטפל בטראומה, בהשלכותיה ובסימפטומים הנלווים אליה, יש צורך לעסוק בה באופן ישיר. מן הראיונות עלה כי עיבוד הנרטיב של הטראומה היה מרכיב משמעותי בתהליך הטיפולי עבור ההורים. הם תיארו תהליך שבו השתכנעו כי יצירת נרטיב לטראומה חיונית להתמודדות ולהחלמה של ילדיהם. רוב ההורים ציינו כי קיבלו סיוע במציאת דרך לתווך לילדיהם את אשר אירע להם באופן מותאם לגילם, וכי יצירת הנרטיב הפכה לכלי שנשאר עימם גם לאחר סיום הטיפול. היו הורים שסיפרו כי למדו במהלך הטיפול לזהות "שערים" או "פתחי כניסה" לשיח על טראומה, הן במסגרת הטיפול והן בבית. לדבריהם, יצירת הנרטיב סייעה להביא סדר ובהירות לחיי ילדיהם – להבין מה קרה, למי, עם מי והיכן – ובכך תרמה לבניית סיפור החיים של הילד ולהפחתת תופעות של הסתרה, רגשות אשמה, חוסר ודאות וחוסר אונים.

מן הראיונות עלה כי מרכיב משמעותי נוסף בטיפול, עבור ילדים והורים כאחד, היה פסיכואדיוקציה (psychoeducation). באמצעות הסברים פסיכולוגיים וחינוכיים קיבלו הילדים מידע על מה שקרה להם, באופן מותאם לגילם ולהתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית. פסיכואדיוקציה שימשה כלי מרכזי אף בהקשר של הטיפול בהורות, כאשר המטפל השתמש במונחים מעולם הידע ההתפתחותי ובהקשרים פסיכולוגיים כדי להסביר את חוויות הילדים ואת דרכי ההתמודדות עימן. זה היה חשוב בעבר וזה חשוב עכשיו – להיות מסוגלים לדבר על דברים. פחדתי לדבר על דברים. לא ידעתי מה מותר ומה אסור. המתעלל היה אביהם, ופחדתי שאולי זה עלול להיחשב כהסתה נגדו… הרגע שבו המטפלת שיקפה את החוויה נתן לי את היכולת להיות איתם בחוויה ובקושי. היכולת לדבר על הטראומה מגיעה מחדר הטיפולים. (שרה)

הורים תיארו את הטראומה כחוויה הפוגעת בהורות, חותרת תחת ביטחונם כהורים, פוגעת ביכולתם של הילדים לבטוח בהם, ובקשר בין הורה לילד. הם הבינו כי בשל גיל ילדיהם, טיפול אינו אפקטיבי ללא התייחסות להורות ולהתקשרות. מן הראיונות עלה כי ההורים קיבלו תשומת לב, הכלה וליווי רגשי לצד הדרכה מעשית כיצד לסייע לילדיהם במצבים הדורשים התערבות הורית.

רוב המרואיינים השתתפו בטיפול דיאדי עם ילדיהם, ולכן נוכחותם בחדר הטיפול הביאה את ההורות אל תוך המפגש הטיפולי עצמו. הייתה לנו בעיה קשה ולא ידענו איך להתמודד עם הפחד של הילד מטיפולים רפואיים. קיבלנו הדרכה, והילד יכול עכשיו לקבל טיפול ברוגע. הביטחון שלנו באיך לעזור לו חזר. זה עזר לנו מאוד שעברנו את הטיפול יחד איתו. (תמי)

הורים תיארו את הנוכחות ההורית בחדר הטיפול לצד הילד כחלק משמעותי והכרחי בתהליך הטיפולי. רובם ייחסו את השיפורים במצב ילדיהם לתהליכים שהמטפל יזם יחד עימם, בד בבד עם שמירה על תפקידם המרכזי כדמויות התקשרות. נוכחותו וזמינותו של המטפל תרמו לחיזוק תחושת הביטחון שלהם כהורים. במפגשים שנערכו ללא הילדים סיפרו ההורים כיצד יכלו לשוחח בגלוי על רגשותיהם ועל קשייהם ההוריים. פעלתי מהישרדות… היו לי הרבה התפרצויות כעס חזקות. למדתי לעזוב את המקום של התפקוד הטכני ולתת מקום לאהבה אליה. הטיפול היה גם בי. רציתי ליצור קשר אמיתי עם הבת שלי. (אביגיל)

כאשר הטראומה התרחשה בתוך המשפחה, הדגישו ההורים את חשיבות האפשרות לדבר בגילוי לב על קשייהם כשורדי טראומה ועל האתגר להמשיך ולהעניק לילדיהם מענה לצורכיהם. הורים רבים תיארו את זמן הטיפול כאינטראקציה חיובית וכזמן איכות עם ילדיהם, אשר סיפק הזדמנויות לחוויות משחקיות משותפות ומיטיבות. בטיפול היו זמנים של תקשורת נורמלית עם הילד, כמו צחוק וכדומה, זה לא היה דבר מובן מאליו באותה התקופה. חדר הטיפול נתן לי אי של שפיות. איך ילד רגיל אמור לחיות, לצייר, לשחק. (רוני)

מן הראיונות עלה כי המפגשים הטיפוליים כללו אמצעים יצירתיים מותאמים לגיל וכלים השלכתיים, כגון ציור, משחק וצעצועים, שאפשרו לילדים לבטא את חוויותיהם ואת עולמם הפנימי. היו ילדים שהשתמשו במשחק כדי לבטא באופן סימבולי את הטראומה שחוו. החוויה המשחקית והשהות בעולם הדמיון אפשרו להם לחשוף רגשות ולפתח דרכי התמודדות. הציור במפגש הראשון היה של ילדה הנמצאת בחוף הים והיא טובעת… בטיפול, המשחק היה דומיננטי מאוד. היא הציגה את הטראומה שלה בצורה מפורטת ומזעזעת. בדיוק את מה שהיא חוותה, הכול בלי מילים… (שרה)

רוב ההורים הדגישו כי הבסיס ליצירת קשר טיפולי הוא שיתוף פעולה הדדי ואמון בין הורה, ילד ומטפל. קשרים חיוביים שנוצרו בין ילדיהם למטפל הגבירו את שיתוף הפעולה ואת האמון שלהם בתהליך הטיפולי וביכולתם לחולל שינוי. הורים בטיפול דיאדי תיארו את יכולתו של המטפל להחזיק בו־זמנית שני מוקדי קשב – לילד ולהורה, וליצור אווירה המאפשרת אינטראקציה מיטיבה ושיתוף פעולה. הורים תיארו את המטפלים במונחים של הערכה, כבוד, הכלה, קשב, אמפתיה ותמיכה. בעיניהם, שיתוף פעולה וחיזוק הביטחון ההורי היו מרכיבים מרכזיים בהצלחת הטיפול בילדיהם.

סיכום

מחקר זה עוסק בסיפורי הצלחה בעקבות טיפול מודע־טראומה. הממצאים מצביעים על חמישה רכיבים מרכזיים בטיפול שנחוו על ידי ההורים כמשמעותיים במיוחד: טיפול בהורות, בניית הנרטיב של הטראומה, פסיכואדיוקציה, משחקיות וחוויות הוריות מיטיבות, ושיתוף פעולה ואמון. רכיבים אלה משקפים את עקרונות גישת ה־ TICומשתלבים היטב עם התערבויות מבוססות התקשרות בגיל הרך.

מן הראיונות עולה כי התמקדות בהורה היא מרכיב מכריע בתהליך הטיפולי. הטיפול תרם לחיזוק תחושת הביטחון והמסוגלות ההורית, לשיפור התגובות ההוריות ולהעמקת הקשר בין הורה לילד.

שינויים אלו אינם רק תוצאה של התערבות טיפולית, אלא הם מהווים מנגנון מרכזי בהתאוששות הילד מהטראומה ובהחזרתו למסלול התפתחות תקין.

בניית נרטיב משותף של הטראומה, לצד פסיכואדיוקציה מותאמת, אפשרו להורים ולילדים להבין את החוויה הטראומטית, לתת לה משמעות ולהתמודד עימה באופן יעיל יותר. בד בבד השימוש במשחקיות ובאינטראקציות חיוביות יצר מרחב בטוח לעיבוד רגשי, לחיזוק תחושת הביטחון והקשר ולחוויות מיטיבות ומזינות הורה–ילד. 

לב התהליך הטיפולי, כפי שעולה מתפיסת ההורים, הוא הקשר – קשר טיפולי מבוסס אמון, הכלה ושיתוף פעולה, אשר מהווה בסיס להתרחשות השינוי. קשר זה לא רק תומך בילד, אלא גם מחזק את ההורה ומאפשר לו לשוב ולתפוס את עצמו כדמות מגינה, יציבה ומשמעותית עבור ילדו.

בסופו של דבר, הממצאים מדגישים כי טיפול בילדים צעירים שנחשפו לטראומה אינו יכול להתמקד בילד בלבד. כאשר ההורה מקבל מקום מרכזי בתהליך, מתאפשרת לא רק הפחתה של סימפטומים, אלא גם יצירת חוויה מתקנת להורות עצמה – חוויה המהווה מקור לחוסן.