מפגש מחקרי – מדור מה חדש
הזכות להישמע: קולם של ילדים בהקשר של התעללות והזנחה
אביה ארליך, רעות שפיגלמן וחניתה קושר*
ינואר 2026
הקדמה
זכות הילד להשתתפות, המעוגנת בסעיף 12 לאמנה הבין־לאומית בדבר זכויות הילד, קובעת כי לכל ילד יש הזכות להביע את דעותיו, מחשבותיו ורגשותיו בכל עניין הנוגע לו, וכי יש לתת לעמדותיו משקל ראוי בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לחייו. למרות חשיבותה של זכות זו לרווחתו של הילד, היא כמעט שאינה מיושמת בכל הנוגע לילדים נפגעי התעללות והזנחה. כאשר מדובר בילדים נפגעי התעללות והזנחה, תשומת הלב המיידית שלנו מופנית באופן טבעי אל זכותם להגנה, ומשקל נמוך בהרבה ניתן לזכותם לקבל מידע, להישמע או להשפיע על חייהם.
בעשור האחרון גוברת ההכרה בחשיבות מתן זכות להשתתפות לילדים נפגעי התעללות והזנחה, מתוך הכרה בכך שמתן קול לילדים האלה תורם לתהליך החלמתם מהטראומה, והוא מרכיב בסיסי בהתייחסות אליהם כאל בני אדם שלמים, נושאי זכויות אדם. כך אפשר לראות בשנים האחרונות גם פריחה של מחקרים המבקשים להטמיע את זכות הילד להשתתפות בהקשר של התעללות והזנחה של ילדים. אלה עשויים להתייחס למידת המימוש של זכות הילד להשתתפות במערכת הגנת הילד, או ליישומה הלכה למעשה של זכות הילד להשתתפות. הם מתבססים על עמדתם של ילדים בכל הנוגע להבנת התופעה של התעללות והזנחה של ילדים ולטיפול בה.
בחרנו להביא שלושה מחקרים שעוסקים בסוגיית הזכות להשתתפות בהקשר של התעללות והזנחה, כדי להדגיש את היישומים השונים של זכות זו, את חשיבותה ואת תרומתה להבנת התחום של התעללות והזנחה של ילדים.
מחקר ראשון
Pålsson, D., Leviner, P., & Wiklund, S. (2025). Children's right to participation in Swedish child welfare – The extent, nature and determinants of child interviews during investigations. Child Abuse & Neglect, 162, 107000
מטרת ושיטת המחקר
מחקר זה בחן את מימוש זכות הילד להשתתפות במערכת הגנת הילד בשוודיה. בשוודיה קיימת חובה חוקית לשתף ילדים בהליכים בעניינם במערכת הגנת הילד, אולם מחקרים מלמדים שיש פערים בין המחויבות המשפטית הזאת ובין מימושה בפועל.
שיטת המחקר
המחקר התבסס על נתונים של 2,123 ילדים (הגיל הממוצע 10.6) שעברו חקירה ראשונית במערכת הגנת הילד בשנים 2022-2021 בשוודיה (78% מכלל חקירות הילדים שהתנהלו במחוזות הנבדקים באותן שנים). הנתונים נאספו באמצעות שאלונים כמותניים שמילאו העובדים הסוציאליים (מנהלי מקרה) האחראים על התיק. העובדים הסוציאליים התבקשו לדווח בשאלונים על מאפייני הילד ומשפחתו, סיבת ההפניה, סוג ההתערבות ואופן ניהול החקירה, אם הם נפגשו עם הילד בתהליך החקירה והבדיקה של המקרה, ואם הייתה לילד הזדמנות להביע את מחשבותיו ותפיסותיו לגבי תהליך זה. באופן זה ביקשו החוקרים להבין מה היה אופי ההשתתפות של הילד בהליך חקירת המקרה שלו, וכן מהם המשתנים המנבאים את הסבירות לקיום מפגש של העובד הסוציאלי עם הילד.
הממצאים
הממצאים הצביעו על כך שב־75% מתהליכי החקירה שערכו העובדים הסוציאליים התקיים מפגש ישיר עם הילדים. עם זאת, רק ב־51% מהמקרים התקיים מפגש אישי עם הילד שלא בנוכחות הוריו, כלומר – רק במחצית מהמקרים הייתה לילד הזדמנות להביע את דעותיו ורגשותיו שלא בנוכחות הוריו. ב־14% מהמקרים העובד הסוציאלי נפגש עם הילד שלוש פעמים ויותר. כלומר, בכל שאר המקרים העובד הסוציאלי נפגש עם הילד עד פעמיים. נתון זה מראה שבמרבית המקרים הקשר בין הילד לעובד הסוציאלי היה קצר ומוגבל, ובכמחצית מהמקרים לא התקיים מפגש אישי עם הילד (49%). הסיבות שציינו לכך שלא פגשו את הילד: המפגש נתפס כלא נחוץ (33.5%), הילד צעיר מדי (26.3%), הילד סירב להשתתף (24%), התנגדות של ההורים (7.5%), קשיי שפה (4.6%) ומחסור בזמן (1%).
לצד זאת, אלה היו הגורמים שקידמו את השתתפות הילד: גיל הילד – ככל שהילד היה גדול יותר, כך גדל הסיכוי למפגש אישי שלו עם העובד הסוציאלי וכך גדל הסיכוי שהוא ייפגש איתו יותר מפעם אחת; מגדר – לבנות היה סיכוי גבוה יותר למפגש אישי עם העובד הסוציאלי, בהשוואה לבנים; סיבת ההפניה – במקרים של חשד לאלימות פיזית, מינית או רגשית, הסבירות למפגש אישי של הילד עם העובד הסוציאלי היתה גבוהה פי שלושה בהשוואה למקרים של הזנחה.
ממצאי המחקר מלמדים כי החובה החוקית לשתף את הילד בענייניו במערכת הגנת הילד אינה מספיקה כדי להבטיח את מימושה של זכות זו בפועל. עוד ניתן ללמוד מממצאי המחקר כי לא לכל הילדים יש הזדמנות למפגש אישי פרטי עם העובד הסוציאלי שלהם, ורק מעטים מהם מקיימים שיח מתמשך עם העובד הסוציאלי, כזה שמאפשר ביטוי ממשי של רצונותיהם ומחשבותיהם. התלות בגיל ובסוג המקרה מצביעה על פרקטיקה לא שוויונית, שלפיה יש ילדים שנחשבים "ראויים לשמיעה" יותר מאחרים. החוקרים קוראים להבהיר בחוק ובנהלים את הנסיבות המצדיקות הימנעות ממפגש אישי עם הילד בתהליך חקירתו במערכת הגנת הילד, וכן להרחיב את ההכשרה המקצועית לעובדים סוציאליים בנוגע לשיח ותקשורת עם ילדים בני גילים שונים.
מחקר שני
Salomão, S., Canário, A. C., & Cruz, O. (2025). Children’s perspectives on their families’ involvement with Child Protective Services in Portugal: A critical step to a meaningful participation. Child Protection and Practice, 100169.
מטרת המחקר
מחקר זה ביקש לבחון את התפיסות והחוויות של ילדים המטופלים במערכת הגנת הילד בפורטוגל ביחס לשירות שהם מקבלים. סוגיית הזכות להשתתפות באה לידי ביטוי במחקר זה בשני אופנים: האחד – בכך שהמחקר פנה לילדים צעירים המטופלים במערכת הגנת הילד ושאל אותם ישירות מה הם חושבים על השירות שהם מקבלים, מה שמהווה ביטוי לזכות הילדים להשתתף במחקר בנושא התעללות והזנחה, ולהיות חלק מעיצוב הידע בתחום; האופן השני – המחקר בחן באופן ספציפי, בין השאר, אם הילדים הרגישו שמשתפים אותם בהליכים בעניינם במערכת הגנת הילד, לצד סוגיות נוספות שנבחנו במחקר ביחס לחוויה של הילדים במערכת הגנת הילד.
שיטת המחקר
במחקר השתתפו 32 ילדים בני שבע וחצי עד 14 שהיו מטופלים במערכת הגנת הילד. הילדים היו מוכרים לשירותי הרווחה בגין חשיפה לאלימות במשפחה (31%), התנהגויות סיכון של הילדים עצמם (31%), הזנחה (28%) והתעללות רגשית או פיזית (9%). כל הילדים באו ממשפחות מרקע חברתי־כלכלי נמוך. ייחודו של המחקר בכך שהוא מתמקד בילדים צעירים יחסית הסובלים ממצבים של התעללות והזנחה, ומבקש לבחון במישרין את קולם ביחס לשירותים שהם מקבלים. שיטת המחקר התבססה על ראיונות אישיים עם הילדים.
הממצאים
ארבע תמות מרכזיות חולצו מתשובות הילדים:
הסיבות שבגינן הילד והמשפחה מטופלים במערכת הגנת הילד לפי תפיסת הילד – מחצית מהילדים לא ידעו כלל מדוע משפחתם מטופלת בשירותי הגנת הילד. הם סברו שמדובר ב"עניינים של מבוגרים" שלילדים אין צורך לדעת אותם, מה שמעיד על חוסר במידע ובהסבר שניתן להם מצד גורמי המקצוע. המחצית השנייה של הילדים הבינו את הסיבות שבגינן הם מטופלים במערכת הגנת הילד. הם הצליחו לספק הסברים תקפים ומובנים לבעיות של משפחתם, וביטאו דאגות ביחס למעורבות שירותי הרווחה בחייהם. הדברים מלמדים שכאשר ניתן לילדים מידע על מעורבות של השירותים בחייהם הם מסוגלים להבין את המידע ואף להסביר אותו.
הדרך שבה הילד חווה את הטיפול במערכת הגנת הילד – רבים מהילדים תיארו חוויות ורגשות שליליים במפגש עם מערכת הגנת הילד. למשל, הם תיארו את המפגש עם שירותי הרווחה כחוויה מעוררת פחד, בלבול, בושה, אשמה וחוסר אמון, ולעיתים אף כחדירה לפרטיות. לעומת זאת נמצא כי כאשר נוצרו יחסי אמון, כבוד ופתיחות בין הילדים לעובדים הסוציאליים, הילדים תיארו חוויות חיוביות יותר ותחושת הקלה ושיתוף.
השינוי במשפחה בעקבות ההתערבות של מערכת הגנת הילד – רוב הילדים במחקר תיארו שינוי חיובי במערכת היחסים בינם ובין הוריהם – שיפור בהתנהגות ההורים (פחות ענישה, יותר חיבה וזמן משותף) וגם בהתנהגותם שלהם (שליטה עצמית רבה יותר, שיפור בלימודים) בעקבות המעורבות של שירותי הגנת הילד בחייהם.
דברים שילדים לא אמרו – תמה זו ביקשה לנתח את התקשורת הלא־מילולית של הילדים במהלך הראיונות, כגון שתיקה, היסוס, תשובות של 'לא יודע' או תשובות לקוניות. החוקרים פירשו שתיקות, היסוסים ותשובות לקוניות כצורות תקשורת לגיטימיות של הילדים וכצורות ביטוי תקפות לחוויותיהם של הילדים.
מסקנת החוקרים הייתה שזכות הילדים להשתתף מומשה בחלקה, מה שבא לידי ביטוי במידע החלקי שהיה להם על הסיבות לכך ששירותי הרווחה מעורבים בחייהם ובחיי משפחתם. מתשובות הילדים ומהשיח איתם במהלך הריאיון אפשר ללמוד על פרקטיקות ותנאים שיכולים לקדם השתתפות ילדים, כאלה היכולים לסייע לילדים להביע ולבטא את דעותיהם בהקשר של מערכת הגנת הילד.
ממצאי המחקר מלמדים גם על חשיבות שמיעת קולם של ילדים נפגעי התעללות והזנחה המטופלים במערכת הגנת הילד ביחס לשירות שהם מקבלים. הילדים הצליחו לבטא חוויות מגוונות של מעורבותם בשירותי ההגנה על הילד, ואפשר לראות שהתיאורים שלהם תקפים ומקיפים את בעיות המשפחה, את דאגותיהם הלגיטימיות של הילדים, ותפיסות סבירות באשר לשינויים שהם מזהים בעקבות השירותים המגינים שקיבלו. עם זאת, השתיקות של הילדים, התשובות הלקוניות של חלקם או תשובות של 'לא יודע' מלמדות שיש ילדים שלא רצו לדבר או שהתקשו לדבר ולהביע את עצמם. החוקרים מסבירים כי כל אלה מלמדים על מגבלות במימוש השתתפות משמעותית של הילדים, והחוקרים מעודדים לפתח גישות דיאלוגיות שיסייעו לילדים לבטא את קולם.
מחקר שלישי
Hermenau, K., Scharpf, F., & Hecker, T. (2025). Primary school children’s self-reported experience of parental emotional maltreatment and peer violence: Frequency and associations with quality of Life. Journal of Family Violence, 1-10.
מטרת המחקר
במחקר זה נבדקה תופעת ההתעללות – פיזית, רגשית, הזנחה ואלימות – על ידי קבוצת השווים, מדיווחים עצמיים של ילדים שהתבקשו לדווח על חוויות של התעללות והזנחה. מחקרים רבים בתחום התעללות ואלימות בקרב ילדים מתבססים על דיווחים רטרוספקטיביים של צעירים ומבוגרים על חוויות ילדותם, ולא על מדידות או דיווחים קרוב לזמן ההתרחשות, ישירות מפי הילדים. המחסור בדיווחים ישירים של ילדים בנושא זה יוצר קושי בהבנת היקף התופעה של התעללות והזנחה. המחקר הזה ביקש לתת מענה לפערים אלה.
מטרת המחקר הייתה לבחון את היקף החשיפה של ילדים להתעללות והזנחה, וכן לבחון את הקשר בין הדיווחים של הילדים על התעללות ובין איכות החיים הסובייקטיבית שלהם.
שיטת מחקר
המחקר התבצע בגרמניה בקרב 124 ילדים בני 11-8. הילדים התבקשו למלא בבית הספר שאלון אנונימי, שבו נשאלו, בין השאר, אם חוו אירועים בעלי אופי של התעללות, הזנחה ואלימות בחצי השנה האחרונה. השאלונים מדדו גם את איכות החיים של הילדים.
הממצאים
ממצאי המחקר מלמדים כי הילדים נחשפו פחות לאלימות פיזית, ויותר להזנחה והתעללות רגשית. כך, כ־69% מהילדים דיווחו על חוויה אחת לפחות של התעללות רגשית מצד הוריהם, בעיקר צעקות, אמירות פוגעניות, תחושת פחד או חוסר אהבה. גם ביחס לקבוצת השווים דווחו מקרים רבים יותר של אלימות רגשית בין ילדים, כגון עלבונות או הדרה חברתית, בהשוואה לאלימות פיזית בקבוצה זו. עוד נמצא קשר בין דיווחים על התעללות במשפחה ובין חוויות של אלימות מצד קבוצת השווים, כלומר – ילדים שנפגעו במשפחה היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדווח שהם נפגעו גם על ידי קבוצת השווים. עוד נמצא קשר שלילי מובהק בין החשיפה של הילד להתעללות רגשית של ההורה ולאלימות מקבוצת השווים ובין איכות החיים של הילדים; ככל שילדים חוו פגיעות רגשיות רבות יותר, כך הם דיווחו על רווחה סובייקטיבית נמוכה יותר בתחומים של בריאות גופנית, רווחה רגשית, דימוי עצמי, יחסים משפחתיים, יחסי חברות ותפקוד בבית הספר.
המחקר מלמד לא רק על היקף החשיפה של ילדים להתעללות והזנחה, אלא על כך שילדים מבינים ומשיבים בהצלחה על שאלות שנוגעות לאלימות והתעללות. הילדים הצליחו להבין ולענות על שאלות הנוגעות לאלימות פיזית מתונה ולהתעללות רגשית מצד מטפלים ועמיתים במסגרת שאלון כתוב. מכך הסיקו החוקרים כי כדי להעמיק את הידע על התעללות רגשית בילדים חיוני לשלב את נקודות המבט של הילדים עצמם – מעבר לקולם של מורים ושל הורים.
אביה ארליך ורעות שפיגלמן הן עוזרות מחקר במכון חרוב.
ד"ר חניתה קושרהיא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד, האוניברסיטה העברית בירושלים.
להצטרפות לניוזלטר שלנו