פגיעה מינית בילדים
בזמן מלחמה

פגיעה מינית בילדים בהקשר של מלחמה בקונטקסט העולמי

בספר שהוציא לאור מרכז ז'נבה לממשל במגזר הביטחוני (DCAF – Geneva Centre for Security Sector Governance) הוצגה סקירה גלובלית של אלימות מינית באזורי עימות בכ-50 מדינות באפריקה, אמריקה, אסיה, אירופה והמזרח התיכון. מתוכן, ב-42 מדינות צוינו מקרים ספציפיים של אלימות מינית כנגד ילדים, ובהם פגיעה ישירה, עדות לאלימות מינית וניצול מיני של ילדים למטרות רווח (Bastick et al., 2007).

בסקירה שיטתית (systematic review) שערכה קאדיר ושותפיה (Kadir et al., 2019) נבחנו 155 מאמרים אשר פורסמו בשנים 2017-1945, שעסקו בהשפעות פיזיות והתפתחותיות שיש לסכסוכים מזוינים על ילדים מתחת לגיל 18. במאמרים רבים בסקירה זו תועדו מקרים של ילדות וילדים שחוו אלימות מינית בצורות שונות, בהן ילדים שאוימו באונס או נאנסו – לעיתים גם אונס קבוצתי; ילדים שאולצו לצפות במקרי אונס – לעיתים של בני משפחתם; ילדים שהוכרחו לאנוס אחרים או לעסוק בעבדות מינית (sexual slavery) ועוד. כמו כן תוארו מקרים של נישואים מוקדמים או מקרים של ילדים שנאלצו להשתמש במין כדי לשרוד (למשל, מין תמורת אוכל, קורת גג או כסף).

מהמקרים המתועדים עולה אכזריות בלתי נתפסת כלפי ילדים קטנים וגדולים, מקרי אונס ברוטליים וסדיסטיים אשר כללו עינויים, השחתת איברי מין ופציעות פיזיות קשות שלעיתים הן בלתי הפיכות (Longombe et al., 2008). דוגמה למקרים קשים אלו היא עדותה של אם לילד בן 7, אשר במהלך מלחמת האזרחים בסוריה אולץ להיות עד לאונס הקבוצתי שעברה: "הם [החיילים] תלו אותו על דלת הכניסה ואמרו לו 'תראה מה אנחנו עושים לאימא שלך' וקיללו אותו בקללות שלא שמעתי מעולם […]" (Rizkalla et al., 2020, p. 8). דוגמה נוספת היא עדותה של אם לילדה בת 6, אשר נחטפה ונאנסה במהלך המלחמה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לפי העדות, הילדה נחטפה ליד ביתה על ידי אדם חמוש, וכעבור שעות רבות נמצאה ברחוב כשהיא עירומה וחבולה קשות באיבר מינה (Longombe et al., 2008). תיאורים מזעזעים אלו ממחישים את הסיטואציות הקשות שבהן עלולים להיתקל ילדים באזורי קונפליקט.

ניכר כי שיעור הילדים שחוו אלימות מינית באזורי עימות גבוהים. כך למשל, בסקר שנערך בקרב 1,305 מתבגרות בנות 23-11 מאזור המלחמה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, עלה כי 38.2% מהן דיווחו כי חוו אלימות מינית (Verelst et al., 2014). בדגימה אקראית של 331 ילדים עקורים בני 17-6, אשר שרדו את רצח העם בדארפור, עלה כי 90% מהם היו צריכים להגן על עצמם מפני אונס או רצח, 15% מהם דיווחו שנאנסו, ו-43% מהם דיווחו שהיו עדים לאונס (Morgos et al., 2008).

כפי שעלה בדוח שכתבו לונגומבה ואחרים (Longombe et al., 2008), בהתבסס על 4,715 מקרים של נשים ונערות שחוו אלימות מינית במהלך הסכסוך האלים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הפגיעות בוצעו לרוב על ידי אנשי צבא או לוחמים חמושים, אך גם על ידי שוטרים, אזרחים בעמדות סמכות או פושעים אשר "ניצלו את ההזדמנות". רבים מהם לא חששו להיענש מכיוון ששיערו שלא ייתפסו על ידי המשטרה ולא ייענשו על ידי הרשויות. עוד עלה כי התוקפים חיפשו כוח ושליטה והשתמשו באלימות המינית ככלי – להפחיד, להשפיל ולפגוע בשלמות הפיזית והנפשית של נשים, גברים, ילדות וילדים ושל הקהילה כולה.

סכסוך מזוין או מלחמה מגבירים במידה ניכרת גם את הסיכון לאלימות מינית כנגד ילדים בתוך הקהילות שלהם, מכיוון שהתמוטטותם של מבנים חברתיים מסורתיים ושל מערכות הגנה מותירה ילדים חשופים לניצול. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שלעיתים קרובות הם נאלצים, לאחר המלחמה, לעבור למחנות עקורים שלא בהכרח מהווים מקום מוגן, בטוח ונעים למחיה (Rizkalla et al., 2020).

בצפון אוגנדה, למשל, הסכסוך הממושך בין הממשלה לארגון "צבא ההתנגדות של האל" (LRA) הוביל לעקירה נרחבת של אזרחים ולשחיקה של מערכות התרבות המסורתיות שהגנו בעבר על ילדים, ובעיקר על נערות מתבגרות, מפני ניצול. ממחקר, המתבסס על כ-116 ראיונות עומק ו-16 קבוצות מיקוד עם נערות מתבגרות ונשים משלושה מחנות עקורים שונים, ניכר כי נוצרה סביבה שבה ניצול ואלימות מינית של נערות צעירות הפכו לנפוצים ביותר. נערות אלו מצאו עצמן לכודות ברשת מורכבת של מגוון סיכונים, שהייתה תוצאה של אי-הסדר החברתי בעקבות הסכסוך, מה שהגביר את חשיפתן לניצול מיני ולסיכון לא פרופורציונלי להידבקות ב-HIV/AIDS (איידס) (Patel et al., 2012).

המחקר מצא כי הגורמים שתרמו לפגיעות המינית המוגברת של הנערות כללו קריסת הכלכלה, תלות מוגברת בגברים להשגת ביטחון פיזי וכלכלי, וחשיפה לאינטראקציות מיניות בין אזרחים ללוחמים. המשתתפות דיווחו כי לעיתים קרובות ילדים נותרו ללא השגחה במחנות במהלך היום, ואף במהלך הלילה. הם הועברו מהבקתות המשפחתיות בפאתי המחנה לישון באזורים מרכזיים בשל חשש ביטחוני, ללא השגחת מבוגרים, פעולה שלמעשה הגבירה את חשיפתם לפגיעה מינית. יתרה מזאת, אף על פי שהמודעות ל-HIV/AIDS הייתה גבוהה בקרב הנערות, הן לא הצליחו לתרגם ידע זה הלכה למעשה עקב גישה מוגבלת לאמצעי מניעה ולשירותי בריאות מינית מתאימים. מצב זה הוחמר עקב שיבוש מערכות החינוך המסורתיות בקרב הקהילה, והותיר נערות השוהות במחנה ללא מקורות מתאימים מבחינה תרבותית לחינוך והכוונה מינית (Patel et al., 2012).

מחקר נוסף שנערך בשלושה מחוזות בצפון אוגנדה ממחיש עוד יותר את הבעיה המתמשכת של התעללות מינית בילדים בקהילה לאחר הסכסוך. מחקר זה, שהתמקד ב-43 ילדים בני 17-6 שחוו פגיעה מינית, גילה כי זו נותרה בעיה משמעותית באזור, ובנות הן בעיקר אלו שנפגעות. ראיונות עומק עם המשתתפים חשפו כי רוב הפוגעים היו מוכרים לילדים והפעילו טקטיקות שונות הכוללות הפעלת כוח, כפייה או מניפולציה כדי לבצע את הפגיעה. ממצא זה מדגיש את האופי המורכב של פגיעה מינית בקהילות שחוות התמוטטות של המבנים החברתיים, כאשר נוסף על ההשפעות של סכסוך ממושך נוצרות נקודות תורפה שהפוגעים מנצלים (Nyangoma et al., 2019).

באופן דומה, בהקשר של פליטי המלחמה בסוריה, הן במחנות העקורים והן בקהילות המארחות, התמוטטות המבנים החברתיים המסורתיים הותירה ילדים, ובייחוד ילדות, חשופים לניצול מיני ולאלימות. אפשר לראות זאת בדבריהן של אימהות סוריות אשר הביעו פחדים עמוקים לגבי ביטחונם של ילדיהן, בייחוד לגבי חטיפה, הטרדה מינית ותקיפה. כך למשל, אם לשלושה תיארה מצבים שבהם אנשים מכנופיות במחנה היו צועקים קריאות מטרידות מינית (catcall) לעבר ילדות בעודם אוחזים בסכינים (Rizkalla et al., 2020). הסכנה לפגיעה מינית נמשכה גם לאחר עזיבת המחנה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, למשל, בדבריה של אם לשבעה אשר הביעה חשש מכך שילדיה ייחטפו או ייאנסו בדרכם לבית הספר או לעבודה בתחבורה הציבורית. היא סיפרה כיצד היא מזהירה אותם מפני אנשים שמציעים עזרה ומצהירים שהם חברים בארגוני סיוע, והוסיפה: "אני מפחדת מהכול… אילו זה היה תלוי בי, לא הייתי נותנת להם ללכת לבית הספר או לעבודה" (Rizkalla et al., 2020, p. 13).

מקרים אלו מדגימים כיצד ילדים עומדים לפני סכנה גדולה יותר לפגיעה מינית באזורים לאחר סכסוך מזוין. גורמים מרכזיים, כגון התמוטטות של מבנים חברתיים מסורתיים, עקירה נרחבת מהבתים וקריסה כלכלית, יוצרים סביבה שבה ילדים נתונים בסיכון מוגבר לאלימות מינית מצד חברי הקהילה או הסביבה. פגיעות אלו, המתרחשות גם מחוץ להקשר הישיר של פעולות לחימה, מדגישות את ההשפעה המתמשכת של סכסוך מזוין על הביטחון של ילדים באזורי עימות.

השלכות פגיעה מינית בילדים בהקשר של מלחמה

הפגיעות המיניות שעוברים הילדים מהוות בפני עצמן חוויה טראומטית קשה ובעלת השלכות רבות, אולם בהקשר של סכסוך מזוין או מלחמה הן רק נדבך אחד בתוך מכלול חוויות טראומטיות אשר מתרחשות בד בבד. בין חוויות אלו ישנן עדות לזוועות, לאלימות קשה ולרצח המוני, אובדן בני משפחה וחברים, הפגזות וירי מרובה, בזיזה והצתה של הבית, מעבר למחנות עקורים, חטיפה על ידי קבוצות של חמושים, רעב ותנאי מחיה קשים, התעללות פיזית, איומים ישירים על החיים, עינויים ועוד (Morgos et al., 2008; Rizkalla et al., 2020; Verelst et al., 2014).

עם זאת, הפגיעה המינית בילדים נתפסת כאחד האירועים הטראומטיים ביותר. מתוך 16 "חוויות מלחמה" שילדים נחשפו להן, עלו חמש חוויות שניבאו באופן החזק ביותר תגובות טראומטיות, לפי הסדר הזה: חטיפה, הצורך להסתתר לשם הגנה עצמית, אונס, הכרח לפגוע או להרוג בני משפחה, ועדות לאדם הנשרף בחיים. חמש חוויות שהיו המנבאות החזקות ביותר לפיתוח סימפטומים דיכאוניים הן: אונס, עדות לאונס, מוות של הורה/הורים, הכרח להילחם, וצורך להסתתר לשם הגנה עצמית (Morgos et al., 2008).

לכלל החוויות הטראומטיות המתוארות, ובפרט לפגיעה המינית, יש השלכות קשות על חיי הילדים מבחינה פיזית ונפשית. מבחינה פיזית, הילדים והילדות מתמודדים עם הריונות לא רצויים, פגיעות קשות ופציעות באיברי המין, בעיות גינקולוגיות, HIV/AIDS ומחלות מין (Kadir et al., 2019; Longombe et al., 2008). זאת לצד פציעות נוספות בעקבות המלחמה והעינויים, הידרדרות של הבריאות הגופנית, ירידה במשקל, ולעיתים חוסר נגישות למענה רפואי מתאים. מבחינה נפשית דווחו קשיים רגשיים והתנהגותיים, נסיגה התפתחותית, רמות גבוהות של חרדה, דיכאון, תוקפנות, הפרעות בשינה ובכלל זה סיוטי לילה והרטבה במיטה, גמגום, נסיגה חברתית, ניסיונות התאבדות ועוד (Betancourt et al., 2010; Rizkalla et al., 2020). במחקרה של ורלסט ואחרים (Verelst et al., 2014) נמצא כי מתבגרות שחוו אלימות מינית בזמן המלחמה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו סבלו מרמות גבוהות יותר של קשיים נפשיים, כגון דיכאון, חרדה, הימנעות ועוררות יתר בהשוואה למתבגרות שהיו במלחמה ולא חוו פגיעה מינית.

יש לציין כי בהקשרים חברתיים מסוימים, ילדים שנפגעו מינית בזמן המלחמה נודו מקהילתם ואוימו על ידיה (Kadir et al., 2019). בעיקר בחברות שמעמד הנשים בהן קשור לפעילותן המינית, לפגיעה מינית השלכות חברתיות נרחבות. האלימות המינית שחוו נערות פגעה לעיתים במעמדן והובילה להדרה חברתית ולדחייה מצד קהילתן. הן נתפסו כפגומות ובעלות ערך מופחת, והתרחקו מהן מחשש שנדבקו ב-HIV/AIDS. מתבגרות שחוו אלימות מינית בזמן מלחמה סבלו משיעורים גבוהים יותר של סטיגמטיזציה בהשוואה לנערות שלא חוו אלימות מינית. הן סבלו מענישה גופנית על ידי בני משפחתן, קיבלו יחס מפלה או פחות מכבד, ננטשו או נדחו על ידי המשפחה ו/או הקהילה, נתפסו כשקרניות, אוימו והושפלו. ליחס זה ולסטיגמות שהנערות נאלצו להתמודד עימן היה תפקיד חשוב בעיצוב ההשלכות הנפשיות הקשות של האלימות המינית שחוו (Longombe et al., 2008; Verelst et al., 2014).

אם כן, פגיעה מינית בזמן מלחמה מגלמת בתוכה ריבוי טראומות עקב ריבוי האירועים הקשים המתרחשים בד בבד, ולצד הטראומה הפיזית יש טראומה נפשית וקשיים פסיכו-חברתיים (Longombe et al., 2008).

לסיום

אלימות מינית כנגד ילדים באזורי עימות מהווה אחת משש ההפרות החמורות ביותר של זכויות הילד לפי האו"ם, ויש לה השלכות מרחיקות לכת. הדבר מעורר דאגה בעיקר לנוכח ההשערה שלפיה התופעה נפוצה בהרבה ממה שידוע, שכן ככל הנראה יש מקרים רבים שלא דווחו (Kadir et al., 2019). הטאבו והסטיגמטיזציה בשיח סביב פגיעות מיניות, בפרט בהקשר של מלחמה, משתיק לעיתים קרובות את הנפגעים ומוסיף קושי על תהליך השיקום שלהם (Rizkalla et al., 2020).

לנוכח היקף התופעה ובהתחשב בדוח של השליחה המיוחדת לאלימות מינית של האו"ם (UN Office of the SRSG on Sexual Violence in Conflict, 2024), ייתכן כי במסגרת אירועי 7 באוקטובר התרחשו בישראל מקרים דומים. יש חשיבות לחקירתם ולהכרה בהם – כדי לחשוף ולהבין את היקף האלימות המינית ולספק תמיכה וטיפול מתאימים לילדים שנפגעו באופן ישיר או עקיף. מתן תוקף ונראות לילדים שעברו חוויות טראומטיות קשות כגון אלו הכרחי (Rizkalla et al., 2020). כמו כן יש לתת את הדעת על הסיכון המיני המוגבר שילדים עלולים להיות נתונים לו בקהילות שנפגעו והושפעו במישרין מאירועי 7 באוקטובר. התבוננות על מכלול ההיבטים האלו חשובה ביותר לשם עיצוב מדיניות ומתן מענים מותאמים ומיטביים.

כקהילה גלובלית, מוטלת עלינו האחריות לראות, לשמוע ולתת מקום והכרה לילדים שנפגעו מאלימות מינית באזורי עימות. מדובר בסוגיה קשה ומורכבת הדורשת פעולה דחופה ורב-ממדית מצד הקהילה, ברמה הלאומית והבין-לאומית, הן בטיפול והן במניעה. טיפול ארוך טווח, מקיף והוליסטי, המתמקד במשפחה ובקהילה וגם בנפגעים עצמם, חיוני (Rizkalla et al., 2020). פעולות חשובות לא פחות הן ביסוסן של אסטרטגיות מניעה, לצד עשיית צדק למען הנפגעים (Longombe et al., 2008). בסופו של דבר חשוב להכיר בכך שילדים חייבים להישאר "מחוץ למשחק" כאשר מדובר בלחימה. עלינו לעשות את מרב המאמצים כדי להגן על זכויותיהם ועל ביטחונם, ולנקוט פעולה קולקטיבית לטיפול באלימות מינית כנגד ילדים באזורי מלחמה ולמניעתה.