מפגש משפטי – מודל הייצוג הניו יורקי

במאמר זה אשתף מניסיוני בעבודה ב־Legal Aid Society במחלקה לזכויות נוער בניו יורק, שם ייצגתי מאות ילדים בהליכי הזנחה והתעללות שנוהלו על ידי שירותי הרווחה נגד הוריהם. הארגון נחשב לוותיק ביותר במתן שירותים משפטיים לחסרי יכולת בארצות הברית, ובעיר ניו יורק הוא מייצג את רוב הילדים בהליכי נזקקות.

אציג את ההבדל בין המודל לייצוג קטינים שיושם במחלקה לזכויות הנוער בניו יורק ובין זה המיושם על ידי מי שמייצגים ילדים בהליכים דומים בישראל. ההבדל המהותי טמון בסמכות הילד להכווין את ייצוגו. בישראל הנוהג המקובל הוא ש"בגיבוש עמדתו וטיעוניו ייתן האפוטרופוס לדין משקל הולך וגובר לרצון הקטין בהתאם לגילו, בגרותו וכשריו המתפתחים…" (1) אם עמדת האפוטרופוס מנוגדת לעמדת הילד, הוא יציג את עמדתו לבית המשפט ולאחר מכן את עמדת הילד. על פי מודל זה, האפוטרופוס מחויב לייצג את עמדת הילד רק אם מלאו לו 15 שנים, שלא כמודל במחלקה לזכויות הנוער של ה־Legal Aid Socity, שלפיו עורך הדין חייב לפעול לפי רצונות הילד כל עוד הילד מסוגל להכווין את ייצוגו, על סמך ההנחה שמגיל שבע לילד יש יכולת זו.(2) חשוב לציין שלגבי לקוחות מעל גיל 15 בישראל, ומעל גיל שבע בניו יורק, יכול המייצג להציג עמדה המנוגדת לעמדת הילד – אם עמדת הילד יכולה לגרום לו נזקים גופניים ונפשיים מיידיים.

המודלים האלה מושפעים מההקשר המשפטי שלהם. החוק במדינת ניו יורק מחייב מינוי "עורך דין לילד" לכל ילד שהוא מושא להליכי הזנחה והתעללות.(3) בישראל מינוי עורך דין לילד נתון לשיקול הדעת הלא מובנה של השופט. אותו עורך דין מכונה "אפוטרופוס לדין".(4) יתרה מזו, בניו יורק קיימות תקנות שאושרו בידי בתי המשפט אשר מאמצות את מודל הייצוג הישיר.(5)

מטרת המאמר אינה לקבוע עדיפות נורמטיבית למודל אחד אלא להציע תובנות מעשיות מיישום המודל הניו יורקי, שיכולות להעשיר את הדיון המקצועי בישראל. עם זאת, חשוב לציין כי בישראל פועלות יוזמות משמעותיות לייצוג ילדים, ובהן "עורך דין משלי", יוזמה שזכתה להכרה בין־לאומית כמודל מיטבי של שירות משפטי לילדים ונוער.(6)

כדי להמחיש את התובנות האלו, אביא כאן כמה סיפורים של לקוחות (בשינוי כל פרט מזהה, כגון שמות וגילים), ומחשבות על מה שהסיפורים הללו חושפים לגבי אלמנטים שניתן לאמץ בייצוג במסגרת כל מודל.

שרה – יצירת אמון

שרה הוצאה מביתה יחד עם אחיה כשהייתה בת עשר. אביה החורג נהג להכותה ולפצוע אותה, ואִימה לא נקטה שום פעולה כדי להגן עליה.

לאחר ההוצאה מהבית, אימה של שרה, אביה החורג ואחיה האשימו את שרה בהתערבות גורמי רווחה בחייהם. עמדתם הייתה שהיא משקרת, ולכן היא מקור כל הבעיות. הם האמינו שכאשר שרה תאמר ששום דבר לא קרה, כולם יוכלו לחזור לחיות ביחד.

ברור שעמדה זו הפכה את החזרה לבית המשפחה לבעייתית ביותר. עם זאת, שרה התעקשה שהיא רוצה לחזור לחיות עם אימה, עם אביה החורג ועם אחיה, והיא לא זזה מעמדתה.

בשלב מסוים, סבה וסבתה של שרה מצד אימה, שגרו במדינה אחרת בארצות הברית, הביעו עניין בטיפול בה, ושרה זכתה לבקר אצלם בחגים ונהנתה מהזמן איתם. אבל היא המשיכה להתעקש על חזרה לאימה ולאביה החורג.

שיתפתי את שרה בעמדתי, שחזרה להוריה תחזיר אותה לאותה סיטואציה ושכדאי לה לגור עם סבה וסבתה – אבל היא דחתה את עצתי. בשלב זה הסברתי לשרה את חובתי לייצג את עמדתה והבטחתי שכך אעשה, אבל גם הסברתי לה שמגורים אצל סבה וסבתה – אם תבחר בכך או אם האיחוד מחדש עם המשפחה ייכשל – הוא תהליך ארוך, בשל הצורך בתיאום בין מערכות אומנה של מדינות שונות. לכן הצעתי שבזמן שאני מייצג את עמדתה לגבי החזרה להורים, אעבוד גם על פתרון המחסומים הבירוקרטיים האלה כדי לשמור על האפשרות של תוכנית ב'. שרה הסכימה.

שנה לאחר מכן קיבלתי משירותי הרווחה שיחת טלפון, ובה אמרו לי שהם מתכננים להסדיר את התיק עם הסכמה לכך ששרה וכל אחיה יחזרו לאימה הביולוגית ולאביה החורג.

התקשרתי לשרה לספר לה את החדשות, שבעצם עמדתה התקבלה, שהיא ניצחה. ובאותו רגע שרה אמרה לי "תודה, אבל קיבלתי החלטה. אני רוצה לעבור לגור עם סבא וסבתא". וכך היה.

בדיעבד, כדי ששרה תשקול עמדה אחרת, היה עליה לדעת שהיא שולטת בייצוג שלה, ורק דרך החוויה הזאת – של אוטונומיה ואמון – יכלה לשקול כיוון אחר.

אנה – קול בעיצוב התהליך

אנה, בת 12, עמדה לפני חוויה קשה ביותר. היה עליה להעיד בבית המשפט על התעללות מינית בידי אביה. פגשתי את אנה כדי להתכונן להגשת בקשה שהעדות תיעשה מחוץ לכותלי בית המשפט, באמצעות שידור וידאו.

אנה אמרה שהיא רוצה שהעדות תעשה דרך וידאו כדי להרגיש בטוחה, אבל הוסיפה שהיא צריכה עוד כמה דברים. היא אמרה לי שכדי להיות מסוגלת להעיד, היא תצטרך את כדור הגומי שעליו היא לוחצת במצבי מתח, צבעי עיפרון ונייר לצייר, והכי חשוב – היא תצטרך להחזיק תמונה של אימה במשך העדות.

הגשתי לבית המשפט בקשה לכל ההתאמות הללו, ובית המשפט אישר את כולן.

אנה הצליחה להעיד בגבורה כשהיא מחזיקה את תמונת אימה קרוב אליה.

הפתרון שאנה הביאה לשולחן כדי שהיא תוכל להעיד הוא פתרון שרק היא, ילדה במצבה, יכלה לחשוב עליו.

דניאל – חשיבה רגשית מול מערכת נוקשה

אחד הלקוחות הראשונים שלי, דניאל, הוצא מבית אימו שהתמודדה עם בעיות פסיכיאטריות חמורות ולא יכלה לטפל בו.

דניאל הועבר לאם אומנה שהתמקדה בטיפול בצרכיו החינוכיים והרפואיים הייחודיים, ודניאל הרגיש את ההבדל.

כשפגשתי את דניאל שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור לבית אימו. תשובתו הפתיעה אותי.

הוא אמר לי: "אתה יודע, הייתי רוצה לגור עם אם האומנה שלי, בדירה ליד הבית של אימא שלי".

 נדרש לי קצת זמן להבין את עומק האמירה. במילים אחרות, דניאל אמר: אני צריך משהו מאימא שלי שאני לא יכול לקבל באומנה – את האהבה והקשר, ואני צריך מאם האומנה את מה שאימא שלי לא יכולה לתת: לטפל בי.

בעוד המבוגרים בחדר ראו אומנה או איחוד עם הורה כאפשרויות בינריות לפתרון בתיק, דניאל היה ממוקד במה שהוא יכול לקבל מכל אחד מהקשרים האלה.

ג'יין – תובנות על השפעת התהליך עצמו

ג'יין הגיעה לידיעת שירותי הרווחה בגיל עשר, לאחר שבן הזוג של אימה היכה אותה. שירותי הרווחה נכנסו לתמונה והשיגו צו הגנה נגד בן הזוג, והוא הפסיק לבוא אל הבית. מערכת היחסים בינו ובין האם הסתיימה.

כשפגשתי את ג'יין התברר שהדאגות המיידיות שלה לא היו קשורות לשירותי הרווחה עצמם. היא חיבבה את נציגת שירותי הרווחה שהייתה באה אל הבית, אבל היא הרגישה שהנציגה באה יותר מדי וגם התלוננה על כך שהנציגה מבקרת בבית הספר וגורמת לה להרגיש שונה מול חבריה.

ג'יין אמרה לי: "תקשיב, אני רוצה שתגיד לשופטת שאני רוצה שהתיק הזה ייגמר בה־דה־בינג, בה־דה־בום".

שנינו נכנסנו לאולם בית המשפט. עמדתי והסברתי לשופטת שג'יין מודאגת מנוכחות מתמדת של שירותי הרווחה בחייה, ושהיא רוצה שהתיק ייגמר "בה-דה-בינג"… ואז פשוט שכחתי את הסיום של המשפט הזה. ג'יין השלימה את המשפט וצעקה: "בה־דה־בום". היו כמה חיוכים גדולים באולם בית המשפט. השופטת התייחסה לעמדת ג'יין ברצינות והוציאה צו שהגביל את האינטראקציות של שירותי הרווחה עם ג'יין ועם בית הספר שלה.

בעוד המערכת התמקדה בהגנה על ג'יין, היא שכחה שעצם נוכחותה משבשת את חייה. ג'יין רצתה שהמערכת תביא בחשבון את המחיר הזה.

דריוס – חשיבותה של נוכחות

פגשתי את דריוס במסדרון ההמתנה בבית המשפט. הוא היה בן 13. ביום שלפני הפגישה כבר הופיעה נציגת הרווחה לפני שופט וקיבלה צו שמאפשר לה להוציא את דריוס ואת אחיו בן הארבע מחיק אימם. עם זאת, שירותי הרווחה עדיין לא ביצעו את ההוצאה, שהייתה אמורה להתבצע מייד.

שירותי הרווחה טענו שאחיו הקטן של דריוס דיווח בבית הספר שאימם לימדה אותו לגלגל "ג'וינט" ולעשן אותו. דריוס סיפר לי שהוא רוצה להישאר עם אימו ושהוא בטוח שהטענות שהמדינה העלתה אינן נכונות.

הסברתי לדריוס שהשופטת שלפניה אני עומד להופיע לא הייתה חתומה על צו ההוצאה ושהשימוע הקרוב הוא ראשוני וקצר. הסברתי שאני לא חושב שהצו יבוטל באותו יום, שכן השופטת תרצה לשמוע ראיות לפני שתבחן שינוי.
 דריוס אמר שהוא רוצה להיות נוכח בבית המשפט בהופעה הקצרה הזאת. דריוס ואני הלכנו לעבר האולם, אך איש הביטחון של בית המשפט עצר אותנו ואמר שהוא לא יאפשר לדריוס להיכנס לאולם בלי אישור השופטת.

השופטת ששמעה את המהומה ביקשה מכל עורכי הדין להתקרב לדוכן. היא אמרה לי שהיא תאפשר לדריוס להיות נוכח, אך רצתה שאסביר שהכוונה שלה היא לא לשנות את צו ההוצאה מאתמול ללא שימוע, שהיה אמור להתחיל ביום המחרת.

הסברתי זאת לדריוס, והוא התעקש שהוא רוצה להיות באולם. במהלך השימוע דריוס ישב לידי. השופטת שאלה אם יש לי מה לומר בשם הלקוח שלי, וכאשר דיברתי דריוס החל לבכות.

"כבוד השופטת, דריוס רוצה שתדעי שהוא אוהב את אימו ושהיא אף פעם לא פגעה בו או באחיו. הוא גם רוצה שתדעי שההוצאה מהבית כואבת במיוחד כי הוא ואימו מעולם לא נפרדו מאז שאביו נרצח כשהיה קטן."

לאחר השימוע, ראיתי את ההוצאה מתבצעת מחוץ לאולם. דריוס ואימו התחבקו ובכו, והם נאלצו להיפרד.

כמה ימים לאחר מכן התיק נפתר, כי התברר שהטענות הבסיסיות אכן לא היו נכונות, ודריוס ואחיו הוחזרו לאימם.

אני מאמין שדריוס רצה להיות נוכח בבית המשפט לא רק כדי לנסות להשפיע על התוצאה הסופית; הוא רצה להיות נוכח כדי שהשופטת שתכריע בהחלטות גורליות לגביו תראה אותו. נוסף על כך, היה חשוב לו שאימו, שנכחה באולם, תראה אותו נלחם להישאר איתה.

הפרטים הקטנים – סיפור חיית המחמד

אסיים בסיפור על תיק שבו לא ייצגתי את הילדים. זהו סיפור של עורכת דין מעוררת השראה ומיומנת בשם נסטה ג'ונסון. היא הייתה עורכת דין ב־Legal Aid בניו יורק, וכעת היא מייצגת בפנסילבניה.

נסטה ייצגה בעבר אחים שעמדו להיות מוצאים מהבית ולהישלח ל־Childrens' Center של ניו יורק. זהו מתקן זמני שילדים נשארים בו עד שמוצאים עבורם השמה ארוכת טווח.

במהלך דיון ההוצאה אמרה נסטה לשופט שלילדים יש ארנב מחמד שהם קשורים אליו מאוד, והיא ביקשה שהארנב יובא איתם למתקן.

שירותי הרווחה התנגדו והסבירו שהם אינם יכולים לתת מענה לחיות. למרות זאת, השופט אישר את הבקשה והארנב עבר לגור עם הילדים. יש הרבה מה ללמוד מהרגע הזה.

מה שנסטה עשתה היה עוצמתי. הייתה לה שיחה אמיתית עם לקוחותיה. היא ממש הקשיבה ומצאה משהו שהוא משמעותי להם. משהו מוכר ומנחם שהם רצו לשמור במהלך ההוצאה מהבית. במצב שבו הכול משתנה, היא מצאה דבר אחד שהם יכולים להחזיק בו – לשלוט בו.

כמה דברים שאפשר ללמוד מהניסיון הניו יורקי

הסיפורים שהצגתי כאן ממחישים את העקרונות שהופכים את הייצוג במודל המקובל בניו יורק לייחודי, ומלמדים על נקודות שחשוב לשים לב אליהן בעבודה בכל מודל.

ראשית, תמיכה בעמדתו של הילד יכולה ליצור יחסי אמון בין הילד לעורך הדין. אמון זה הוא שמאפשר לילד לשתף מידע חשוב, לחשוב מחדש על החלטות, ולשקול עצות שהמבוגרים מציעים – מתוך תחושה שהוא שולט במרחב שבו יש לילד שליטה מועטה כל כך.

שנית, חשוב להבין שייצוג ילדים בהליכי נזקקות מעלה שאלות על ההליך עצמו ועל אופן ההשתתפות בו. יש ערך של ממש בשיחה עם ילדים על נוכחות גורמי הרווחה, כיצד הם חווים את בתי המשפט, ומהם הפתרונות שהם מציעים בעצמם. נוסף על כך חשוב לזכור לשאול ילדים על רצונם להיות נוכחים פיזית, גם במקרים שבהם הסיכוי להשפיע על התוצאה קלוש, מכיוון שלילדים מסוימים הנוכחות עצמה והעמידה מול השופט משמעותיות ביותר.

ומעל הכול, יש חשיבות בהבנה עמוקה של הילד כיחיד ומיוחד, עם רגשות, דאגות וחוויות שונות מכל אחד מהמבוגרים שסביבו. מודל הייצוג הישיר מדגיש את הצורך להקשיב באמת, לראות את הילד כאדם פעיל בתהליך, ולשקול את עמדתו בכל החלטה שמשפיעה עליו. גם אם מודל זה לא יאומץ בישראל, התובנות הללו רלוונטיות לכל עורכי הדין המייצגים ילדים.