מחדשים מהמחקר
טראומה מצטברת
ילדים במשפחות אומנה אשר היו עדים לטבח 7 באוקטובר
מאת – פרופסור כרמית כץ, ד"ר איילת רוזנטל, עו"ס גל פרידמן האוזר
"כל ילדי האומנה נחשפו לזוועות 7 באוקטובר ברמות שונות. חלקם באופן ישיר, משום שהתגוררו באחד מיישובי העוטף"
הטראומה של אירועי טבח 7 באוקטובר לא פסחה על איש מאיתנו, אך השפיעה עמוקות על כל המשפחות והילדים שהיו חשופים לטבח באופן ישיר. האירועים התרחשו במפתיע בשבת בבוקר, יום חג, משפחות וילדים היו נצורים בבתיהם והמתינו לסיוע שעות ארוכות בחוסר ודאות. אירועים קשים אלה מוכרים בשם "טראומה קולקטיבית", טראומה משותפת ומתמשכת. מבין הקולקטיב קבוצה של ילדים שאינם מתגוררים בבית הוריהם אלא במשפחות אומנה.
ילדים המוצאים למשפחות אומנה, הם ילדים שלא אחת חוו בעברם טראומה מורכבת ובפרט מקרים של תפקוד הורי לקוי, התעללות, הזנחה או אובדן של הורים ודמויות מטפלות משמעותיות.
כל ילדי האומנה נחשפו לזוועות 7 באוקטובר ברמות שונות. חלקם באופן ישיר, משום שהתגוררו באחד מיישובי העוטף, לחלקם בני משפחה ואחרים משמעותיים שנפגעו או התגוררו באזור וחלקם נחשפו והושפעו בעקיפין בדומה לשאר ילדי ישראל.
בהתערבות עם ילדים אלו נדרשת הבנה של הטראומות הקודמות שלהם ושל פוטנציאל ההשלכות השליליות של הצטברות טראומות על בריאותם הנפשית ועל התפתחותם.
מכון חרוב התבקש לפתח מדריך שיפרט עקרונות מנחים להתערבות ולליווי ילדים אלו. נקודת המוצא היא שהחשיפה לטראומה הנוכחית מייצרת טראומה מצטברת, מחריפה את החרדות ומערערת את התמודדותם של הילדים, ולכן נדרשת התערבות ייעודית ורגישה במיוחד.
ראשית חשוב לבצע הערכה ומיפוי של מעגלי הפגיעה והחוסן: ללמוד למה ילדים נחשפו, מה הם ראו ושמעו. האם אנשים משמעותיים להם נפגעו, נהרגו או נחטפו? זאת כדי להתוות את ההתערבות הרצויה ולייצר נרטיב מתאים על האירועים. בשלב ההערכה נבחן עד כמה החשיפה השפיעה על תפקוד הילד בתחום ההתפתחותי, ברמה התפקודית היומיומית (שינה, אכילה), ביחסים עם מבוגרים משמעותיים ועם קבוצת השווים, ובוויסות הרגשי.
לאחר ההערכה, חשובה דמות טיפולית מתכללת לזיהוי כלל צורכי ההתערבות של הילד ולהעמיד גורמים רלוונטיים להתערבויות כגון התערבות דיאדית, התערבות רגשית פרטנית עם הילד, התערבות במערכת החינוך, והתערבויות התפתחותיות פרה־רפואיות (קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק).
"האירועים הקשים ייצרבו בזיכרון החושי של ילדים רבים ובמיוחד אצל הצעירים שבהם. קולות וריחות ואף דמויות הדומות במאפייניהן לאירועים הקשים יעוררו את האימה מחדש"
להלן מרכיבי הליבה של ההתערבות:
1. קידום התקשרות בטוחה ומטיבה ושיקום האמון עם דמויות ההתקשרות, מאחר שילדים שהוצאו מבתיהם מתקשים בביסוס אמון עם מבוגרים משמעותיים. הפרידה מההורים ומהמשפחה מותירה אותם עם שאלות כמו: האם מבוגרים נוספים יעזבו אותי? האם אני ראוי לאהבה? החשיפה לטראומות נוספות המאיימות על חייהם וחיי אחרים משמעותיים מציפה מחדש חרדות אלו.
2. התערבות פסיכו־חינוכית עם מבוגרים משמעותיים בחיי הילד: מתן ידע לדמויות המטפלות ביחס למופעים טראומטיים, לתזכורות ולציפיות טראומטיות של הילדים שנחשפו ולתגובות המותאמות למופעים אלו.
האירועים הקשים ייצרבו בזיכרון החושי של ילדים רבים ובמיוחד אצל הצעירים שבהם. קולות וריחות ואף דמויות הדומות במאפייניהן לאירועים הקשים יעוררו את האימה מחדש. מכאן חשוב לדעת למה הילד נחשף, כי תזכורות טראומטיות עלולות להוציאו מוויסות. מבוגר משמעותי זמין יסייע לנרמל את התגובה.
ילדים שנחשפו לאירועי סכנה עלולים לחשוב שהעולם הוא מסוכן בכל מקום ורגע. לחלק מילדי האומנה כבר היו אמונות כאלה, וייתכן שתחושות אלו יגברו. יש להכיר בכך ולהזכיר לילד שהוא מוגן ועושים הכול כדי שאירועים כאלה לא יקרו שוב.
3. קידום שיח עם הילד והורי האומנה על האירועים הקשים: לניסוח נרטיב הטראומה תפקיד קריטי בעיבודה עם דמויות ההתקשרות ובליווי איש מקצוע כדי לתת פשר לאירועים. על הנרטיב לכלול מרכיבים של מיטיבות הורית כדי לסייע לילד להתמודד, ולתת תוקף לתגובותיו. חשוב שהשיח יתמקד בתחושת המסוגלות העצמית, בהגנה ולא בנקמה למען התפתחותו המוסרית, ובכוחות שלו ובכוונות המיטיבות של הסביבה, שסייעו להתמודד עם האירועים.
4. ההקשר הקהילתי: ילדים רבים נאלצו להתפנות ממקום מגוריהם ומהמעטפת הקהילתית. הספרות מלמדת שהקהילות חשובות בקידום רווחתם וחוסנם של ילדים בכלל ובמצבי דחק וטראומה בפרט. הן מספקות עוגן ותחושת שייכות וביטחון. חשוב ככל הניתן לשמור על הקשר של הילד עם גורמי הקהילה הפורמאליים (אנשי חינוך ובריאות) והלא פורמאליים: חברים, שכנים ותנועת נוער.
5. מיצוי זכויות: ילדים שנחשפו לאלימות קשה וטבח, גם אם בעקיפין, יפגינו תסמינים קשים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית, בייחוד אם כבר חוו טראומות אחרות בעבר. חשוב לתת להם סל טיפולים ושירותים רגשיים, חינוכיים ובריאותיים שיאפשרו להם להתמודד עם האירועים הקשים, תוך הכרה בטראומות קודמות ובחוויה הייחודית של גדילה במשפחת אומנה.
לסיכום – חשוב שמנחת האומנה תבחן צרכי כל ילד ותתאים לו מענים טיפוליים הן בזירה הרגשית והן בזירה החינוכית והבריאותית, מתוך המענים הקיימים לילדי האומנה ובמידת הצורך לפתח מענים מותאמים נוספים.
להצטרפות לניוזלטר שלנו