הראייה שלי היא שנפגע עבירה זקוק לטיפול שאינו רק משפטי אלא הוליסטי. כזה המחבר גורמי טיפול ואכיפה בשלבי החקירה, מול הפרקליטות והמשטרה ובמהלך המשפט, בהיבטים של מיצוי זכויות סוציאליות, חינוכיות וטיפוליות. יש לי היכרות וניסיון ארוך שנים עם המערכות השונות. למדתי שחוסר התקשורת בין הגורמים השונים מקשה על נפגעי עבירה לצלוח את המשבר. אני רואה את תפקידי כמנהלת משבר. אני גם מרצה על הסיפור האישי שלי כנפגעת עבירה מתוך אמונה שילדים ומבוגרים ששומעים עדות אישית מבינים שמותר לספר ואפשר להתמודד ואפילו לצמוח מתוך הפגיעה. המטרה שלי היא לתת מוטיבציה ודוגמה אישית.

נפגעתי מינית כנערה מגיל 14 וחצי ועד גיל 15 וחצי על ידי רב בית הספר.

לאחר כמה שיחות מנהל בית הספר אמר שאינו יכול לדווח על הרב על בסיס הבירור שיזם. בסוף השנה סיפרתי לאימא שלי הכול. היא הסבירה לי שנפגעתי ושלחה אותי לקרוא מהי פגיעה מינית ומהם יחסי מרות בין בגיר לקטין. אז נפל לי האסימון והלכנו למשטרה להתלונן. הפוגע הורשע וריצה את עונשו.

לפני הגשת התלונה במשטרה הקלטתי שיחה עם הרב הפוגע כי ידעתי שלא יאמינו לי. היום כעורכת דין אני אומרת שהייתה פה השגחה פרטית. זה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות. במקרים רבים לא מאמינים לבנות צעירות ואני רואה מה קורה להן בבית משפט, כמה אכזרי ההליך מולן.

בעקבות תלונתי, תגובת בית הספר להגעת חוקרים לאולפנה הייתה שיחה עם שני רבנים על צניעות, על איך עלינו להתלבש ומה יקרה לנו אם לא. לא האמנתי שזה המסר לבנות, שאם הן ייפגעו זו אשמתן. הייתי צריכה לעמוד, ילדה בת 15 וחצי, מול שכבה של 300 בנות ושני הרבנים, אחרי שנפגעתי על ידי רב, ולהגיד את זה.

ש. אחרי הניסיון עם מערכת המשפט, מה הביא אותך ללמוד דווקא עריכת דין?

בזכות אימא שלי והתמיכה המשפחתית שקיבלתי, בגיל 25 כבר הייתי עורכת דין. מסע השליחות שלי התחיל בהליך הגשת התביעה האזרחית נגד בית הספר. בגיל 20, לאחר שהסתיים ההליך הפלילי, התחלתי ללמוד משפטים והבנתי את היקף רשלנות בית הספר ואת עוצמת הפגיעה שנגרמה לי: שהם לא פעלו ושמרו עליי כפי שהיו צריכים, שהאשימו אותי ואסרו עליי לדבר על הנושא, שהפקירו אותי והתנהלו מולי בנוקשות ובפוגענות, ושגם לא דיווחו לרשויות כנדרש בחוק. הסתובבתי עם תחושות קשות במשך שנים עד שהחלטתי להגיש תביעה אזרחית נגד הפוגע ובעיקר נגד בית הספר ומשרד החינוך. בהליך התעקשתי שמי שיקבל את מרבית האחריות וישלם את רוב המחיר יהיה דווקא בית הספר – הליך שהסתיים בפשרה.

ש. איך התחלת לייצג נפגעות/ים?

כשההליך האזרחי הסתיים הייתי כבר בת 29, עבדתי כעורכת דין במשך כמה שנים והבנתי שאני רוצה להתחתן ולגדל ילדים. רציתי לשים מאחוריי את המלחמה המשפטית שארכה 14 שנה, אבל הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי. התחלתי בהרצאות והמשכתי לעסוק גם בניהול משברים בעקבות פגיעה מינית, כדי לסייע לנפגעות. נפגשתי עם כל מי שאפשר, ייצגתי תיקי נפגעים פרו־בונו והייתי בכל מקום שאפשר לי לייצג אינטרסים של נפגעי עבירה. כבר חמש שנים אני מייצגת נפגעים דרך הסיוע המשפטי ועוזרת למי שנמצאים במקום שאני מניסיוני מכירה היטב.

ש. ספרי איך התגבשה ההבנה שנדרש טיפול הוליסטי בכל האספקטים של פגיעה?

כנערה שנפגעה הרגשתי בתוך מערבולת, בחור שחור. מי שעזרה לי להרים ראש מעל המים הייתה אימא שלי. בית הספר, התלמידות, צוות המורים והמנהל היו בסערה סביבי ולא ידעו מה לעשות. לא ידעתי מה קורה בפרקליטות או במשטרה עם הנהלים שלה. החוויה שלי עם המשטרה למשל הייתה טובה, אבל הם גם מי שביקשו שאתמלל בעצמי את ההקלטה עם הרב הפוגע.

בגלל שהגורמים לא תקשרו זה עם זה אימא שלי ואני נאלצנו לכתת רגליים בין כולם. לדעתי חייב להיות גורם אחד שמתכלל ומחבר בין כל הגורמים. כשאני מייצגת אני משתדלת להיות בקשר עם כולם, להסביר את המשמעויות, להבין את הצרכים של הילד, שהם לפעמים הפוכים מהצרכים המשפטיים. טיפול הוליסטי נותן מענה לצורך של הילד ולא לצורך של עולם המשפט או להכתבות של הרווחה או של מערכת החינוך. כל זה יכול לקרות רק מתוך מודעות לצרכים של נפגעי העבירה.