ממפגש מפוקח למפגש מכוון קשר

טראומה בין־אישית והשלכותיה על מפגשים במרכזי קשר

הרקע של הילדים המגיעים למפגשים במרכזי הקשר רצוף לעיתים קרובות באירועים טראומטיים בילדות, אשר פגעו בהתקשרות עם הדמויות הקרובות להם ביותר. אלו אירועים שהובילו, בין השאר, לצורך בקיום מפגש מפוקח עם ההורה. לפיכך המפגש במרכז הקשר טעון בחוויות רגשיות מורכבות ובפוטנציאל להתעוררות של זיכרונות טראומטיים. כך למשל, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שבמצבי פרידה וגירושין המאופיינים בקונפליקט גבוה ילדים נתונים בסיכון מוגבר לחשיפה לאלימות בין־הורית, להזנחה רגשית ולהצטברות חוויות טראומטיות נוספות (van Berkel et al., 2024).

טראומה בילדות מתייחסת לאירוע או לרצף אירועים שיש בהם איום על החיים, על שלמות הגוף או על השלמות הפסיכולוגית, כאשר הילד חווה את עצמו או את הדמות המטפלת בו כנתונים בסכנה, כגון אלימות זוגית, הזנחה, פגיעות רגשיות או פיזיות, חשיפה להתמכרויות או למצוקה נפשית של דמות הורית, ולעיתים גם פרידה פתאומית מדמות התקשרות משמעותית. אירועים אלה מייצרים הצפה חושית ורגשית, שבה המידע הנקלט נתפס כבלתי נסבל לעיבוד ומערער את תחושת הביטחון הבסיסית. כאשר הטראומה מתרחשת בתוך המערכת המשפחתית היא מוגדרת כטראומה התפתחותית, המדגישה את ממדיה הבין־אישיים ואת פגיעתה במערכת ההתקשרות הראשונית. במצבים אלה הסביבה, שאמורה לשמש מקור להגנה, ויסות ומשמעות, עלולה להפוך למרחב המאופיין בסכנה ואיום מתמשך. טראומה בין־אישית משפיעה על ילדים בכל היבט התפתחותי, ובכלל זה על ההתקשרות עם המטפלים העיקריים שלו (van der Kolk, 2014).

כאשר המפגש עם ההורה מתקיים על רקע טראומה, הילד עשוי לבטא מגוון תגובות רגשיות והתנהגותיות, כגון הימנעות, תוקפנות, קיפאון, רגרסיה או הצפה רגשית, המשקפות מצב של דריכות גבוהה. לצד אלו עשויים להופיע גם רגשות מורכבים כגון געגוע, כפל נאמנויות וקושי בפרידה, המבטאים את האתגר שבמעבר בין דמויות ההתקשרות. בשל מורכבות המפגש והמעברים החדים, נדרש מעבר מתפיסה של פיקוח גרידא על המפגשים לתפיסה של ליווי פיקוחי־טיפולי. מכאן נגזרת חשיבותה של עמדה מקצועית המבוססת על הבנה מעמיקה של השפעת הטראומה על הקשר ההורי־ילדי ומתוך רגישות לצרכיו ההתפתחותיים והרגשיים של הילד. תפיסה זו נשענת על עקרונות של עבודה מודעת טראומה והתקשרות. היא רואה במפגש לא רק מרחב השומר על ביטחון פיזי אלא מרחב השומר על הביטחון הפסיכולוגי של הילד ובה בעת – הזדמנות להתערבות מתווכת ומקדמת קשר.

עקרונות המודל: טראומה והתקשרות כמצפן מקצועי

המודל הפיקוחי־טיפולי לליווי ביקורים נשען על עקרונות של התערבות מודעת טראומה והתקשרות (Child-Parent Psychotherapy – CPP) (Lieberman & Van Horn, 2008). המודל מציע להתבונן בהיסטוריה של הילד וההורה דרך שתי עדשות משלימות – זו של הטראומה שחווה הילד וזו של ההתקשרות והאופן שבו הושפע ממנה, כבסיס להבנת דפוסי הקשר ולתכנון ההתערבות.

המודל מארגן את ההתערבות סביב שלושה שלבים מרכזיים בתהליך
ליווי הביקורים: לפני המפגש, במהלך המפגש ולאחר המפגש.
בשלב ההכנה מתקיימים הערכה, איסוף מידע על חוויות טראומטיות
וטריגרים אפשריים, והכנה של הילד, של ההורה ושל דמויות התקשרות
משמעותיות נוספות.
במהלך המפגש נעשה שימוש בהתערבויות המכוונות לקידום ביטחון,
ויסות וקשר. לאחר המפגש מושם דגש על תמיכה במעברים, עיבוד
רגשי ותכנון ההמשך.

על בסיס עקרונות אלו פותחו שבעה קווים מנחים קליניים, המתרגמים את עקרונות המודל לפרקטיקה של ליווי ביקורים במרכזי קשר (Hoffnung-Assouline & Knei-Paz, 2024):

קו מנחה ראשון: יצירת מרחב בטוח

תפקיד המלווה במהלך המפגש אינו מתמצה בשמירה על בטיחות פיזית בלבד, קרי – שהמבוגר לא יפגע בשלמות הגוף של הילד, אלא הוא כולל גם התבוננות באינטראקציה דרך עדשת הטראומה,  כדי לזהות תזכורות טראומטיות העלולות לאיים על תחושת הביטחון הפסיכולוגי של הילד.

איסוף מידע מעמיק על ידי הגורם המפנה ומרכז הקשר, על חוויות טראומטיות בעברו של הילד, טרם תחילת המפגשים, הכרחי כדי לסייע למלווה בזיהוי גירויים מעוררי מצוקה במהלך הביקור. ייתכן שיהיו גירויים שונים במפגש – כגון התנהגות ההורה, הבעות פנים, תנועות גוף, טון דיבור או אפקט שלילי – שעלולים להיתפס על ידי הילד כאיום ולהוות תזכורות טראומטיות עבורו (Lieberman et al., 2015).

בהתאם לגישת ה־CPP, תגובות של עוררות גבוהה, הצפה רגשית או קושי בוויסות יכולות להעיד על כך שהילד מקשר באופן לא מודע בין המתרחש בהווה ובין היבטים מחוויה טראומטית מן העבר (van der Kolk, 2014). במצבים אלה תפקיד המלווה הוא להישאר מכוונן לתגובות הילד, לזהות סימני מצוקה מוקדמים ולסייע לו בוויסות רגשי באמצעות תיווך, הרגעה והענקת משמעות לחוויה, ובכך לשמר את תחושת הביטחון של הילד ולאפשר השתתפות מיטיבה במפגש.

קו מנחה שני: ליווי המעברים בין דמויות התקשרות

המעבר של הילד בין דמויות התקשרות – מדמות ההתקשרות  הקבועה (הורה, הורה אומנה, מדריך בפנימייה) אל ההורה המבקר ובחזרה – הוא בעל משמעות רגשית רבה, שכן הוא עלול להגביר חרדה, להציף רגשית ולעורר מחדש חוויות של אובדן ונטישה, לצד החרפה של קונפליקט נאמנויות (Bullen et al., 2017; Morrison et al., 2011).

המודל המוצע מדגיש את החשיבות שבהכנת המבוגרים המשמעותיים, לספק הכנה רגישה לטראומה, בייחוד סביב רגעי המעבר אל המפגש וממנו (Sullivan et al., 2016). תכנון מוקדם של תחילת המפגש וסיומו, לצד שיח מקדים עם הילד על מבנה הביקור, על הצפוי להתרחש בו ועל הרגשות שעשויים להתעורר – לקראתו, במהלכו ולאחריו, וכן הכוונה של ההורה המלווה וההורה המבקר כיצד לתמוך בילד במעברים ביניהם בתחילת המפגש ובסיומו – עשויים להפחית הצפה רגשית, לתמוך בוויסות רגשי ולחזק את תחושת השליטה וההמשכיות בחווייתו של הילד (Bullen et al., 2017; Nesmith, 2013).

במהלך הכניסה למפגש וביציאה ממנו, תפקיד המלווה הוא לסייע בתרגום התנהגותו של הילד עבור שני ההורים, כך שיוכלו לזהות את רגשותיו, לתת להם תוקף, לנרמל את חוויית הילד במעבר ולהגיב באופן מווסת ותומך (Baker et al., 2016). התערבות זו תורמת להפחתת מצוקה, לחיזוק תחושת הביטחון וליצירת רצף התקשרותי המאפשר לילד לנוע בין הדמויות המשמעותיות בחייו באופן בטוח ומווסת, מתוך הפחתת חרדה וקונפליקט נאמנויות.

קו מנחה שלישי: תמיכה רגשית בהורים

המפגש המפוקח עשוי להיות חוויה מורכבת גם עבור ההורה, ולעיתים הוא משמש תזכורת מכאיבה למשבר המשפחתי. במקרים של הוצאה מהבית, מפגשים אלה עלולים להציף מחדש את כאב הפרידה ואת חוויית האובדן של ההורות היומיומית; עצם קיומו של המפגש תחת פיקוח עשוי לעורר  תחושות של בושה, אשמה או כישלון וגם כעס וחשדנות כלפי המערכת (Hinton, 2018; Ross et al., 2017). תגובות ההורה הנובעות מרגשות אלו עלולות לבוא לידי ביטוי בצורה לא מווסתת ובאופן שיפגע בביטחון הפסיכולוגי של הילד.

משום כך ספרות המחקר מדגישה את חשיבות ההתייחסות לחוויית ההורה כחלק בלתי נפרד מעבודת הליווי במפגשים. הליווי הנדרש כולל יצירת מרחב תומך המכיר במורכבות הרגשית של המפגש עבור ההורה. ליווי מסוג זה יכול לתרום לבניית אמון עם ההורה, ובכך לאפשר למפגש להיות משמעותי ומקדם קשר (Dibben & Howorth, 2017).

התמיכה צריכה לכלול הן מענה קונקרטי להסרת חסמים לוגיסטיים המקשים על קיום המפגש והן מענה רגשי להתמודדות הרגשית של ההורה עם כל המשמעויות של המפגש עם הילד ועידוד לחשיבה רפלקטיבית. תמיכה רגשית זו משפרת את איכות המפגש ואת יכולת ההורה להיות פנוי ונגיש לילד (Collings et al., 2019; Corwin, 2012).

קו מנחה רביעי: מתן פשר להתנהגויות הילד

ילדים, בייחוד בגיל הרך, נוטים לבטא את רגשותיהם ואת צורכיהם באמצעות התנהגות: התפרצויות, בכי, היצמדות או הסתגרות – אלה הן דרכים שכיחות שבהן ילדים מביעים מצוקה, צורך בקרבה או קושי רגשי. הבנת הצרכים הרגשיים העומדים מאחורי התנהגויות אלה מחייבת יכולת אמפתית, ויסות רגשי ויכולת רפלקטיבית מצד ההורה. אלו יכולות שנפגעות לעיתים במצבי טראומה ולחץ (Lieberman et al., 2015). במפגשים מפוקחים המעמד הרגשי הטעון עשוי לעורר אצל ההורה תחושות עזות וזיכרונות מעברו, ולעיתים – להקשות עליו להבין את מחוות הילד או להגיב אליהן באופן מותאם (Nesmith, 2013). בהקשר זה, אחד מתפקידי הליווי המרכזיים במרכז קשר הוא לסייע במתן פשר רגשי להתנהגויות הילד – באמצעות שיקוף, תרגום רגשי ונרמול של תגובות הילד. תפקיד המלווה הוא לסייע להורה להתבונן בהתנהגות הילד ובתגובות שלו עצמו באופן רפלקטיבי. תהליך זה תומך בהפחתת תחושות אשמה וחרדה אצל שני הצדדים ובפיתוח דרכי אינטראקציה מסתגלות יותר בין ההורה לילד, שבהן ההורה לומד להבין טוב יותר את חוויות הילד ואת צרכיו.

קן מנחה חמישי: קידום רגעים של משחק והנאה

לטראומה השפעה מזיקה על היכולת לחוות משחק והנאה. עבור הורים וילדים בעלי עבר טראומטי עשוי להיות קושי מיוחד להתמסר לרגעים של משחקיות ושמחה משותפת. משום כך ישנה חשיבות מיוחדת ליצירת רגעים משותפים של משחק והנאה בין ההורה לילד במפגשים טעונים רגשית. המשחק מאפשר חיבור שאינו מילולי ויצירת חוויות מהנות חיוביות. משחקיוּת עשויה לשמש גורם מגן הממתן מצבי לחץ ומתח ביחסים, להכניס ממד של תקווה אל תוך הקשר בין ההורה לילד ולאפשר תיקון של חוויות העבר (Hughes & Baylin, 2012; Lieberman & Van Horn, 2008).

לפיכך מומלץ כי חדר המפגש יכלול משחקים המאפשרים העמקת האינטראקציה בין ההורה לילד וביטוי של תמות ביחסים, כגון קרבה ודאגה, מצבים של טיפול, תיקון וטיפוח. יש לדאוג לצעצועים המתאימים לילדים בגילים ובשלבים התפתחותיים שונים (בובות משפחה, חיות, כלי מטבח או ערכת רופא). כאשר מתעורר קושי בהתנעת משחק ספונטני בין ההורה לילד, נדרש מהמלווה לפעול ביצירתיות ולהצטרף למשחק באופן פעיל, כדי לעודד את התפתחותו. ישנם מצבים שבהם, למרות מאמצי המלווה, קשיי ההורה אינם מאפשרים התפתחות של משחק או יצירה, וההורה מתמקד בפעילויות של הבעת הקשר דרך האכלה, שאלות "חוקרות" או מסרים חינוכיים ממשמעים. במקרים אלה חשוב שהמלווה יתווך את פעולות ההורה מתוך מבט שמדגיש את הכוונות המיטיבות של ההורה (ראו קו מנחה שישי) ויוודא שביטחונו הפסיכולוגי של הילד נשמר (ראו קו מנחה ראשון). 

קו מנחה שישי: הדגשת הכוונות המיטיבות של ההורה

כאשר המסוגלות ההורית מוגבלת, או כאשר האינטראקציה עם הילד לא תמיד מותאמת ונפגעה בעקבות הטראומה, יש חשיבות מיוחדת לזיהוי ולהדגשה של כוונות ואזורים שבהם ההורה מביע אהבה ודאגה אותנטיים כלפי הילד – גם אם זה נעשה בדרכים עקיפות. בדרך זו מאפשרים לילד לפתח תפיסה מורכבת ומאוזנת יותר של ההורה ושל עצמו. איתורם של רגעים מיטיבים באינטראקציה בין הורה לילד מכונים על ידי ליברמן ועמיתיה (Lieberman et al., 2005) "מלאכים" (angels). אלה רגעים של כוונה הורית מיטיבה, אהבה או דאגה, העומדים כאזורים שמורים אל מול – ולא בסתירה – ל"רוחות הרפאים" (Fraiberg et al., 1975) המייצגות את חוויות הטראומה והפגיעה מן העבר (Lieberman et al., 2005).

כאשר המפגש מאפשר לזהות ולהדגיש היבטים חיוביים בהורות, הכוללים מחוות של קרבה, דאגה ואכפתיות, הוא עשוי לסייע לילד להחזיק בתוכו דמות הורית מורכבת יותר, הכוללת גם “מלאכים” בתוך סיפור חייו. מכיוון שהילד גם מזדהה עם ההורה וקשור אליו, הדגשת רגעים אלו על ידי המלווה במפגש מסייעת לגיבוש תחושת עצמי קוהרנטית בתהליך ההתפתחות של הילד (Lieberman et al., 2005).

במסגרת מפגשים מפוקחים המלווה יכולה להבליט כוונות מיטיבות אלה, למשל – באמצעות הפניית תשומת ליבו של הילד למאמץ שהשקיע ההורה כדי להגיע למפגש, או להיבטים חיוביים באינטראקציה במהלך המפגש – משחק משותף, מחווה של דאגה או ביטויי געגוע ואהבה. גם במצבים מורכבים יותר, כאשר התנהגות ההורה אינה הולמת את צורכי הילד, המלווה ידאג להכוונה להתנהגות בטוחה ומותאמת יותר. בד בבד רצוי שהמלווה ימסגר מחדש את התנהגות ההורה, מתוך הדגשה של המניעים האוהבים או הדואגים העומדים בבסיסה, אולם חשוב שהמסגור של הדגשת הכוונות המיטיבות יהיה אותנטי ומותאם למה שהמלווה אכן מזהה בפועל ושיותאם למציאות כפי שהילד חווה אותה.

קו מנחה שביעי: בניית נרטיב מותאם לילד

ילדים זקוקים למבוגר שיסייע להם להבין את המתרחש בחייהם. כאשר מדובר באירועים טראומטיים, כאשר לא ניתן הסבר, הנטייה שלהם תהיה לפרש אירועים מורכבים אלו ככאלה שקרו באשמתם, ובהתאם – לקבל עליהם אחריות למה שאינו בשליטתם (Lieberman & Van Horn, 2009). לפיכך בניית נרטיב  לילד, המעניק הסבר מותאם התפתחותית לאירועים שהובילו למפגשים במרכז הקשר, הוא מרכיב חשוב בכל שלבי הליווי.

תיאור האירועים, מתן מילים, פשר ומשמעות – הן לחוויות העבר והן למפגש הנוכחי – מאפשרים ליצור לילד מסגרת מארגנת. לעיתים לא תתאפשר בניית הנרטיב על כל חלקיו במסגרת מרכז הקשר, ולכן רצוי לאפשר – לילד ולהורה בנפרד – מרחב טיפולי נוסף, שבו הם יכולים להרחיב את הנרטיב. לשם כך יש צורך להיעזר בגורמים טיפוליים נוספים (טיפול במסגרת נוספת, אמנה, מרכז הורים ילדים, מרכז חירום, מקלט).

נוסף על כך, לא פעם ייתכן חוסר תמימות דעים באשר לנרטיב: סדר התרחשות האירועים, אופן הצגת ההורה ושל מי האחריות. במקרים אלו יש לשאוף להבניית נרטיב שבו יש הסכמה על מכנה משותף רחב, הקרוב ביותר למציאות שחווה הילד.

במסגרת זו מוצע לבנות עם הילד נרטיב התפתחותי המבוסס על "מודל המשולש", המארגן את סיפורו סביב שלושה היבטים מרכזיים: האירועים הטראומטיים, התגובות הרגשיות וההתנהגותיות של הילד שנובעות מהם, והאפשרות להתערבות, תיקון ותקווה (Lieberman et al., 2015).

• ב'צלע האירועים' יתואר מה התרחש בחייו של הילד – האירועים והחוויות שהובילו למפגשים עם ההורה במרכז הקשר, מתוך התייחסות לצרכיו ההתפתחותיים של הילד באותה תקופה, שהצריכו הגנה והשמה במקום מסוים.
• לאחר מכן ניתן מקום לתגובות הרגשיות וההתנהגותיות של הילד, שהתפתחו בעקבות האירועים (אלו יכולים לבוא לידי ביטוי גופני, כגון חוסר ויסות או הרטבה או רגשות המביעים כעס, געגוע), מתוך מתן תוקף ונרמול לחוויות אלו.
• לבסוף 'הצלע השלישית' – מטרתה להדגיש את המרחב הבטוח במרכז, את המפגש שעליו אחראית המלווה ואת הפוטנציאל החיובי הטמון במפגשים לקשר הורה–ילד.

הכרה מפורשת בחוויית הילד וברגשותיו מצד מבוגר משמעותי חיונית לתחושת הביטחון הרגשי, למניעת עיוותים בתפיסת העצמי ולהבנת המציאות. כל אלו יכולים לסייע לילד בוויסות של רגשות עוצמתיים ושל התחושות הגופניות הנלוות אליהם (van der Kolk, 2014).

דוגמה קלינית

רקע

יואב, בן חמש, מגיע למרכז קשר לפגוש את אביו לאחר נתק של כחצי שנה. הוריו התגרשו על רקע אלימות זוגית קשה כלפי האם, שלה היה יואב עד. בעקבות האירועים הוצא צו הרחקה נגד האב, ובהמשך הוחלט על חידוש הקשר במסגרת מפגשים מפוקחים במרכז קשר. יואב מתואר כילד חכם ורגיש הסובל מסיוטים, מרגישות לרעשים ומקושי בוויסות רגשי, בעיקר סביב מעברים בין דמויות התקשרות.

לפני המפגש

במסגרת הסדרת חוזה הביקורים במרכז הקשר מול כל אחד מההורים, הוסברה להם החשיבות של בניית נרטיב עבור יואב כמתן הסבר למפגשים, והתבקשה הסכמתם לנרטיב המוצע. לאחר איסוף ההיסטוריה של המשפחה (מהגורם המפנה – עו"ס לסדרי דין) הוסכם על נרטיב שמסביר את סיבת המפגשים. יואב והאם הוזמנו לפגישת היכרות מקדימה במרכז הקשר, כדי להכיר את החדר שבו יתקיימו המפגשים. למרות הצורך במתן תוקף לחוויה שיואב נכח בה, שחשיבותו הוסברה לאב, האב הביע התנגדות לדבר על האלימות שלו, מחשש שהדבר ישפיע על התהליך המשפטי. במצבים אלו של התנגדות, שהם שכיחים, יש לשאוף ליצירת נרטיב שיהיה הקרוב ביותר למציאות, מבלי לסלף עובדות. הנרטיב שנבחר היה: "אימא ואבא רבו וזה היה מאוד מפחיד. אימא פנתה למשטרה וביקשה שאבא לא יגיע אליכם הביתה כדי לשמור על עצמה ועליך. לא נפגשת עם אבא הרבה זמן, אז אולי אתה מרגיש כל מיני דברים כמו חשש וגם געגוע. לאבא היה חשוב לפגוש אותך. בית המשפט, שהתפקיד שלו לשמור על ילדים, קבע שתיפגשו כאן, במרכז הקשר. אני (המלווה) אהיה איתך ועם אבא במשך כל המפגש, וכל דבר שתרגיש ותצטרך – אני כאן בשבילך. אימא תחכה בחוץ ותאסוף אותך בסוף המפגש". מטרת הנרטיב היא לספק מסגרת מארגנת למפגשים עם האב, לתאר את הנסיבות שהביאו למפגשים במרכז קשר, לשיים את הרגשות האפשריים שיואב בא עימם ולהבטיח ליואב תחושת ביטחון (קו מנחה שביעי). המלווה מדגישה את הרצון של אבא לפגוש את יואב (קו מנחה שישי).

בד בבד עם המפגשים המתקיימים במרכז הקשר, הופנו ההורים לטיפול מעמיק בנושא האלימות – טיפול שיאפשר לאב להכיר באלימות ובהשלכותיה על יואב וטיפול דיאדי ליואב ואימו, כך שיוכלו לעבד את חוויות האלימות בבית ולחזק את ההתקשרות ביניהם (קריגל והופנונג־אסולין, 2022).

מהלך המפגש

עם הגעתו למרכז הקשר, יואב נאחז באימו ומסרב להיכנס. העובדת הסוציאלית המלווה את המפגש פונה אליו ואומרת:
"שלום יואב, אתה זוכר אותי כשהכרתי לך את מרכז הקשר? היום הגעת לפגוש את אבא, אחרי הרבה זמן שלא ראית אותו. נראה שאתה קצת חושש, אולי גם מתרגש, וזקוק לאימא. אימא תחכה לך כאן, בחוץ, ואתה תצא אליה בסוף המפגש." יואב הסכים להיכנס, אולם כאשר נכנס למפגש עצמו, הוא עמד מבויש ליד המלווה. אביו ניגש אליו וניסה לשכנעו להציץ במשחק שהביא לו מתנה. יואב נראה מסויג, ולכך הגיב האב באמירה: 'זהו, שכחת אותי? אתה כבר לא אוהב את אבא?' למלווה אמר האב מעל ראשו של יואב: 'תראי מה זה, מה היא עשתה האישה הזאת, לקחה ממני את הבן'. ברגעים אלו המלווה נבוכה ומבינה שביטחונו הפסיכולוגי של יואב מאוים, ושהוא עלול להרגיש אשמה וכפל נאמנויות. המלווה אומרת לאב וליואב: 'לא נפגשתם המון זמן. אתה יודע אבא, כשלא מתראים הרבה זמן, גם עם מישהו קרוב, אז אפשר להרגיש כל מיני דברים, וגם חשש. זה לא אומר שיואב שכח או לא אוהב אותך, יואב זקוק לזמן להתרגל. חשוב לי לומר לשניכם – אימא לא לקחה את יואב מאבא, כפי שסיפרתי גם לך אבא, הסברתי ליואב שיש אנשים שזה התפקיד שלהם לשמור על ילדים, והם אלו שהחליטו שהמפגשים יתקיימו כאן, במרכז הקשר". בתיווך זה, המלווה משקפת את ההתנהגויות של יואב ובכך מנרמלת אותן, מסירה ממנו אשמה ומסייעת לאבא להתבונן בהתנהגויות של בנו וברגש שעומד מאחוריהן, כדי להפחית חרדה אצל שניהם (קו מנחה ראשון ורביעי).

לאחר סיום המפגש

לאחר סיום הביקור המלווה מלווה את יואב בחזרה לאימא ומשתפת אותה: 'אימא, בהתחלה ליואב לא היה קל להיכנס למפגש עם אבא. הוא קצת חשש, ונצמד אלי. אחרי שדיברנו קצת על הקושי להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן, והזכרנו שהשופט הוא זה שהחליט שהמפגשים יתקיימו במרכז קשר, היה ליואב קל יותר, והוא ואבא שיחקו יחד במשחק שאבא הביא'.

במעבר בין דמויות ההתקשרות (קו מנחה שני) המלווה משתפת את האם במה שהתרחש במפגש. כדמות ההתקשרות העיקרית, חשוב שאימו תדע מה עבר על בנה בשעה זו, ואם חווה קושי, היא תוכל להכיל אותו. המסר  נאמר בנוכחות יואב, כדי שיואב יחוש מוגן וייווצר רצף במעברים בין הוריו. מטרת התיווך –  להכיל גם את אימא, שבוודאי הייתה מודאגת בעת המפגש.

לאחר שהמלווה נפרדת מיואב ומהאם, היא חוזרת לשיחה קצרה עם האב כדי להכיל את הרגשות שהוא נושא עימו ולסייע לו לחשוב על בנו ועל התנהגותו באופן רפלקטיבי (קו מנחה שלישי).

המשמעות הקלינית

וינייטה זו ממחישה כיצד ליווי מודע טראומה במפגשים מפוקחים מאפשר למלווה לשלב בין כמה מטרות התערבות, על פי הקווים המנחים המאפשרים להפוך את המפגש ממעמד של פיקוח בלבד למרחב מתווך המכוון להבנה, ויסות וקידום קשר.

סיכום

מפגשים מפוקחים במרכזי קשר אינם חייבים להישאר בגדר פיקוח בלבד. כאשר הם מלווים מתוך עמדה מקצועית מודעת טראומה והתקשרות, הם מאפשרים להפוך את המפגש למרחב עבודה פעיל המכוון לחיזוק הביטחון הפסיכולוגי של הילד ולקידום אינטראקציה הורית מיטיבה.

המודל המוצע במאמר זה מבקש להציע מסגרת עבודה יישומית המכוונת את אנשי המקצוע לנצל את רגעי המפגש עצמם כהזדמנות להתערבות מתווכת, שבה המלווה פועל בהתאם לשבעה קווים מנחים קליניים: יצירת תחושת ביטחון, ליווי המעברים בין דמויות התקשרות, תמיכה רגשית בהורים, מתן פשר להתנהגויות הילד, קידום רגעים של משחק והנאה, הדגשת הכוונות המיטיבות של ההורה ובניית נרטיב מותאם לילד (ראו טבלה).

המודל אינו מתעלם מהמגבלות הארגוניות ומהמשאבים המצומצמים המאפיינים לעיתים קרובות את עבודת מרכזי הקשר, אך הוא מציע שפה מקצועית ומודל יישומי המאפשרים לעובדים הסוציאליים המלווים לפעול באופן פרואקטיבי, כזה המאפשר לשמור על הילד מפני הקושי הטמון במפגשים אלו. כמו כן המודל מאפשר לא רק הגנה על הילד כי אם גם מרחב מכיל עבור דמויות ההתקשרות, ומסייע בקידום קשר מיטיב עבור כל הצדדים.

שבעת הקווים המנחים לליווי ביקורים במרכזי קשר: