מפגש מחקרי

משפחה אומנת מוגדרת כמשפחה משלימה למשפחה הביולוגית של הילד, וכאמצעי טיפולי לטווח קצר או ארוך. באופן גס אפשר להבחין בין שני סוגי אומנה: אומנת קרובים (קרובי משפחה של הילד) ואומנה שאינה אומנת קרובים (אומנה של משפחה זרה). סידור במשפחת אומנה הוא הסידור השכיח במדינות OECD, והוא נחשב עדיף על פני השמות חוץ-ביתיות אחרות כגון פנימייה. העדפה זו נגזרת מהתפיסה שלפיה קשר יציב ובטוח עם מבוגר אחד לפחות ותנאים של קביעות מהווים בסיס להתפתחות תקינה של ילדים (Dozier et al., 2014). למרות השאיפה לתכנון תנאים כאלו, סיומי אומנה בלתי מתוכננים, הידועים גם בשם קריסת אומנה, הם תופעה שכיחה (Farmer et al., 2005; Leathers, 2006; Rock et al., 2013). שכיחות התופעה עולה בגיל ההתבגרות, בין השאר משום שתהליך ההתבגרות קשור בבניית הזהות העצמית, ובקרב בני נוער באומנה מעלה תהליך ההתבגרות שאלות הקשורות במשפחה הביולוגית ובהיסטוריית החיים המוקדמת שלהם, מה שהופך את תהליך הגדילה למורכב יותר. מורכבות זו קשורה לא פעם בשאלות מתריסות מול הורי האומנה, בעיות התנהגות ועוד.

מחקר איכותני שערכתי עם עו"ס יפעת מאיר על קריסת אומנה, בקרב 14 צעירים ישראלים שחוו קריסת אומנה בגיל ההתבגרות, נועד לבחון באופן רטרוספקטיבי, באמצעות ראיונות עומק, את הסיבות לקריסת האומנה מנקודת מבטם.

המחקר, שהתפרסם לאחרונה ב-Journal of Social Work (Ben-Shlomo & Meir, 2024), העלה שלוש קבוצות של גורמים שיצרו דינמיקה הדרגתית שהובילה, בכל אחד מהמקרים, לקריסת אומנה. בדרך כלל היו כמה גורמים שחברו יחדיו והובילו לקריסה הסופית.

הקבוצה הראשונה כללה גורמים הקשורים לסוכנויות המפעילות את האומנה או למערכת הרווחה המייצגת את המדינה. מניתוח הממצאים עלה כי הגורמים המערכתיים העיקריים שעליהם הצביעו המרואיינים הם אלה: תחלופה גבוהה של מנחות אומנה, כשלים בהתערבויות של מנחות האומנה, ולבסוף – אי שיתופם של בני הנוער באומנה בתהליך קבלת ההחלטות בעניינם על ידי המדינה. כפי שאמרה אחת המרואיינות: היא [עו"ס המשפחה] כל הזמן אמרה בנינו תוכנית למה שיהיה, באנו להציג בפנייך את התוכנית…, אבל לא הייתי שותפה בכלל לבנייה של התוכנית רק 'באנו להציג לך'….

מרואיינת אחרת מספרת על התחלופה הגבוהה של מנחות האומנה:

אני חושבת שהקושי היה שהתחלפו לי הרבה מנחות אומנה, אחת יצאה לפנסיה כי הייתה המון שנים והגיעה מישהי חדשה צעירה… ואז היה לי נורא קשה כי אחרי שנה יצאה לחופשת לידה ובאה מישהי חדשה ואמרתי אין מצב שאני מדברת איתה, כבר היה לי קשה להיפתח…

היא מספרת כי מנחת האומנה הוותיקה שליוותה אותה זיהתה בשלב מוקדם סימני אזהרה לקושי בהשמה, אך התעלמה מהם:

אני חושבת שהראשונה [מנחת האומנה] ראתה כבר מגיל צעיר שמשהו לא תקין עם המשפחה, משהו לא תקין ביחסים עם האימא האומנת, ואולי פחדה, אולי רצתה מאוד שזה יצליח אבל זה דברים נורא קטנים, כן? זה פרץ בגיל ההתבגרות ואני חושבת שחבל כי זה משהו שיכל להימנע הרבה לפני כן, ואני לא חושבת שיש הרבה מקום לטעויות או להעלמת עין בדברים האלה. אני לא כועסת עליה גם נורא אהבתי אותה והיא נורא אהבה את המשפחה, אבל אני כאילו חושבת שאני בתור עובדת סוציאלית אולי יותר או פחות את יודעת אם משהו נראה לא תקין אז הייתי בודקת את זה לעומק, לא מניחה לזה.

הקבוצה השנייה שהוזכרה על ידי המרואיינים היא גורמים הקשורים למשפחת האומנה מול מאבקי ההתבגרות של משתתפי המחקר. מרבית המרואיינים ראו ב"הורות החלופית" שקיבלו באומנה אחד משני סוגים: מצד אחד הורות מותנית, או הורות המונעת מאינטרס, שעניינה אהבה המותנית בדבר (התנהגות טובה במשפחת האומנה או ציונים משביעי רצון בבית הספר). אחת המשתתפות אמרה בהקשר זה: הייתי חייבת להיות מושלמת. מרואיינת אחרת מספרת על ההתניה שהפעילה כלפיה אם האומנה:

היא [אם האומנה] ידעה שאני מפחדת מפנימיות. היא איימה עלי כל הזמן שאם אני אעשה ככה וככה אני אלך לפנימייה, נגיד אם יהיה לי חבר אני אהיה בפנימייה. זה היה מין קלף שלה שהיא כאילו תזרוק אותי לפנימייה ואני אבוא רק בסופ"שים אליה, וממש פחדתי מזה, כאילו זה ממש היה כל הזמן שם.

מצד שני היו שראו בהורות הורות מתנה, במובן שקיימת ציפייה מתמדת של הורי האומנה להכרת תודה על כך שנתנו למתבגרים הורות במתנה ובכך הצילו אותם מהגורל ה"מר" שהחיים הועידו להם. בהקשר זה  אמרה אחת המשתתפות: הייתי צריכה להיות אסירת תודה כל הזמן.

היא מסבירה:

המון פעמים הוא אמר לי [אב האומנה] – אני רוצה שתבחרי להיות פה, אני רוצה שתלכי לסבא וסבתא שלך שבוע, תחשבי על הקשר שלנו ואז תבחרי, תרצי להיות פה. לא תמיד אני מראה שאני רוצה, לא תמיד בא לי לחייך ולהגיד לכם תודה שהצלתם אותי מהגיהינום שחייתי בו. זה לא אומר שאני לא מודה לכם, אבל זה אומר שלא בא לי להראות את זה כל הזמן. גם אצלי זה מעורר איזו תחושת מסכנות, לא סתם כאילו יש את המושג הזה אסיר תודה, באמת משהו בזה אוסר אותך ולא נותן לך לכעוס.

הקבוצה השלישית והאחרונה שהוזכרה היא גורמים התפתחותיים הקשורים לגיל ההתבגרות, שבו התרחשה קריסת האומנה. שאלות הקשורות לזהות אישית ומשפחתית ולזהות מינית הובילו לבדיקת גבולות מול משפחת האומנה ויצרו, לתחושת כמה מהמרואיינים, מתח ביחסים בינם ובין הורי האומנה. אחד המרואיינים מספר:

 בתור נער מתבגר, גיל 15-16, הייתי בודק את הגבולות עוד פעם ועוד פעם ומנסה. הייתי מחפש אותם ממש על כל דבר הכי קטן… חזרתי להתנהגות של הבדיקת גבולות, אז פשוט במהלך הבדיקת גבולות הם פשוט… פשוט הרימו ידיים.

באופן דומה, מרואיינת אחרת מסמנת את גיל ההתבגרות כשלב של הסלמה במתח ביחסים בינה ובין משפחת האומנה. באותו שלב נוצרה התנגשות בין תחושת העצמי שהלכה והתגבשה ובין הדרישה של משפחת האומנה שתמשיך להתאים עצמה לציפיות שלהם.

אני חושבת שבמבט לאחור, שאני מסתכלת על זה, גיל ההתבגרות זה סוג של מתי שהתחלתי לפתח עמוד שדרה של כאילו להגיד זה לא מתאים לי את זה אני רוצה את זה… התחלתי שיהיה לי דעות משלי, מחשבות משלי, והם רצו שאני אמשיך להתאים את עצמי לציפיות שלהם.

חשיבותו של מחקר זה היא, בראש ובראשונה, בהבנת הגורמים לקריסת האומנה מנקודת המבט של מי שחוו את הקריסה באופן אישי ולא דרך גורמים מתווכים כמנחי אומנה או הורי אומנה (כפי שמקובל ברוב המחקרים הנערכים בתחום זה). מעבר לכך, דרך הבנת הגורמים שתוארו ניתן להבין כיצד אפשר לפעול באופן מניעתי כדי לצמצם את הסיכון לקריסת אומנה ולהבטיח יציבות וקביעות שהם תנאים שעומדים בבסיס סידור האומנה, כפי שמקובל בישראל ובעולם כולו.

ברמת הליווי השוטף של המערכת, אחת התלונות השכיחות של המרואיינים במחקר נגעה לחוסר שימת לב של מנחי האומנה לסימני האזהרה או המצוקה שהביעו לפניהם.

תמה משמעותית אחרת שעלתה בהקשר המערכתי הייתה החוויה של רבים ממשתתפי המחקר – שקולם לא נשמע על ידי גורמי הרווחה, ושעמדתם לא הובאה בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות.

תובנות אלו מדגישות את חשיבותה של הפניית תשומת הלב של מנחי האומנה ושל הגורמים הטיפוליים האחרים שמלווים את המתבגרים – הן לנורות אזהרה בקשר להשתלבות של בני הנוער בבית האומנה והן בהקשר של שמירה על זכותם להיות שותפים להחלטות המתקבלות בעניינם.

לבסוף, רצוי לכלול את ההבנות התיאורטיות הנוגעות לגיל ההתבגרות כשלב התפתחותי ייחודי, ולהורות למתבגרים, כחלק מהידע של מנחי ומנחות האומנה המלווים מתבגרים באומנה, וכחלק מההכשרה שעוברים הורי אומנה.