סקירת ספרות: מי הם "האחרים", מה הם עושים, ומה אנחנו לא רואים?

בסקירת ספרות שיטתית (Klebanov et al., 2023), שנועדה למפות את כלל הידע התיאורטי והאמפירי הקיים על נוכחותם של אחרים בפגיעות מיניות בילדים, נמצאו בסך הכול 15 מאמרים שעסקו במישרין בנוכחות פיזית של אחרים במהלך הפגיעה. ממצאי סקירה זו מלמדים אותנו כי כמעט כל אחד יכול להיות "האחר הנוכח": הורים, אחים, בני משפחה מורחבת, שכנים, וגם דמויות פורמליות (כגון אנשי חינוך או טיפול). במחקרים סטטיסטיים שנכללו בסקירה עולה כי במרבית מקרי הפגיעה יש לפחות אדם אחד שיודע עליה בזמן אמת.

נוסף על כך, כמה מחקרים בחנו את פרק הזמן שחלף עד להתערבות ראשונית מצד אותם אחרים, ומצאו כי נדרשו להם לעיתים שלוש עד חמש שנים, של חשיפה מתמשכת לפגיעה, כדי להגיב לראשונה. עם הגורמים המשמעותיים ביותר לעיכוב בתגובה נמנים ספק עצמי בפרשנות שהם נתנו לפגיעה, חשש מפגיעה במי שנחשד כפוגע, חשש מהשלכות חברתיות וחוסר ודאות בקשר לדרך הפעולה המקובלת. סקירת ספרות נוספת מלמדת אותנו כי עצם ההחזקה בידיעה על פגיעה בילד היא עול כבד. האחרים מתארים רגשות אשמה, בושה, בלבול וחוסר אונים. הם מסבירים כי הם זקוקים לאנשי מקצוע שמוכנים להקשיב להם ללא שיפוטיות ולספק להם כלים להתערבות.

אפשר לשייך את 15 המאמרים שנכללו בסקירת הספרות לשני גופי ידע מרכזיים: הראשון עוסק בפגיעות מיניות המתרחשות במרחב הציבורי, ובהן יש עדי ראייה שלרוב הם זרים לילד. זהו גוף ידע חשוב להבנת נורמות חברתיות וסולידריות חברתית, אך הוא אינו מתאים לאפיון דינמיקות משפחתיות ונוכחות של אחרים משמעותיים בחייו של הילד, שכן גוף הידע הזה אינו מביא בחשבון היבטים כגון יחסי תלות, פחד מהסלמה, היסטוריה של פגיעה רב־דורית, שאלות של נאמנות, ועוד. גוף הידע השני אומנם בחן דינמיקות משפחתיות בצל פגיעה, אך במסגרת זו הדגש היה על חשיפת הפגיעה ולא על ידיעה ונוכחות בזמן אמת. כך נחשף פער ניכר במחקר הקיים על נוכחות ועדות של אחרים משמעותיים לפגיעה בילדים בתוך המשפחה.

כדי לצמצם את הפער הזה נערכו ארבעה מחקרים איכותניים מפרספקטיבות שונות: (1) תפיסותיהם של ילדים שנפגעו מינית במשפחתם; (2) תפיסותיהם של ילדים שנפגעו פיזית במשפחתם; (3) עדויות כתובות שנשלחו לוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעות מיניות בילדים; (4) ראיונות רטרוספקטיביים עם בוגרים שנפגעו מינית בילדותם.

במאמר הנוכחי אביא בקצרה את הממצאים של ארבעת המחקרים הללו לכדי סינתזה של מה שמלמדים אותנו הילדים והאנשים שנפגעו על מי שנכחו במהלך הפגיעה בהם ועל הדרכים שבהם הנוכחות הזאת עיצבה את תפיסתם את עצמם ואת תפיסתם את הפגיעה בהם.

מחקר ראשון: "במשפחה שלנו ישנים עמוק" (Klebanov & Katz, 2023a)

מחקר זה התבסס על ניתוח תוכן תמטי של 24 ראיונות חקירה עם ילדות בנות 14-4 מרקעים חברתיים ותרבותיים מגוונים בישראל (ילדות יהודיות חילוניות, דתיות, חרדיות, וילדות מוסלמיות). כולן חוו פגיעות מיניות מתמשכות וקשות בתוך המשפחה (על ידי אב, בן־זוג של אם, אח ועוד). האחרים המשמעותיים שנכחו במהלך הפגיעה בהן היו לרוב דמויות קרובות מאוד, ובהן אימהות, אחים/אחיות, סבתא או דודה. מדגם המחקר הורכב מעדויות קשות המתארות פגיעות מורכבות ומרובות ודינמיקה משפחתית סבוכה.

מניתוח ממצאי המחקר עולה טווח של מודעות לנוכחות של האחרים: בקצה אחד של הטווח היו משתתפות שהיו מודעות לכך שבני משפחתן ידעו שהן נפגעות. לדוגמה, אחת המשתתפות סיפרה כי אימה ראתה את "אחיה מעליה", לאחר מכן היא שמעה שאימה דיברה על כך עם אביה ושמעה אותו מורה לה שלא לספר על כך לאיש. בקצה השני של הציר היו משתתפות רבות שלא היו מודעות לכך שבני המשפחה שלהן היו נוכחים במהלך הפגיעה בהן. משתתפת אחרת, לדוגמה, סיפרה כי אימה נכנסה לחדר באמצע הפגיעה, הביטה בנעשה ויצאה. אך מבחינת הילדה, "אימא לא ראתה" או לא הבינה את מה שהיא רואה. בין שני קצות הציר הללו היו גם משתתפות שחיו בספק תמידי בשאלה אם האחרים בחייהן יודעים על הפגיעה בהן. משתתפות המחקר תיארו את האחרים שנכחו במהלך הפגיעה בהן כ"כמו ישנים, עם עיניים קצת פתוחות וקצת עצומות", או עומדים בדיוק עם הגב לנעשה, או מדברים בטלפון, ועוד. המשתתפות הללו שאלו את עצמן שוב ושוב במהלך ראיון החקירה שלהן שאלות כגון איך יכול להיות שהיא לא ראתה? איך ייתכן שלא שמו לב? אני לא מבינה איך לא שמעו אותי.

ממצא מעניין נוסף במחקר זה היה השינוי שחל בדינמיקה המשפחתית במשך זמן הפגיעה. ככל שהפגיעה נמשכה, מאמצי ההסתרה פחתו, והחיים המשפחתיים התנהלו בשתי מציאויות מקבילות: האחת היא מציאות משפחתית כאילו נורמטיבית, והאחרת היא מציאות מקבילה, פוגענית ובלתי מדוברת. כך לדוגמה, אחת ממשתתפות המחקר סיפרה שבהתחלה, אם הצליחה לברוח למיטה של אימא שלה בזמן, היא ניצלה מהפגיעה מאחיה, אך עם הזמן הוא הגיע גם לשם והיה "לוקח אותה" באין מפריע.

מחקר שני: "אני זוכר את רוב בני המשפחה שלי רואים את זה" (Klebanov & Katz, 2024)

במחקר זה נותחו 26 ראיונות חקירה עם ילדים בני 13-5 שנפגעו פיזית במשפחתם. גם כאן המדגם הורכב ממקרי פגיעה מורכבים ומתמשכים. ממצאי המחקר חשפו דינמיקה משפחתית פלואידית ומשתנה, שבה תפקידי הפוגע, הנפגע והנוכח משתנים בין הדמויות השונות במשפחה במקרים שונים. המשתתפים תיארו מגוון סיטואציות אלימות שחוו לאורך השנים, שבהן לעיתים האב היה הפוגע והאם נכחה, ובמקרים אחרים האם הייתה הפוגעת והאב נוכח. דפוס זה של פלואידיות בין תפקידי הפוגע, הנפגע והאחר הנוכח עלה כממצא מרכזי במחקר הנוכחי, והמחיש את האופי המשתנה והמורכב של יחסי הכוח והשליטה בתוך המשפחה.

אחת המשתתפות תיארה סיטואציה שבה אימה נכחה במהלך פגיעה פיזית ומינית שחוותה מאחיה, ובמקרה אחר סיפרה כי היא עצמה, אותה ילדה, הייתה נוכחת בעת שאימה פגעה באחיה פגיעה פיזית אלימה מאוד, עד כדי כך שבעקבותיה הוא נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי. תיאורים אלו ממחישים כיצד בתוך משפחות שבהן הפגיעה נמשכת לאורך זמן תפקידי המעורבים משתנים ונעים במעגלים של פגיעה, שתיקה ונוכחות, המתקיימים באותו מרחב משפחתי.

מחקר שלישי: "צעקתי, אבל אז הבנתי שאף אחד לא מקשיב" (Klebanov & Katz, 2023b)

במחקר זה נותחו עדויות רטרוספקטיביות של בוגרים שחוו פגיעה מינית מתמשכת בילדותם. לצורך המחקר הנוכחי נדגמו 16 עדויות כתובות מתוך יותר מ־500 עדויות שנשלחו לוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בגיל הילדות. הקריטריון להכללה במחקר היה עדויות מעמיקות שעוסקות בפגיעה מינית ומספרות גם על בני משפחה או אחרים משמעותיים שנכחו פיזית במהלך הפגיעה או ידעו עליה. אחד הממצאים הבולטים במחקר זה היה שהדינמיקה המשפחתית הייתה זו ששימשה כר פורה להתרחשות הפגיעה. כלומר, הדגש של משתתפי המחקר היה על כך שבני משפחתם ראו את הפגיעה ולא עצרו אותה משום שלא היו יכולים לעצור – מתוך מארג יחסי השתיקה, הפחד והתלות שהושרשו עמוק כל כך בדינמיקה המשפחתית שחלשה על כל רובדי החיים המשפחתיים.

משתתפי המחקר סיפרו בכאב כי הפגיעה בהם נותרה בלתי נראית במארג החיים המשפחתי, אף על פי שבני משפחתם ראו אותה. כך הם מעולם לא זכו להכרה או לתוקף לעוול שנעשה להם. ממצאי המחקר הללו מתכתבים עם תיאוריית האתיקה של הפילוסוף תיאודור אדורנו, אשר טבע את המושג "למידה בשבילי העבר" (Working through the past). מושג זה מתאר את החובה המוסרית לראות ולתת במה לעוולות חברתיות שהתרחשו בעבר. אדורנו, שהתבסס על השואה כמקרה בוחן, הצביע על כך שההכרה בעוולות העבר, הלמידה מהן וקבלת אחריות חברתית להן הן תנאי חשוב לשיקומו של הנפגע. לשיטתו, בלא אותה הכרה חברתית אין אפשרות אמיתית להחלמה לנפגעים. זו תובנה אשר משתתפי המחקר, שמעולם לא זכו להכרה או לתוקף לעוול שנעשה להם, הדהדו בעוצמה רבה.

 מחקר רביעי: "זה הולך איתך לכל החיים" (קלבנוב, 2025)

מחקר זה מבוסס על עשרים ראיונות רטרוספקטיביים עם נשים וגברים שנפגעו מינית בתוך משפחתם כאשר היו ילדים. משתתפי המחקר סיפרו בהרחבה על בני משפחה שונים ועל אחרים בכל מעגלי החיים שלהם, ששמעו, ראו וידעו על הפגיעה שהם חווים – אך במרבית הפעמים הם לא הצליחו להגיב בשום דרך לאורך שנים, והפגיעה נותרה בלתי נראית ובלתי מדוברת. משתתפי המחקר הרחיבו את פרספקטיבת ההתבוננות על תופעת הנוכחות של אחרים כאשר הדגישו כי נוכחות במהלך פגיעה איננה רק פיזית. בעיניהם, "אחרים נוכחים" הם גם מי שידעו או היו אמורים לדעת (בני משפחה שהבחינו ברמזים, אנשי חינוך שהיה עליהם 'להרים דגל', או שירותי רווחה שהחזיקו "חלקי אמת" ועוד).

מכאן נגזר מושג העדות, לא רק במובן הפיזי של witnessing, אלא במובן העמוק של testimony, הנוגע להכרה בעוול. בהיעדר עדות (testimony), המשתתפים הפכו לעדים היחידים לפגיעה של עצמם. התוצאה הייתה שגם התוקף הפנימי שלהם התערער, והם החלו לפקפק בעצמם ולהטיל ספק במה שקרה להם, כמו שאלו את עצמם ללא הרף – האם זה באמת קרה? האם הבנתי נכון את מה שקרה? האם זה בסדר? האם זה מותר? במקרים האלו חלפו לעיתים שנים ארוכות עד שהצליחו לגבש, מתוך הספק העצמי, עדות פנימית יציבה שאפשרה להם לספר את הסיפור שלהם.

בין שתיקה להכרה – מה אנחנו יכולים לעשות אחרת?

ארבעת המחקרים הללו יחד מציעים פרספקטיבה רחבה ורב־ממדית על דינמיקות משפחתיות במצבי פגיעה. הם מראים כי הפגיעה אינה אירוע פרטי וספציפי בין שני אנשים, אלא תופעה השזורה במארג של יחסים, נאמנויות, פחדים ומוסכמות חברתיות. יתרה מזו – ממצאי המחקרים מראים כי דינמיקה זו עשויה להיות מידבקת גם עבור האחרים מחוץ למשפחה, כגון גורמים טיפוליים, דמויות חינוכיות ועוד, אשר בשל חששות ומנגנוני הגנה פסיכולוגיים עלולים לשעתק את השתיקה ואת חוסר הנראות של הפגיעה בילדים.

בנקודה זו תיאוריית הצדק המעברי, כעדשה יישומית לעבודה סוציאלית, מציעה להתמודד עם עוולות העבר באמצעות מתן במה פומבית והכרה לעדויותיהם של מי שנפגעו. דרך התמודדות זו נשענת על אמת פשוטה אך עמוקה: אין ריפוי ללא הכרה וללא תוקף. העדות איננה רק סיפור של מה שהיה – היא משיבה לנפגעות ולנפגעים תחושת נראות וסובייקטיביות. בעבודה עם נפגעי  טראומה, הדבר מתבטא בפרקטיקות של הכרה, תוקף ושיח מחודש על אחריות משותפת. פרקטיקות אלו עשויות להיות משמעותיות לא רק בהליך טיפול פרטני אלא גם כמענים קהילתיים ומערכתיים לפגיעות שלא זכו להכרה.

ברמה הקהילתית והחינוכית עקרונות הצדק המעברי מתממשים דרך יצירת תרבות של ראייה: הכשרות מקצועיות לזיהוי סימנים “שקטים” לפגיעה גם בהיעדר דיווח, פרוטוקולים ברורים של אחריות ותגובה, והקמת מרחבים קהילתיים אמיצים לשיח ולתמיכה במנגנונים של עדות קולקטיבית, כגון ועדות ציבוריות, ימי עיון, מסמכי מדיניות ועוד.

העיסוק בנוכחותם של אחרים משמעותיים בזמן פגיעה בילדים מחייב שינוי פרדיגמה עמוק: לראות את הפגיעה – לא עוד כאירוע “סודי” וסגור בין שניים, אלא כתוצר של דינמיקה משפחתית וחברתית רחבה, שבה שתיקה, ספק ואשמה טווים יחד מרחב המאפשר את התרחשותה. בתוך כך מתחדדת אחריותנו החברתית – כנשות ואנשי טיפול, חינוך, משפט ורפואה – להשיב את העדות למקומה הנכון: לא עוד על כתפיו של הילד לבדו, אלא בפריסה רחבה בכל מעגלי ההשפעה, ובהם המשפחה, הקהילה, המערכת והמדינה. כאשר אנו נותנים למה שקרה שֵם, שפה ונראות, איננו רק מתעדים סיפור שקרה – אנחנו מנסחים תנאי יסוד לריפוי, למניעה ולתיקון חברתי. ההכרה מאפשרת להפוך את השתיקה לעדות, את האשמה לאחריות, ואת הכאב לכוח מוסרי המחייב שינוי.