פגיעה מינית בחברה הערבית בישראל

החברה הערבית בישראל מתאפיינת בדפוסי תרבות המדגישים את חשיבות הכלל ונוהגת על פי קודים תרבותיים ומסורתיים המשפיעים על המעשים של הפרט או של המשפחה. זאת ועוד, החברה הערבית היא קבוצה תרבותית ולאומית המתפקדת כיחידה או כגוף חברתי המתנהגים באורח שונה משל החברה שסביבם. הערבים שבארץ מתגוררים ביישובים קטנים, בכפרים וכמשפחות. צורת חיים זו יוצרת למעשה מעין קהילה קולקטיבית סגורה (חאג' יחיא וסדן, 2007), ולכן המשפחות הערביות רגישות מאוד לעניין של חשיפת המתרחש בתוך המשפחה. אירוע של פגיעה מינית יכול להשפיע על כבוד המשפחה ולחשוף אותה באור שלילי בתוך החברה, ולכן משפחות רבות נמנעות מעיסוק בנושא מחשש לשערורייה או ל"פאדיחה" (קאופמן ואח', 2012). בשל כך הורים הפוגעים בילדיהם או הורים לילדים שנפגעו מונעים מהילדים לדבר על הנושא או לגלותו, מחשש מפני ההשלכות החברתיות של הגילוי. במקרים כאלה, הנפגעים אינם מחפשים תמיכה או עזרה מחוץ למשפחה. הורי הילדים שנפגעו עסוקים בניהול תדמיתם הציבורית, שכן בחברה הערבית יש חשיבות רבה לעניין הכבוד המשפחתי, ה"שרף", ובמקרים של פגיעה מינית חמורה הגילוי עלול להוביל לאלימות פיזית כלפי האדם הפוגע ואף להרג (Abu-Baker, 2013).

מחקר של אבו-בכר (Abu-Baker, 2013), שבדק את עמדותיהם של 35 הורים שילדיהם נפגעו מינית, מצא שכל הנבדקים סירבו להאמין שילדם נפגע מינית והיו מעוניינים בפתרון שישרת היטב את המשפחה. עוד נמצא כי תגובת המשפחות הערביות מושפעת ממבנה המשפחה הערבית ומקשרי המשפחה שבה, ולעיתים היא קשורה למידת ההיכרות עם הפוגע. התגובה מושפעת מאוד גם מהקודים התרבותיים, למשל זה הקובע כי בחורה אינה מקיימת יחסים עד לחתונה. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ממצאי מחקרה של אבו-בכר (2006), שמהם עלה כי במקרים של פגיעה מינית במשפחה, התנהגות המשפחה מושפעת מההיכרות עם הפוגע, מהקשר המשפחתי איתו, ממידת הפגיעה בילד הנפגע וממידת מעורבותה של המשפחה המורחבת (Abu-Baker, 2013).

 אסלאם ופגיעה מינית

פגיעה מינית בילדות אינה מוזכרת מפורשות בקוראן, ועם זאת דת האסלאם אוסרת על הגבר והאישה לקיים מגע מיני לפני הנישואים וקובעת כללים ברורים הקשורים להתנהגות וללבוש במפגש בין גברים לנשים. זאת ועוד, הדת גם מטילה עונשים פיזיים ופומביים, ובהם אף נידוי חברתי, על כל מי שמקיים מגע מיני שלא במסגרת הנישואים. מכאן אפשר להסיק שכל פגיעה מינית, ובוודאי כזאת המתרחשת בקטינים, אסורה על פי הדת (Abu-Baker, 2013). הוכחה לכך אפשר למצוא בפרקים האלה שבקוראן:

הוי המאמינים, ישנן שלוש עתים ביום אשר בהן שומה על העבדים אשר בבעלותכם ועל הילדים אשר טרם בגרו, ליטול רשות בטרם ייכנסו אליכם: לפני תפילת שחרית, וכאשר תפשטו את בגדיכם לעת צהריים, ולאחר תפילת הלילה. אלה הם שלושה זמני התערטלות, ואולם עת יחלפו אין עוון עליכם ועליהם אם יבואו לשמש אתכם, ותיכנסו זה אל זה. כך יבאר לכם אלוהים את האותות, ואלוהים יודע וחכם (הקוראן, סורה האור: 58, 290).

אסורות עליכם אימהותיכם ובנותיכם ואחיותיכם ודודותיכם מצד אביכם ודודותיכם מצד אמכם ובנות האח ובנות האחות ואימהותיכם אשר היניקוכם ואחיותיכם ליניקה ואימהות נשיכם ובנותיכם החורגות מנשיכם אשר מימשתם את נישואיכם עמן – אם לא מימשתם, אין עוון עליכם – ונשות בניכם יוצאי חלציכם, ועם שתי אחיות יחדיו – מלבד אשר נעשה. אלוהים סולח ורחום (הקוראן, סורה הנשים: 23, 290).

נוסף על האיסור הדתי קיימים בחברה הערבית גם איסורים וקודים חברתיים. החברה הערבית היא חברה מסורתית המחשיבה את קודי ההתנהגות התרבותיים והחברתיים, ולכן יש חשיבות להתנהגות שאינה הולמת את ערכיה. היא אף אימצה את רוב האיסורים הדתיים, ולכן מסיבות חברתיות ומסורתיות כמעט שאין בבתי הספר של החברה הערבית חינוך מיני או חינוך הקשור בסוגיה זו. היעדר ההסברה משפיע הן על הילדים הנפגעים והן על הוריהם, ולכן שוררת עמימות בנושא הגילוי והתלונה (אבו-בכר, 2006).

המדגם

במחקר השתתפו 80 הורים מוסלמים שילדיהם נפגעו מינית בידי אדם מחוץ למסגרת המשפחה. המשתתפים התבקשו למלא שאלון עמדות הנוגע לתפיסתם את חומרת הפגיעה ואת דרכי הענישה שיש לנקוט בגינה. השאלון הועבר דרך האינטרנט וגם באופן ישיר.

דיון

מטרת המחקר הייתה לבחון הבדלי מגדר, בין אבות לאימהות, בהקשר של תפיסת חומרתה של הפגיעה המינית ושל חומרת העונש בקרב הורים לילדים שנפגעו מינית על ידי אדם מחוץ למשפחה. מן הממצאים עולה כי הפגיעה המינית נתפסת כפגיעה החמורה ביותר בהשוואה לסוגי פגיעה אחרים בילדים – בקרב אימהות ואבות כאחד. עוד נמצא כי אימהות נטו לייחס לכל סוגי הפגיעה המינית מידת חומרה רבה יותר מזו שייחסו להם האבות. ממצא זה מחזק ממצאי מחקרים קודמים, שהצביעו על כך שרמת הטראומטיזציה המשנית בקרב אימהות שילדיהן נפגעו מינית גבוהה מזו של אבות(Cyr et al., 2016) . כמו כן נמצא כי בעוד התגובה הספונטנית של אבות שילדיהם נפגעו היא כעס, זעם ורצון להעניש את התוקף, התגובה השכיחה בקרב אימהות היא כאב ורצון לגונן על הילד הקורבן(Goldner et al., 2019) . את הממצא הנוכחי ניתן להסביר גם בנורמות התרבותיות המקובלות בחברה הערבית, שלפיהן תפקיד הגברים במשפחה הוא להגן על המשפחה באמצעות תקיפה של פוגעים אפשריים ושמירה על כבוד המשפחה וחבריה (Abu-Baker, 2013). בעבר אף הייתה מוטלת על הגבר במשפחה החובה להגיב על פגיעה בכבוד המשפחה באמצעות נקמה (Abu-Baker, 2013). לעומת זאת, תפקידה של האם, היום כבעבר, הוא לתמוך בילדיה, להגן עליהם, לחנכם ולחזקם (Barakat, 1985). יש לציין כי כיום חלה ירידה במעשי נקם – כחלק מתהליך ההפנמה של החוק ושל ערכים תרבותיים, חברתיים ואוניברסליים באשר לתגובה המותרת על פגיעה בכבוד. את העובדה שאימהות תופסות פגיעה מינית בילד באופן חמור יותר מכפי שתופסים אותה האבות אפשר להסביר גם בתפיסת האימהוּת בחברה הערבית. לפי תפיסה זו, אם טובה היא אם שילדה שמור, מוגן וחזק, ולפיכך לא ייקלע למצב של היפגעות; במובן זה, היפגעות של ילד משמעה שאימו נכשלה בתפקידה (Barakat,1993). הצלחתם של ילדים מהווה מקור לגאווה במשפחה הערבית, והיפגעות – בעיקר היפגעות מינית – היא מקור לבושה. הבושה תיזקף לחובת האימהות, מכיוון שנשים עדיין נמדדות, בראש ובראשונה, לפי הצלחת ילדיהן ונישואיהן (ברכאת, 2000; רינאווי, 2003; Al-haj, 1988; Erdreich ,2006). הסבר אפשרי אחר להבדל בין תפיסת הפגיעה המינית בעיני גברים ובין תפיסתה בעיני נשים הוא העובדה שרוב הפוגעים הם גברים. נשים רבות בחברה הערבית חוות בעצמן אלימות ביחסים עם בני הזוג (Haj-Yahia, 2005) ושותקות. פגיעה בילד יש בה כדי להרחיב את תפיסתה העצמית של האישה כקורבן, שכן במצב זה לא רק היא נפגעת אלא גם הילד או הילדה שלה.

במחקר הנוכחי חולקו הפגיעות המיניות לשלוש קטגוריות: פגיעה מינית ללא חדירה, פגיעה מינית עם חדירה ופגיעה מינית באמצעות האינטרנט. מן הממצאים עולה כי חמישית מן הילדים במדגם הנוכחי נפגעו דרך אינטרנט. על פי פרסום של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שלפיו אחד מכל שלושה בני נוער (בני 17-12) נפגע מינית באמצעות האינטרנט, נראה כי בחברה הערבית חשיפה לפגיעה מינית באמצעות האינטרנט עדיין נמוכה יותר מהחשיפה בחברה היהודית. עם זאת, גם בחברה הערבית יש כנראה עלייה במידת ההיפגעות המינית באמצעות האינטרנט. העובדה שמרבית ההורים שהשתתפו במדגם הם אלה שהתלוננו על הפגיעה בילדיהם מעידה כי גם בחברה המוסלמית יש מודעות (אף אם עדיין פחותה) לאפשרות של פגיעה באמצעות הרשת. מודעות זו, לסכנות שהילדים חשופים אליהן, הולכת וגוברת בעקבות שינויים שחלים בחברה הערבית, ובהם העלייה ברמת ההשכלה ובמידת החשיפה לאינטרנט.

מממצאי המחקר עולה כי הורים דירגו פגיעות מיניות באמצעות הרשת במקום השני מבחינת חומרת הפגיעה. כיצד ניתן להסביר את העובדה ששליש מן הנפגעים נפגעו עם חדירה, שליש ללא חדירה וכאמור רק חמישית מהם דרך הרשת, ובכל זאת פגיעה דרך הרשת נתפסה בעיני ההורים כחמורה יותר מפגיעה ישירה ללא חדירה? הסבר אפשרי לכך הוא שפגיעה מינית באמצעות הרשת משמעה פרסום תמונות מביכות וחשיפה חברתית רחבה ללא שליטה. פרסום כזה מביא בהכרח לפגיעה אנושה בכבוד המשפחה כולה – בכבודם של הנפגע או הנפגעת, של המשפחה הגרעינית ושל כל החמולה. פגיעה כזאת מוגדרת בחברה הערבית "פאדיחה", מצב שבו שם המשפחה ומעמדה החברתי נפגעים, ושהשלכותיו עלולות להתבטא למשל בפגיעה בסיכוייהם של בני המשפחה להשתדך.

תפיסת חומרת הענישה

מן הממצאים עולה כי אימהות נוטות (לא נמצאה מובהקות אלא נטייה) להחמיר בענישה הרצויה על פגיעה מינית על כל סוגיה – יותר מאבות. הבדל זה עשוי לנבוע מעוצמת הטראומטיזציה המשנית (שלא נבדקה במחקר זה), שבקרב אימהות היא גבוהה יותר מבקרב אבות במצב של היפגעות מינית של ילד. זאת ועוד, הואיל ואימהות נוטות להתמקד יותר ברגשותיו ובמצבו של הקורבן (Cyr et al., 2003) ופחות בגילוי רגשות של כעס ותוקפנות כלפי הפוגע, הרי במובן זה של התמודדות רגשית תגובתן פסיבית בהשוואה לזו של אבות; לפיכך, ייתכן שהציפייה שלהן שהחברה תעניש בחומרה רבה יותר את הפוגעים גבוהה מזו של אבות. הסבר אפשרי אחר לממצא זה עשוי להיות בעצם העובדה שרוב הילדים נפגעו בידי גברים. בהקשר הזה עולה השאלה – האם בחברה הערבית התפיסה היא שפוגע מינית הוא זכר, ואילו נקבות אינן פוגעות מינית? האם פגיעה מינית על ידי בני המין הגברי היא חלק מפרופיל מגדרי?

לא מפתיעה העובדה שחומרת הענישה הנתפסת כמתאימה לפוגע בגיר גבוהה יותר, וזאת בשל רמת האחריות הגבוהה יותר המצופה מבגירים.

לעומת זאת, מפתיעה העובדה שלא נמצא כי משתנים דמוגרפיים – כגון מצב חברתי-כלכלי, השכלה או דת – משפיעים על תפיסתם של אבות ואימהות את מידת חומרתה של הפגיעה. ממצא זה סותר ממצאי מחקרים קודמים בחברות אחרות, שהעלו כי ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר ורמת הדתיות נמוכה יותר, כך עולות הן דרגת החומרה המיוחסת לפגיעה המינית והן חומרת העונש המותאם לה. לדוגמה, במחקר שנערך בירדן ובדק את תפיסותיהן של אימהות לגבי פגיעה מינית בילדים, נמצא כי אימהות בעלות השכלה גבוהה או הכנסה גבוהה היו מודעות לפגיעה המינית בילדים ולסימפטומים של התופעה יותר מאימהות אחרות (Alzoubi et al., 2018).

מחקר אחר, שבדק את הגורמים המשפיעים על מודעות ההורים ועל תפיסותיהם בהקשר של פגיעה מינית בילדים, מצא כי השכלה נמוכה, עוני וחוסר ידע של הורים הם גורמי סיכון המגבירים את הסיכוי לפגיעה מינית בילדים (Alrammah et al., 2018). אפשר אפוא לשער שככל שלילד יש זכויות רבות יותר והחברה מודעת יותר לזכויות הללו, תגבר חומרת הענישה הנדרשת בתגובה לפגיעה בזכויות הילד. לנוכח זאת מפתיע לגלות כי במקרה הנוכחי, גם בהתחשב בכך שהמודעות לזכויות הילד בחברה הערבית נמוכה מזו שבחברות מערביות, בכל זאת לא נמצא קשר בין השכלה ורמת דתיות ובין חומרת הענישה הנדרשת על ידי המשיבים. הסבר אפשרי לכך הוא שבחברה הערבית העיסוק בנושאי מין ומיניות הוא בתחום תפקידן של האימהות, ובחברה לא מתנהל שיח חופשי בנושאים אלה. ייתכן אפוא שעצם העיסוק בפגיעה המינית בילד, החושף את נושא המין באופן חריג ומאלץ את החברה להתייחס אליו, יש בו כדי לזעזע את ההורים ולקעקע את המערך התרבותי. לכן, לתפיסתם, הענישה היא לא רק על ההיפגעות הישירה של הילד אלא גם על פריצת גבולות ונורמות תרבותיות של פרטיות, ותפיסה זו משותפת להם בלא קשר לרמת השכלתם או למידת הדתיות שלהם.

יש לציין כי בקוראן לא נזכרת אפילו אפשרות של פגיעה מינית בילד. יחסים מיניים מותרים רק במצב של נישואין בין בגירים שהם גבר ואישה. כל אפשרות אחרת היא סטייה מן הנורמה ועבירה על קודים תרבותיים ודתיים (עזאיזה ואח', 2009).

מגבלות המחקר

למחקר הנוכחי כמה מגבלות: 1. המדגם היה הומוגני וכלל משתתפים בעלי דת משותפת ומוצא אתני משותף, מה שמנע אפשרות של השוואה בין חברות שונות ובין דתות שונות. 2. כל המשתתפים היו הורים לילדים שנפגעו מחוץ למשפחה ולא בתוך המשפחה, ולכן לא היה אפשר להשוות בין תפיסותיהם לאלה של הורים לילדים שנפגעו בתוך המשפחה. 3. מרבית ההורים שהשתתפו היו כאלה שפנו בתלונה על הפגיעה בילד, ולכן יש לשער שרובם מלכתחילה תפסו פגיעה מינית כמעשה חמור ולא חוקי, שראויה לו ענישה חמורה.

לסיכום,

באסלאם המין הוא נושא בעל חשיבות ראשונה במעלה, והוא קשור קשר הדוק לענייני טוהרה במערכת הנישואין. מבחינה דתית, התופעה של פגיעה מינית בילד כלל אינה אמורה להתרחש, ואם היא מתרחשת, היא מהווה מעין רעידת אדמה פרטית, משפחתית, דתית, חברתית ותרבותית. ממצאי המחקר – המצביעים על כך שהורים מודעים לפגיעה (גם כשהיא נעשית דרך הרשת), מתלוננים עליה, תופסים פגיעה מינית כחמורה ומצפים לענישה חמורה כלפי הפוגעים – יש בהם כדי להעיד על התקדמות תפיסתית ומעשית לכיוון עקרונות של חברה מערבית והתרחקות במובן זה מהחברה המסורתית הדתית. התקדמות זו מתבטאת גם בעצם הנכונות להיחשף לגורמי רווחה ואכיפה.

המחקר הנוכחי בחן עמדות של אבות ואימהות מן החברה הערבית כלפי חומרת הפגיעה המינית שחוו ילדיהם על ידי זר. המדגם כלל 80 הורים מוסלמים.

מן הממצאים עלה כי אימהות ואבות תפסו את הפגיעה המינית כחמורה ביותר בהשוואה לסוגי פגיעה אחרים בילדים. עוד נמצא כי אימהות נטו לתפוס את כל סוגי הפגיעה המינית כחמורים יותר משתפסו אותם האבות.

ממצאי המחקר תורמים להרחבת הידע על סוגי הפגיעה מינית בקטינים בחברה הערבית ולהעלאת רמת המודעות לתופעה בקרב אבות ואימהות.

עם זאת, לנוכח מספרם המועט של מחקרים על פגיעה מינית בילדים בחברה הערבית, נראה שיש מקום להרחיב את הידע על עמדות ותפיסות בנושא זה, הן בהשוואה בין הדתות השונות בחברה הערבית, הן מבחינת המקום והמסגרת שבהם התרחשה הפגיעה המינית (בתוך המשפחה או מחוץ לה).