סיכום כתבות השער של חרוב מהשטח
אהבה, גבולות ועבודה שדורשת להמציא את הגלגל לא פעם – רטרוספקטיבה על המגזין דרך מאמרי השער של המגזין.
מאת סיגל כנפו, עורכת
התבוננות על גיליונות המגזין דרך עדשת כתבות השער, מראה שהן מציגות לא רק סיפורים מרגשים, אלא מפת דרכים. אפשר לומר שהן מלמדות אותנו כיצד אהבה מתורגמת לנוהל, כיצד תקווה נעשית למיומנות, וכיצד קהילה מהווה שריר מגן. אז מה למדנו משש הכתבות המרכזיות של חרוב משטח?
עבודת צוות – כי אי אפשר לבד!
מהפנימייה וממרכז ההגנה, דרך הזיכרון החי של קהילה מתאבלת, אל לובי של מלון מפונים ולכיתה מאולתרת בסינמה־סיטי – שש כתבות השער של חרוב מהשטח טוו יחד את עיקרי המקצוע: לבוא עם לב רחב ולהציע מסגרת סדורה. זה שילוב של ערכים מקצועיים ומתודולוגיה. הכתבה שלפניכם מתארת את החוט שמחבר בין שערי המגזין ומציעה כמה אמירות שכדאי לקחת הלאה.
בנתיבות ראיינו נערות את מנכ"ל בנק דיסקונט בפרויקט שנעשה בשיתוף הקרן הפילנתרופית של הבנק. המפגש פתח דיאלוג נדיר בין דמויות בכירות לנערות והוביל להצגת התוצרים שלהן בקמפוס המרכזי של הבנק בראשון לציון.
להטמיע מהי אהבה.
זו לא קלישאה, זו דרך עבודה של אנשי חינוך־טיפול עם ילדים שהוצאו מביתם. חוזה לא כתוב של מבוגר משמעותי נוכח, עקבי ומחבק, שגם מציב גבולות ברורים. כשתבוא השעה – והיא באה – אלה תורגמו ללוחות זמנים, לאקסלים, להסעות, להכשרות, לשיחות טלפון ולמים קרים באמצע יום חם. כי "העתיד שלהם זו העבודה שלנו".
להחזיר את השליטה לחייו של הקורבן.
ראינו עד כמה משמעותי לשלב בין אנשי מקצוע שונים בטיפול באותו מקרה לצד הצורך להישאר רגישים. כשהלב פתוח, התיאום הרב־מערכתי מתיישב בדיוק במקום הנכון – לצד הילדה או הילד שמספרים. המומחים מניסיון חיים לימדו אותנו שיעור על הנפש הפגועה ועל מה שהם צריכים יותר מכול: לדבר, לזכור ולהחזיר שליטה לחיים. המשפט המקצועי העתיק – להחזיר שליטה לקורבן – הופך מאמירה למתודולוגיה בפועל: לתת בחירה, לנסח משמעות, לקבע שגרות קטנות שמייצבות קרקע.
על עבודה בחירום – מה למדנו בעקבות השבעה באוקטובר?
אוקטובר 2023 פרץ אל הגיליונות המאוחרים וחייב את כל אנשי המקצוע להמציא פתרונות ואת עצמם מחדש. ראינו איך ארכיטקטורה חברתית נבנית בזמן אמת: איך מקום מגורים ארעי הופך לקבוע ודורש הקמת מועדוניות, משחקיות, יחידות איתור נוער, הכשרות "און־דה־פליי", וגיוס עשרות עובדים בשבועות. וזאת מתוך תובנה פשוטה, שהילדים וההורים אינם יכולים לחכות לשגרה; צריך לצאת אליהם, למסדרונות, לאולמות, לשאטלים, ולהביא מקצועיות, הקשבה ונכונות לחשוב מחוץ לקופסה אם דרך טקסים קטנים, יצירת נקודות עוגן וקבוצה שמחזיקה. ומאחורי הקלעים: תיעדוף, תיאום בין רשויות, ושפה אחידה שמרגיעה צוותים מול התנהגויות סוערות.
הילדים וההורים אינם יכולים לחכות לשגרה.
צריך לצאת אליהם.
באותה נשימה גם הצפון המפונה למאות יישובים לימד אותנו מתודולוגיה של חוסן ארגוני: מיפוי פרטני של כל תלמידה ותלמיד, בניית מסגרות חלופיות, התאמות לבגרויות, מערך הסעות מורכב, וליווי רגשי למשפחות שחיות בחדרי מלון – כי כך נראית אהבה בזמן חירום; הלב מתרגם את עצמו לפרטים הקטנים.
גם אחרי טראומה קשה אפשר לנהל חיים מלאים
ובריאים.
ומעל לכל אלה, הריאיון עם שבוי לשעבר מחבר היסטוריה אישית להווה בוער, במסר פרקטי: גם אחרי טראומה קשה, אפשר לנהל חיים מלאים. תקווה היא תרגול עקבי: לספר את הסיפור, לשתף קרובים, להסדיר נשימה, לבקש עזרה, לסמן מטרות קטנות.
תקווה היא כלי עבודה לכל אנשי המקצוע שפועלים
בין טיפול, לחינוך ולרווחה.
ובמבט קדימה, למה כדאי לשים לב:
- לוודא שיש מי שמחזיק את המחזיקים. אילו פרוטוקולים ארגוניים קבועים יש למניעת שחיקה וטראומה משנית – בשגרה ובחירום
- איך שומרים את כל הידע והכלים לבניית רשת פעילות שנולדה בחירום? מה נשאר מזה כמדיניות? איך מנגישים את הלקחים שנצברו לצוותי שטח בלחץ – בערכות קצרות ובשפה אחידה
- אילו "מדדי אנושיות" חשוב לאמץ לצד ההישגים? איך ליצור תחושת שייכות, ביטחון ומסוגלות לאורך זמן – במיוחד אצל ילדים ונוער שנדדו בין מסגרות? איך להפוך את ההורים לשותפים? ואיך מחזירים סמכות הורית בתנאים זמניים?
אם נדע לעשות את כל אלה – נוכל להפוך את מה שנולד בשעת חירום ליכולת קבועה של מערכת חינוכית־טיפולית שמביטה קדימה, והלוואי שלא נידרש לכך לעולם!
להצטרפות לניוזלטר שלנו